הנינג'ה של באר שבע: שלום קחלון "אני חי את החלום"

הצופים של התכנית "נינג'ה ישראל" אשר משודרת בימים אלה ב'קשת' נחשפו לסיפורו של שלום קחלון מבאר שבע. קחלון הצליח לרגש את כולם ולאחר מכן הרוויח את מקומו בגמר הגדול של התכנית. בראיון מיוחד ל'באר שבע נט' פורס קחלון את סיפור חייו מעורר ההשראה: איך הפך מילד אבוד לנער בעייתי ומה קרה בדרך שהיום הוא יכול להכריז בגאווה: "אני חי את החלום"?

שלום קחלון (24) נולד בבאר שבע. את הילדות העביר בירוחם. המשפחה המצומצמת לא הייתה תומכת והבית לא היה מקום אופטימלי לגידול ילדים. בגיל 8 נשלחו קחלון ואחותו, שרית, הגדולה ממנו בשנה, לפנימייה. ראשונה אך לא האחרונה. קחלון נזכר בתקופה הלא פשוטה: "בכיתה ג' הוציאו אותנו מהבית, אני ואחותי הגדולה עברנו לפנימייה, שם התחלתי את החיים בתור ילד פנימייה".

למה הוציאו אתכם מהבית?

"הוציאו אותנו מהבית כי היו מכות בין ההורים. גם כסף לא היה ולכן בשורה התחתונה לא היה איך לגדל אותנו. אותי כמעט לא רצו בבתי הספר. הפכתי להיות אלים, כי ככה למדתי, זה מה שאני מכיר מהבית. מה שידעתי זה קללות, מכות ואלימות".

קחלון נשלח בגיל צעיר לפנימיית 'הדסים' שבשרון. ההתאקלמות לא צלחה מבחינתו. לאחר שנה, עף מהמוסד, בעוד אחותו נותרה שם שנים ארוכות, עד הגיוס. קחלון מעיד כי התקופה הזו מעורפלת עבורו: "אני יכול לספר מעט סיפורים על החוויה שם, אבל הרוב לא ברור לי. העדפתי להדחיק".

מדוע עפת מ'הדסים'?

"הייתי עושה שטויות, היה אירוע של גניבה שהואשמתי בו. הפנימייה לא רצתה להחזיק בי, אז העיפו אותי משם. חזרתי הביתה, לתקופת זמן שלא זכורה לי, אך היא לא הייתה ארוכה מדיי"

והבית היה עדיין אותו בית, שהוא בעצם הדבר הכי רחוק שיש מהמילה 'בית'

"כן, כרגיל. הייתה אלימות ולא היה כסף. בסך הכול עברה רק שנה, ככה שהדברים לא השתנו. התחנה הבאה בחיי הייתה פנימיית אבחון. קראו לה 'נווה מיכאל'. לדעתי שהיתי בה כחצי שנה. שם הייתי יותר סגור, יותר מבוקר, שם ממש ראו ובחנו איך אני מתפקד. משם השאלה הייתה לאן להפנות אותי. מדובר בסוג של אבחון 'מה מתאים לנער הזה'. החיים הם בתנאי פנימייה".

ההסתבכות עם המשטרה לא איחרה לבוא

ההחלטה שהתקבלה הייתה להעביר את קחלון בן ה-9 לכפר הילדים והנוער, 'בית אפל', אשר שוכן בגן יבנה. במוסד הזה נשאר קחלון במשך שש שנים, שבמהלכן הצטרפו אליו לתקופה מסוימת שתי אחיותיו הקטנות (שוש ושובל – נ.ס). "ב'בית אפל' אתה קצת יותר עם יד חופשית. אמנם מדובר במקום סגור, אבל שם אתה מחליט. יש שתי דרכים: או להיות ילד טוב שהולך בדרך הנכונה ולומד ועושה מה שאומרים לך: הולך לישון בזמן, קם בזמן ללימודים, ועושה מה שצריך או שאתה עושה שטויות: יוצא בלילה, לא ישן ואז אתה לא קם לבית הספר. יש עונשים ואם ממשיכים בדרך הזו, המצב רק מדרדר" הוא מספר.

