טעם של זיכרון: פסטיבל אוכל וקוקטיילים לזכרו של ליאור טקאץ' שנרצח בפסטיבל הנובה

ליאור (26) נרצח בטבח הנורא ב-7 באוקטובר 2023, כששהה במיגונית בקיבוץ רעים. עליו מספרים שהיה איש של חיים, של כאן ועכשיו, בעל חזון ותוכניות עתידיות להצלת בני אדם. שהיה לו חיוך מדבק, נשמה חמה ואהבה גדולה לכל אדם. כזה שאהב את הלילה, את המוזיקה, הריקוד, הקוקטיילים ואת המטבח שאליו לא ישוב עוד.

לאחותו היחידה של ליאור, רס"ן אורלי פינקלשטיין, קב"נית בצבא במטה ברה"ן, היה קשר מיוחד, מחובר ואוהב עם אחיה -  כזה שזוכים לו פעם בחיים. בקושי העצום להתמודד עם הפרידה הכפויה, יודעת אורלי, גם על פי היכולות המקצועיות שלה לטפל במקרי פוסט טראומה אצל חיילים - שתאמץ את כל אברי גופה כדי להנציח את אחיה בדרך שהוא אהב, רצה ושמאיר אותו בכל מקום, כדרכו הייחודית להאיר כל מקום חשוך בחייו.

ליאור היה סטודנט להנדסת מערכות מידע באוניברסיטת בן גוריון ועם מטרה נחושה להתחיל את התוכנית המהירה לתואר שני, כשבמקביל כבר התקבל למעבדת מחקר שמאוד חיכה לה, שתצליח לעשות צעד מופלא בעזרה לרופאים בטיפול נמרץ לקבל המלצות רפואיות על סך דאטה - בסיס נתונים שיש עליהם נתוני מטופלים עם מחלות רקע שונים, שדרכם יהיה אפשר לקבוע מה יהיה הכי נכון להצלת חייו של החולה. "כל מה שהמוח האנושי לא מסוגל לעשות ברגע האמת" שיתפה האחות אורלי על מעבדת המחקר של ליאור. "אלא על פי מערכות מחשביות שלפעמים עושות טוב יותר. תחום הרפואה והצלת חיים עניינו אותו והוא התלבט אם לקחת את המחקר לתחום שאני עוסקת בו - פוסט טראומה. מאוד חיכה להתחיל עם זה".

הרגשת פספוס לאחיך שקיבל החלטות להצלת חיים כשהוא מאבד את חייו באופן טרגי

"בשבעה הגיעו אלינו בכירים מאוניברסיטת בן גוריון, ואחד מהם, אני חושבת שזה היה נשיא האוניברסיטה, שאל מה הייתי רוצה ושהוא יכול לעזור. עניתי לו 'תמשיכו לעבוד על מה שליאור חלם'. הם רצו שאטוס לקנדה לגייס כספים לטובת הפרויקט, אבל בשביעי באוקטובר הייתי בחודש השמיני להריון, וכשהבן שלי היה בן חודש וקצת לא יכולתי לעזוב ולטוס. לבסוף הם טסו יחד עם מישהי שעבדה איתו במעבדה והם קיבלו תרומה מאוד גדולה לפרויקט. למערכת קראו בשם ליאור, על שמו. כיום אנחנו עובדים ומפתחים אותה וגם נדבר על זה בפסטיבל, כדי שהחלום להציל חיי אדם יתממש, ושהמערכת אכן תגיע לבתי החולים ותיקרא בשם ליאור".

מה גילית לאחר מותו שריגש אותך?

"פתחתי את הטלפון שלו וגיליתי שליאור כינה אותי באנשי הקשר שלו תחת השם שם 'אורלי אור' ולא ידעתי. לכן החלטנו שזה יקרא פסטיבל האור".

איך קראת לבנך?

"יובל אור. היה אמור להיות רק יובל, אבל הוספנו אור לאחר מותו".