קחלון והחניכים הנוספים יצאו במהלך היום, למשך כ-8 שעות, ללמוד בבית ספר רגיל באזור. החיבור בין ילדי הפנימייה לילדים ממשפחות נורמטיביות, כך הוא מעיד, היה מוצלח ברובו: "הרבה התחברו לילדי הפנימייה, אבל כן היה קשה. היו ימים ותקופות שמנדים את ילדי הפנימייה למרות שאוהבים אותם מאוד".

לדעתו, הקושי הגדול ביצירת קשר חברתי אדוק בין ילדי הפנימייה לילדי בית הספר היה בעקבות מה שקרה אחרי שעות הלימודים: "אנחנו לא היינו איתם אחרי שעות בית הספר. היינו צריכים לנסות להתחבר אליהם במהלך 8 שעות האלה. אתה לא יכול ללכת איתם למפגשים בשעות הערב. בזמן שהם אוכלים פיצה או משחקים בסוני, אני חזרתי לפנימייה ולאוכל שם, שהוא לא תמיד היה הכי מוצלח. גם לוחות הזמנים היו מאוד קשוחים"

אם כבר הזכרת את לוחות הזמנים, זה נשמע שילד בן 10 חי במשטר צבאי

"נכון. הכול היה על זמנים. האמת שהמשטר הצבאי שלי התחיל בפנימייה בכיתה ג'. במשך שנים רבות, מגיל 8 ועד גיל 21 (השחרור מהצבא – נ.ס), הייתי על זמנים. לא היה לי יום בלי זמנים. הגעתי למצב שבסופי שבוע, כשאני בבית, אליו יצאתי פעם בשבוע או שבועיים, הייתי עושה לי זמנים. כל הזמן הסתכלתי על השעון לראות שאני לא מאחר, ואני בכלל לא יודע לאן אני יכול לאחר"

ההסתבכות הראשונה עם המשטרה הגיעה ב'בית אפל'. לקחלון נפתח תיק על סחיטה באיומים. עיניו הבהירות זזות באי-נוחות כשהוא מגולל את הסיפור: "נפתח לי תיק ראשון על סחיטה באיומים. מה שקרה זה שלא חשבתי קדימה. רציתי להתחבר לחבר'ה, וזאת הדרך להיות אהוב עלייהם. אני תמיד הייתי יותר בעייתי. זה היה משהו בצחוק והפך למשהו אמתי. ההורים של הילד הנסחט, שגם הוא היה ילד פנימייה, הגישו עליי תלונה". במהלך התקופה ב'בית אפל', נדד קחלון בין מספר בתי ספר ושובץ לכיתות סגורות.

מה בעצם מונע ממך לברוח מ'בית אפל' ולא לחזור?

"לא יכלו למנוע ממני. היו ימים שרציתי לברוח, זה היה לי קל. אין משהו או מישהו שעצר אותי. קרה לא מעט שברחתי ולא רק ליום אחד, לפעמים הייתי נשאר בחוץ למשך זמן רב. ידעו שלא הגעתי לבית הספר ומיד המורות צלצלו למדריכים שלי, שהיו כמו אבא ואמא. ככה זה היה עובד. לפעמים גם משטרות שהיו מחפשות, היו מגדירים אותי כנעדר. לא היה לאן לברוח, פשוט הסתובבתי".

איפה אכלת? ישנת?

"זה לא כזה עניין אותי, מה לאכול ואיפה לישון. כשאתה יוצא ממסגרת של זמנים, אתה מטייל בשדה ואומר לעצמך 'אין לי זמנים, אין כלום על הראש'. אתה אומר לעצמך 'וואו, אני חופשי'. כשחזרתי לפנימייה, וצעקו עליי, כבר הכלתי את הצעקות. נרגעתי. אמרתי לעצמי: 'עכשיו אני בסדר. מחר יהיה טוב, כי ישכחו מזה ולא יכעסו עליי'

טון הדיבור משתנה בבת אחת וקחלון מודה: "המחשבה הזו הייתה הטעות הכי גדולה. כל פעם הרשתי לעצמי יותר ויותר. ההסתבכויות רק גברו. אף אחד לא היה יכול לשים לי גבול. בסוף מה שקרה זה כשהייתי בפנימייה - הייתי סגור. כדי למנוע את זה – ברחתי, וכשברחתי – עשיתי שטויות. את זה אני מבין בדיעבד"

החזרה הביתה

ב'בית אפל' נשאר קחלון זמן רב יחסית, כשש שנים. הוריו התגרשו במהלך התקופה הזו, כשהיה בן 12, ואת הזמן בסופי השבוע חילק ביניהם: "הייתי עושה סופ'ש אצל אבא, סופ'ש אצל אמא, אבל הרגשתי בבית באמת אצל סבא וסבתא". בסביבות גיל 15, החליט שהפנימייה נמאסה עליו והוא חזר הביתה.

אביו לקח עליו חסות תחת תנאים של בית המשפט. "הגעתי לבית ספר תיכון בבאר שבע. התחברתי לחברים שם. היינו עושים שטויות, אבל היה לי כיף כי זו לא הייתה הפנימייה. החומר הלימודי היה לי קל" הוא מפתיע.

כמעט ולא למדת כמו שצריך בחייך, איך בגיל 15 החומר הלימודי קל?

"כן, זה היה מוזר" הוא צוחק וממשיך: "הבנתי שהרמה שאני לומד שם הייתה מאוד קלה, אפילו עבורי, כי זה לא באמת לבגרות. לא שידעתי בכלל מה זה תעודת בגרות. משם עברתי למקיף אחר בבאר שבע אבל אחרי חודש הסתבכתי שוב על סחיטות באיומים. זה נעשה אך ורק כדי להתחבר לחבורה שכביכול היו חברים שלי. גם זה התחיל כ'קטע' מסויים, וברגע שראיתי שזה באמת סחיטה באיומים התכוונתי לעזוב אבל היה מאוחר מדיי".

קחלון סומן מראש כבעייתי בחבורה: "הבילוש תפסו אותנו והוכנסנו למעצר ב'אוהלי קידר'. הייתה עליי סוג של דעה קדומה כי אני בעייתי עוד לפניי כן. היה לכולם ברור שאחזור לפנימייה או מוסד אחר. ברגע שתפסו אותי ידעתי שאני הולך לחזור לפנימייה, אבל לא הייתה לי התנגדות, הבנתי את זה. בערך הדבר היחיד שהבנתי בחיים (צוחק). אני זוכר שקראו לי 'נאשם 4'. ואמרו 'נאשם 4' לא שיתף פעולה, אבל כן שיתפתי פעולה. הבנתי שאין לי מה להילחם. הבנתי שלא משנה מה אעשה, זה לא ישתנה. כולם השתחררו למעצר בית. לכולם היו הקלות, יכלו לצאת ללימודים, אבל אותי אף בית ספר לא קיבל. נשארתי בבית"

איזה בית?

"בבית של המשפחה המצומצמת: אבא, סבתא, אמא. כל משפט החלפתי מקום. הרבה היו חתומים עליי ערבות". מעצר הבית היה ארוך במיוחד. עברה כמעט שנה עד שקחלון זכה להקלות, כדוגמת יציאה מהבית בשעות הצהריים. הוא מודה כי "התקופה הזו דיי מודחקת. זה היה קשוח. אני זוכר שכל השאר כבר חזרו לשגרה ואני עדיין באותו החרא".

"בלילה הראשון החלטתי – אני משתנה!"