לפני שליאור נולד, ביקשה אורלי מהוריה שיביאו לה אח או אחות לחייה, בדיוק כמו שחלמה עליו עוד לפני שנולד. הוריה הגשימו לה את החלום כשליאור נולד בהפרש של שמונה שנים. "אני בחרתי לו את השם ותראי כמה השמות שלנו דומים" שיתפה אורלי בכאבה. "אני זו שגידלתי אותו והוא היה אהבת חיי. חמותי אמרה לי בשבעה שליאור היה הילד הראשון שלי, וזה בדיוק כך. היה לנו קשר מאוד קרוב, גם רגשית היינו מאוד מעורבים בחיי האחד של השנייה, ואחד הדברים שדיברנו עליהם היה שהיינו אחים חברים. ליאור היה גם בזוגיות של שנה, ואחד הדברים שזוגתו אמרה לי בשבעה היה שליאור אמר לה שאני והוא זו עסקת חבילה".

ספרי לי מי היה ליאור בחייו

"היה עם שמחת חיים, תמיד מסתכל על אנשים בגובה העיניים, היה חשוב לו להפיק ולעשות טוב. ליאור היה מתנדב, משחק שחמט מאז ילדותו ולכן התנדב במועדון השחמט בבאר שבע. לא מזמן נערך טורניר לזכרו. הוא הגיע לרמה שיכל ללמד ילדים. בזמן מלחמת 'שומר חומות' ליאור הרים פרויקט הכנת כריכים לחיילים, התנדב לעזור לניצולי שואה. אחד הדברים שהכי מאפיינים אותו היה שידע לנצל את החיים".

איך ליאור חי את החיים?

"ידע לעשות המון דברים. היה סטודנט מצטיין וגם ידע ליהנות, לבלות, להיות עם חברים, להתאמן באופן קבוע, ישן שמונה שעות ופשוט שילב בין העולמות. הוא פיתח את עצמו אישית ורצה להשתפר כאדם. אחד הדברים שכתבנו על המצבה היה שהוא הפך חלומות למטרות ומטרות למציאות. תמיד ידע שיגשים את המטרות שלו".

יש מעט נחמה שהוא הספיק כל כך הרבה?

"האמת שלא. מרגיש יותר כמו כמה דברים עוד יכל לעשות. אחד הדברים שליאור כתב באוניברסיטה היה לגביי התוכניות לחמש שנים הבאות, מה הוא מצפה מעצמו ברמה החברתית, האישית והכלכלית -  איך אני אהיה בן אדם טוב יותר מכל הבחינות עבור עצמי ועבור החברה. לחשוב מה היה יכול להיות, לעשות ולאן להגיע. איך ברגע אחד החיים נלקחו בגיל 26 עם רזומה והצלחה נפלאים. ולחשוב לאן היה מגיע בגיל ארבעים".

בשבעה באוקטובר כל המשפחה התעוררה לאותן אזעקות לא פוסקות ולשבת הכי שחורה בחיי מדינת ישראל. ליאור בילה בפסטיבל הנובה עם חברו הטוב, ואימא המודאגת שלחה לו הודעה כדי לברר מה קורה איתו. הוא ענה לה, מה שהפך למילים האחרונות שלו בוואטסאפ: "הכל בסדר". "אימא צלצלה אליו לשאול היכן הוא נמצא וליאור הסביר לה שהוא בדרך, רק יש פקק ארוך" שיתפה בכאבה מאותו יום גורלי." מאז היה מנותק קשר, עד שהגיעה הדפיקה הנוראית בדלת ביום השלישי לחיפושים. ביום הראשון ההורים נסעו לסורוקה ועברו מיטה מיטה לחפש אותו. פינו הרבה אנשים אנונימיים, הגיעו כמויות של פצועים - סיטואציה דפוקה שאתה מקווה שהבן פצוע או חטוף, אבל מה הסיכוי שהוא מסתתר?. אמרנו רק שלא יהיה מת. לא יכולתי לדמיין את האופציה הזו, היה לי ברור שנמצא אותו".

מה את זוכרת מאותו יום קשה?