קצינת המבחן החליטה לשלוח אותו למעון 'נווה חורש', ששייך לרשת 'חסות הנוער'. גם במקום הזה, המטרה הייתה לאבחן את קחלון ולהחליט לאן פניו של הנער מועדות. המשמעת שם הייתה מאוד נוקשה: "זו פנימייה ממש סגורה, אם אני רוצה לצאת לשירותים אני צריך לעמוד מול מדריך ולבקש ממנו ולחכות שיאשר. אם אני רוצה לצאת מחוץ לדלת, אני צריך לבקש את זה מהמדריך. אני לא עושה אפצ'י מבלי לבקש אישור" הוא מתאר.

שם, במעון 'נווה חורש', בגיל 17, צצה סנונית ראשונה של שינוי בחייו של קחלון, שעד אז היו בדרך הבטוחה למטה. לדבריו, הכול התחיל בלילה ללא שינה: "בלילה הראשון החלטתי שאני משתנה לגמרי. הגעתי בלילה הזה בערך בשעה עשר. נכנסתי לחדר חשוך. כמעט ולא ישנתי. ידעתי שהחבר'ה הולכים לקום ולראות מישהו חדש. היו חששות. כששכבתי במיטה, החלטתי דיי לשטויות, דיי לבלגנים. נמאס לי לאכזב את האנשים, את המשפחה ואותי. החלטתי להשתנות. שם, אתה מבין, זה המוצא האחרון. אם תתנהג לא טוב – אתה תלך לכלא בלי לחשוב פעמיים. לא שואלים אותך, אזיקים וישר לכלא"

את הבוקר שאחרי, מתאר קחלון בעיניים נוצצות: "איך שקמתי – החלטתי שאני עומד בכל החוקים. לא אכפת לי מה קורה, אני עובד לפי הספר".

זה היה 180 מעלות ממה שהיית מורגל עד כה

"בהחלט. כל מה שהיו אומרים לי – הייתי עושה הפוך. המדריך היה אומר לי 'שב, יש עכשיו שיחה'? הייתי קם והולך. 'תשב, תאכל' – לא אני לא אוכל. ממש אנטי לגמרי, אבל לא עוד".

מנער בעייתי – לזה שסומכים עליו שיעשה את העבודה של המדריכים

כוח הרצון השתלם. השינוי שקחלון עבר ב'נווה חורש' היה כה קיצוני, עד שלפרקים היה נראה כי הוא מדריך ולא חניך: "בפנימייה הזו הגעתי למצב שכל כך טוב לי וכיף לי, שאם מישהו היה בורח, אז היו אומרים לי ללכת להביא אותו. היו מאשרים לי לצאת מהפנימייה. סמכו עליי, פתחו לי דלתות של מקום שהוא כמו כלא ואשכרה אמרו לי 'צא, לך תביא אותו. אנחנו יודעים שתעשה את זה ולא תעשה לנו בעיות'. הייתי יוצא ומביא את החניך. לאחר החזרה, כשהוא היה יושב עם המדריכים, הייתי רואה את השינוי בבירור"

נשלחת להביא חניך. מצאת אותו. איך אתה משכנע אותו לחזור?

"מה שלי היה יותר קל ממדריך זה שהייתי מדבר אתו בגובה העיניים. הייתי חבר שלו לכל דבר ועניין. אם הוא נגד המערכת אני נגד המערכת. אם הוא בעד המערכת אני בעד המערכת. אני יכול לבוא מכל מקום. הרי אם מדריך יגיד שהוא נגד המערכת, לא כזה תאמין לו. אני יושב אתו ומדבר אתו, אפילו לא על הנושא, כי אני יודע שאם היו מדברים איתי על הנושא, הייתי עוד יותר מעצבן. אז דיברתי אתו על דברים אחרים, היינו מנקים את הראש, ואז אני רואה שהבן אדם רגוע. ככה הצלחתי לפנות אליו לרגש. אחרי שהוא סיפר את שעל ליבו, הוא יודע שהוא יכול להגיד לי גם מה הוא מרגיש – שזה הקושי. כשנער כזה אומר לך מה הוא מרגיש, כנראה שזכית. הם בדרך כלל חסומים בצורה מטורפת. ברגע שהוא נפתח, אני יודע איך לעזור לו. אני יודע מה הוא מרגיש"

קחלון מספר בהתרגשות על המילה הקטנה שגרמה לו להבין שהוא ביצע מעשה יוצא דופן: "בלילה, אחרי שהוא כבר חזר, הנער הזה אומר לך 'תודה'. לא חיבוק או משהו מעבר, אבל ידעתי שברגע שהוא אמר לי 'תודה', עשית את הכול. אנשים כאלה לא יכולים לפתוח יותר מדיי רגשות. בנוסף, ההרגשה שלי לאחר מספר פעמים שהחזרתי נערים למעון הייתה 'וואו בזכותי הנער הזה לא במשטרה', כי שם זה היה מצב שבו אם הרבצת, קיללת או ברחת מבלי לחזור – מזמינים משטרה על המקום ולכלא.

למעשה, אתה הצלת את אותם נערים

"כן, זו הייתה ההרגשה שלי. אהבו אותי שם. כולם. כשהיה כיבוי אורות, לא הייתי יחד עם החניכים. הייתי יושב ועושה צחוקים עם המדריכים. נאמר לי לא לבקש לצאת לשירותים או להיכנס למועדון, הכול היה לי חופשי. ממש סמכו עליי ברמה שהייתי כמו מדריך לכל דבר.

הגעת לשם כנער שבעברו שני תיקים במשטרה, ובין לילה הפכת לכמעט מדריך – איך זה קרה?

"בדיעבד אני יודע שברגע שאני החלטתי להשתנות, שמתי לב איך כולם מסביבי משתנים. תמיד אמרו לי שברגע שאהיה ילד טוב, אקבל טוב. לא הבנתי את זה, חשבתי שאלו שטויות. זה עבר לי ליד האוזן. ברגע שהחלטתי לעשות את זה, הבנתי כמה טוב אני מקבל. זה ממכר. כי אתה עושה טוב ועושה טוב ומקבל בתמורה עוד טוב ועוד טוב"

לאחר שלושה חודשי מבחן ב'נווה חורש', עמד הנער שהשתנה בפני ועדה שהייתה אמורה לגזור את עתידו. על פניו, השינוי שעשה היה אמור לפעול לטובתו, אבל בוועדה הוא הופתע מאוד: "אמרו לי 'שלום, אנחנו עדיין לא בטוחים לגבייך'. זה נאמר בישיבה עם המדריכים וההנהלה. זה פגע בי. באו אליי מדריכים שהייתי יושב איתם כל ערב ומדברים על הכול, משפחה, חיים, עניינים, משתפים אחד את השני ופתאום אומרים 'אני עדיין לא בטוח שעשית שינוי'. זה היה מאוד קשה"

גם אחרי השינוי המטורף שעברת שם – זה לא הספיק להם?

"כן. הרי נתתי הכול, השקעתי הכול, ועכשיו אתם אומרים שאני לא מספיק?! הייתי ממש קרוב לשבור את הכלים ולברוח, להגיד שלא אכפת לי מה יקרה אבל לא עשיתי את זה. אמרתי לעצמי 'בסדר, יש עוד שלושה חודשים אפשרות נוספת'. לא שמרתי טינה למדריכים, שהמשיכו איתי הרי. אמרתי לעצמי שמה שקרה קרה. אולי הם באמת ראו משהו, ואולי באמת אלמד מהם. נראה מה יוליד יום"

תקרית הכדורגל

לא חלפו שבועיים, ושלום הבין שהמדריכים צדקו. את ההבנה שהוא באמת השתנה, קיבל בזכות משחק כדורגל תמים. זה היה רמז מטרים להמשך הסיפור – שבו יגלה קחלון כי הספורט הוא זה שמשנה לו את החיים.