"פינו הרבה אנשים לישובים והמושבים בסביבה, שלחו רשימות כל פעם של ניצולים ותמיד קיווינו למצוא את שמו. ההורים חזרו בלי מידע מסורוקה ואני התכוונתי לנסוע לבית חולים 'ברזילאי' באשקלון כדי לחפש אותו. היה בעייתי לנסוע לכיוון, אבל אז נודע שהטלפון של ליאור נדלק. צלצלנו ואין צליל חיוג. בעלי מתעסק בתחום הנדסת תוכנה, הצליח לפרוץ לו לטלפון עד לקבלת מיקום וראינו שהוא באזור רעים. אני בחודש שמיני להריון מחליטה שאני נוסעת בלי מחשבה, כי אני רוצה לדעת איפה אחי ליאור. עצרתי שוטר שיעזור לי לעבור והוא אמר לי 'אל תיסעי, יש מחבלים'. חשבתי שבטח מחבל גנב לו את הטלפון, אבל בערב כבר הבנו שאספו גופות למחנה שורה והייתה בנו תקווה שרק הטלפון שלו הגיע לשם. ואז ביום השלישי הגיעה הדפיקה בדלת".

הבנתם מה קרה לו בזמן אמת?

"היינו בטוחים שהוא נרצח בפקק כשמחבלי חמאס הגיעו אליו, חשבנו שמת מירייה. כמה חודשים אחרי צפינו בתוכנית בטלוויזיה על 'מיגונית המוות' ואנחנו מזהים שם את ליאור. הראו עדויות מצולמות שאנשים צילמו בנייד, ואז הבנו שהוא נרצח במיגונית ברעים. גם החבר שלו נרצח איתו".

איך החיים השתנו מאז?

"שום דבר לא אותו הדבר. קשה להמשיך, הסלוגן של לבחור בחיים זו עבודה קשה ויומיומית. אני הייתי ביום הירצחו בחודש שמיני להריון וקצת אחרי המלחמה ילדתי בן שליאור חיכה לו. המפגש בין חיים למוות היה מטורף ומאז אף אחד מאתנו לא אותו דבר. ההורים שלי לא אותם הורים, אני צריכה להיות עבורם. בהתחלה היו אצלי בבית במיוחד בגלל התחושה שאני אחראית עליהם, כי אם אני לא איתם הם יושבים ובוכים. והיה חשוב שיהיו עם הנכדים. זו הרבה אחריות שקיימת מעבר לאובדן".

יש משהו מפתיע שגיליתם אחרי מותו?

"לא ידעתי שהוא בן אדם חברותי עד כדי כך. בשבעה הגיעה כל המחלקה ללימודים ומדובר במאות אנשים. כולם הכירו את ליאור. זה היה חריג, כי גם אני למדתי ולא הכירו אותי ככה. הייתה יכולת לאנשים לזכור אותו תמיד הראשון לשאול שאלות נכונות, לדבר בגובה העיניים - כולם רצו בחברתו. המון אנשים סיפרו עליו על כמה היה מצחיק וחלק משמעותי בשנתון של התואר".

בצבא את משמשת בתפקיד קב"ן, יש לך יותר כלים להתמודד עם האובדן?

"כשזה אישי זה שונה. החלק המציאותי הוא חלק ממני. בהתחלה זה לא נכח, אבל עם הזמן קצת נעזרתי בחלק מהדברים שאני יודעת על עולם הטיפול והטראומה שתמיד עוזר. זה גם שונה כשאתה חווה על בשרך מאשר אתה מטפל במישהו אחר".