"שיחקנו כדורגל במעון במשך שעה בשבוע. הקבוצה שלי התחילה לנצח והקבוצה השנייה התחילה להתעצבן. המשחק ממש תסס. הייתי בדרך לכבוש שער ואז אחד החניכים שעברתי התעצבן עליי מאוד, עשה עליי פאול, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. לאחר מכן, הוא רץ לשער ופשוט נתן לי מכה מאוד חזקה עם הכתף. זה היה מעצבים. כל מי שראה את התקרית הזו, ידע שיהיה בלגן. המדריכים מיד קמו. גם החניך היה מוכן למכות. ואז, נשמתי עמוק, נרגעתי, אמרתי 'טוב, הכל בסדר, בואו נמשיך'. באותו לילה, המדריך שלפני שבועיים אמר לי שמבחינתו אני עוד לא מוכן, הגיע אליי ואמר לי 'אתה יכול לעזוב'. עכשיו הוא הבין שבאמת השתנתי" מספר הנינג'ה של באר שבע בהתרגשות רבה.

"ברגע שהוא אמר לי את זה, הבנתי לאן הם חתרו בשיחה ההיא. בעצם לא היה לי שום 'תאקל' עם אף אחד. לכן, מבחינתם הם לא ידעו אם עברתי משהו. שוחחתי עם אותו מדריך ואמרתי לו 'תודה'. הסברתי לו שכעסתי עליו". לאחר שלושה חודשים שאותם מגדיר קחלון כ"מאוד כיפיים", הסתיים הפרק של מעון 'נווה חורש' בחייו: "בסיום התהליך, מתקיים דיון שקובע לאן אני אלך. כולם רוצים הביתה. אנשי המעון, שהכירו את הרקע שלי, אמרו לי שאין מצב שהם יתנו לי להגיע הביתה. מצד אחד, רציתי להגיע הביתה וזה קצת אכזב אותי שלא נתנו לי. מצד שני, הבנתי אותם".

כפר הנוער ששינה את החיים

קחלון הועבר לכפר הנוער 'נירים', והוא מדגיש: "פנימייה חצי צבאית שנוסדה לזכור של ניר קריצ'מן, לוחם שייטת 13 שנפל". המוסד ממוקם בבוסתן הגליל, בין נהריה לעכו. ממש על הים. מבחינת קחלון, זו הייתה אהבה ממבט ראשון: " ביום שהביאו אותי לשם, התאהבתי. העבודה שם היא דרך הרגליים. אתה ממש יוצא למסעות. כל יום שלישי היה טיול, ופעם בכמה זמן היה טיול של 4-5 ימים. היו מסעות הישרדות: אני הולך לבד, מנווט, התאהבתי שם בהכול.

לאורך כל הראיון, קחלון מתלהב ומחייך כשהוא מזכיר דברים הקשורים לספורט ועוד יותר שמח לדבר על כפר הנוער 'נירים': "העבודה דרך השטח היא מדהימה. אתה יכול לשבת עם בן אדם אפילו שנה ולא לדעת מי הוא. אבל תוך שעה-שעתיים בשטח, שאין כלום מסביבך מלבד הרים, אפשר ללכת קילומטרים ושעות, במדבר ללא כלום מסביב, אתה רואה איך בן אדם באמת מגיב. שם הוא נשבר. שם זה הקושי האמתי". מלבד העבודה עם הרגליים, ב'נירים' עבדו עם החניכים על פיתוחים רגשיים. התבצעו מעגלי שיח, גדולים וקטנים. ערך נוסף וחשוב, מלבד הספורט, הוא היכולת ללמד את החניכים איך לדבר ואיך להתנהג בסיטואציות מסוימות.

החיוך לא יורד מפניו כשהוא מתאר את הנעשה בתקופה הזו בחייו: "התאהבתי במקום. המשכתי באותה רמה מהמוסד הקודם: ילד טוב, הכול לפי הספר. כבר היה לי כיף. אמרתי לעצמי 'למה לעשות שטויות?' הים היה מולי מטר, ממש הצצתי אליו מהחלון. למדתי מול הים. הכול רגוע. הכול כיף. מה צריך יותר מזה?"

ככה גם הייתה האווירה אצל כל שאר החניכים?

"לא. תמיד היו שם בעיות. תמיד היו בלגנים, אבל לא נתתי לכלום לשבור אותי. תמיד היינו תומכים ועוזרים לאחרים. אין מצב שמישהו עצבני ואני הולך לשחק כדורגל. כשהוא יהיה שמח, אני אלך לבעוט לשער. נהניתי שם ברמה מטורפת. שם הבנתי שככה אני רוצה את החיים שלי. פשוט טוב לי. אנשים תומכים בי, אנשים שמחים איתי. שם פתאום אני קלטתי שאני רוצה ומחפש את המדריך. זה היה מדהים. עברתי שם את התהליך היותר רגשי בחיי. למדתי לדבר, למדתי להביע את עצמי, לא באלימות, אלא בדיבור"

"ספורט במקום ריטלין"

כפר הנוער 'נירים' חידד אצל קחלון את ההבנה שספורט הוא מרכיב מאוד חשוב בחייו: "היה מדריך בשם שרון שהייתי מחובר אליו מאוד. הוא ידע מה מרגיע אותי. ידע שאם אעשה ספורט – זה ירגיע אותי. הייתי יוצא לריצה, נרגע, ואז מדבר אתו על הכול. זה היה מדהים. הבנתי שהחיים שלי עובדים לפי ספורט. בעבר הייתי לוקח ריטלין כדי להיות כמו זומבי ושלא אעשה בעיות. החל מגיל 17, לא הייתי צריך ריטלין, הספורט עשה את העבודה באופן טבעי.

איפה התחלת לגלות שהספורט זו התרופה?

"זה התחיל ב'בית אפל', כשנכחתי שם בחוג של אומנויות לחימה. כל פעם שהייתי מגיע לחוג הזה וחוזר חזרה לקבוצה שלי, הייתי חוזר רגוע. הייתי קם רגוע בבוקר, עד ששוב הייתי משתגע, ושוב צריך אומנויות לחימה. נדמה לי שהחוג היה בימי שני ורביעי – ואלה היו ימים שהייתי בתלם. אבל כל השאר הימים? אלוהים ישמור (צוחק). ידעתי עם עצמי שזה עושה לי משהו, אבל לא שיתפתי בזה אף אחד. כשהגעתי ל'נירים' הבנתי עוד יותר את חשיבות הספורט, כי שם זה רק זה. זה כל הזמן: עזרה לחברים, סחיבת דברים. כל הזמן פעיל"

באותה נקודת זמן, אחרים ידעו שהספורט הוא התרפיה שלך?

"לא. הם לא ידעו. הייתי בנווה חורש, באבחון, ולא ידעתי שם שספורט עושה לי את זה"

אתה עדיין לא קלטת את זה בשלב הזה?

"כנראה שקלטתי את זה, אבל לא אמרתי את זה. לא ידעתי להביע את עצמי. בשבילי אז לבוא ולהגיד "ספורט מרגיע אותי" היה נראה לי דבר מטומטם. לא ידעתי מה נכון להגיד ומה לא נכון. רק כשנכנסתי ל'נירים' הבנתי כמה הספורט מרגיע אותי. הייתי כל ערב בחדר כושר. הבנתי שכשאני פעיל, אני רגוע והמחשבות נקיות. כשאני רץ או מתאמן המוח עובד הרבה יותר טוב. הבנת שספורט זה אני"

אם היו שולחים אותך למוסד שהוא לא 'נירים' – ייתכן שלא היית פה עכשיו?

"בהחלט יכול להיות. אם לא הייתי מגיע לכפר נוער עם תחום של ספורט, כנראה שלא הייתי יושב כאן היום. לא הייתי יודע מה מרגיע אותי, מה עושה לי את זה.