ליאור אהב לבשל, להתעסק עם הכנת מגוון קוקטיילים שעושים לנפש הרגשה של שמחה. זו הסיבה שהוא בחר לעבוד בתחום והכין בידיו המוכשרות מנות מדמיונו וטעמו האישי. יחד עם כל התשוקה הקולינרית, חלם ליאור להקים קונספט ערב משלו בפוד-טראק עתידי שימשיך דרכו להפיץ את כל הטעמים הטובים לאנשים מחויכים. דרך שנעצרה במפתיע ובעצבות תהומית, אבל אורלי לא רואה את העולם ממשיך בלי להגשים את הווייתו וטעמו. "אני לא התעסקת בתחום ההנצחה עד עכשיו" שיתפה. "דיברו איתי מהעירייה לגבי הנצחה בעיר והתחלתי לחשוב מה היה מאפיין את ליאור ומה יעשה שידבר אותו. הבנתי שאני רוצה להקים פוד-טראק לזכרו עם הדברים שרצה וחלם להקים, וזה יגרום לחלום שלו לחיות. הפסטיבל הייתה קפיצת מדרגה. נפגשתי עם השף יקיר מסרטי  שרצה להירתם לפרויקט ועם 'עמותת האחים שלנו' ו'אחים שכולים'. נפגשתי עם יקיר במטרה שיעזור לי לכתוב תפריט, כי אני לא מהעולם הזה, אבל יקיר בטוב ליבו נרתם לכל הפרויקט וחשבנו יחד איך מגייסים כסף לטובת הקמה הפוד-טראק"

מה ראית למול עיניך?

"התחלנו לגלגל את הרעיון, יקיר דיבר עם בית יציב שיסכימו לתת את המקום והתחלנו לגלגל את הפסטיבל שיהיה לאורו ולא לזכרו -  לצד האור של הדברים שהוא עשה. דיברנו עם בר 'הזלמה' שנרתמו כדי להכין את הקוקטיילים של ליאור".

איך ידעתם להכין את המנות שלו?

"פתחתי את הטלפון שלו שהיה רגע מאוד קשה עבורי, כדי להוציא מתכונים. היה חשוב שהכל יהיה אותנטי וכמה שיותר ליאור, את מה שהוא חלם. העברתי ליקיר ולזלמה שבנו תפריט בהשראתו".

מה אהב בעיקר, מה הסגנון של ליאור?

"ליאור אהב הכל, גם וגם. אחד הדברים שרצה להקים בעתיד היה קרפצ'ייה של דגים, ירקות ופירות, שאין כל כך כאן. אחת ממנות הדגל שלו זה קרפצ'ו סלק שהיה מכין בכל אירוע חברתי ומשפחתי. תמיד אהב לערבב טעמים ולבדוק וליצור טעמים. היינו צוחקים על זה שאני לא שמעתי על הטעמים האלה. הרבה אנשי נרתמו לפרויקט, כמו איש הפרסום עידן ג'ונם שנרתם לפרסום הפסטיבל. רק דברים טובים להגיד, עזר לפרסם בשמחה".

מה יהיה בפסטיבל עצמו?

"הכרטיס יקנה לכל אדם משקה ראשון. יתר הרכישה לטובת ההנצחה. הרעיון הוא חשיפה בעיר לתוך המנות שנרצה לייצר אחרי ולעסק של הקמת הפוד-טראק. אני רוצה לספר בפסטיבל על המנות, הקוקטיילים שאהב לעשות, לדבר על המערכת שנקראת ליאור באוניברסיטה במטרה להגשים לו חלום, להביא אנשים לטעום ממנו, ובעתיד רוצה שהפוד-טראק יוקם ויעניק דברים שליאור אהב. יחד עם זאת לממן לילדים בבאר שבע מיעוטי יכולת שיעורי שחמט ולתרום אוכל בסופי שבוע, כי זה מאוד ליאור".

חשוב לך להמשיך את המורשת שלו

"מאוד. בזמן השכול אתה נשאר לבד עם המשפחה, כי החברים מתפזרים, אנשים בונים לעצמם חיים, וסה בעצם הפחד הכי גדול - להשיאר לבד. לכן אני רוצה להעביר את המורשת שלו מדור לדור כד להפיץ את האור שהוא היה. בשביל זה אני צריכה שידעו, ישמעו, שיהיה מקום שאנשים יגידו זו המנה של ליאור ונוכל לספר עליו. שהוא חי דרכנו".

לינק לרכישת כרטיסים:

https://www.eventer.co.il/vtgsf

פסטיבל האור -  30.7.2025

מיקום: חצר פארק קרסו למדע, באר שבע

בהובלת  השף: יקיר מסרטי