לא רק ספורט, 'נירים' הפך להיות המקום שתמיד אפשר לחזור אליו

יום אחרי קיום הראיון, קחלון הגיע ל'נירים'. הוא מעיד כי המקום משמש לו כאכסנייה בכל זמן נתון: "אני יודע שכל יום אני יכול להתקשר לעדי, מדריכת הבוגרים, להגיד לה שאין לי איפה לישון או סתם כי בא לי לבוא, והיא תסדר לי מקום לינה במקום. יש שם דירת בוגרים וניתן לאכול בפנימייה. גם ייתכן שתפגוש עוד בוגרים. אני יודע שלא משנה מתי ובאיזה גיל – יש לי לאן לברוח, יש לי היכן לשים את הראש. אפילו אם אהיה תקוע ללא דרך להגיע ל'נירים', אדע שעדי תעשה הכול כדי להוציא רכב באופן מידי ולאסוף אותי אליהם. אני יכול לסמוך עלייהם בעיניים עצומות ואני יודע שזה יהיה לכל החיים"

אם לא די בכל הטוב שכפר הנוער 'נירים' הסב לקחלון, הוא הוציא במקום תעודת בגרות מלאה. ואם תקראו את הדרך שבה הוא עשה את זה, תתהו בקול רם 'איך לא חשבתי על זה קודם'?: "תוך שנה וחצי השלמתי בגרות מלאה. חרשתי המון. היה לנו ריטואל קבוע: הולכים לצלול לפני המבחן, חוזרים לנוח לזמן מה, ואז מתיישבים בכיתה. ככה הגענו מפוקסים וממוקדים. זה היה פשוט מדהים" ב'נירים' סגרו לקחלון את שני התיקים במשטרה. נגזרו עלי עבודות שירות, אותן הוא ריצה במטבח של המוסד: "כל כך אהבו אותי שהייתי קם בכל 5 בבוקר, פותח לבד את המטבח, ומכין ארוחת בוקר לכל הפנימייה. הייתי השף של בוקר. לעיתים, גם הייתי אחראי על הארוחות בשישי/שבת" הוא מספר וחיוך רחב מאוד על פניו.

רצה שייטת – התגייס לנחל

השלב הבא בחייו היה הצבא. קחלון רצה מאוד להגיע לשייטת 13, בעיקר בגלל כפר הנוער 'נירים': "כל הזמן הגיעו אנשים מחיל הים, אז רציתי לשם. לשאוף הכי גבוה שאני יכול", אבל ללוח הזמנים תכניות אחרות. "הגעתי למצב שבו אם אדרוש מיונים לשייטת – אצטרך לחכות שנה נוספת, כי לשנתון שלי המיונים כבר נגמרו. ידעתי שאם אהיה שנה בבית, ולא בפנימייה, אקלקל את כל הדרך שלי. לא יצא מזה טוב". קחלון בחר לוותר על חלום השייטת וזאת כדי לדאוג שחייו לא יחזרו למסלול לא טוב, וכל ההשקעה תלך לפח. שבוע לאחר שסיים את דרכו 'בנירים', התגייס לחטיבת הנח"ל, וגם שם, שאף גבוה – והגשים.

"אחרי שבועיים בטירונות, היה גיבוש ליחטיות. עברתי אותו והגעתי לגדס"ר. שם העברתי שלוש שנים. הצלחתי להישאר במסגרת נוקשה שלוש שנים, אבל האמת הייתי רגיל. אם הקצין היה נותן לי שבת – הייתי לוקח את זה מאוד בקלות. הכול כבר היה קטן עליי. בצבא השתתפתי בכמה אליפויות צה'ל בקרב מגע. לקחתי חלק במבצע 'צוק איתן'. הכרתי חברים לחיים בשירות הצבאי, שזכור לי כחוויה טובה".

אחרי כמעט 13 שנים בהם היה חלק ממסגרות – כעת הוא עומד בפני מציאות לא מוכרת: החופש. "כמה חודשים לפני השחרור הבנתי שאני עומד לצאת לחופשי. זה בלבל אותי. אהיה אזרח? בחיים לא הייתי אזרח. מכיתה ג' ועד היום שהשתחררתי הייתי בלו'ז ובזמנים. עכשיו להיות כל יום בבית? ואני יכול להחליט לעשות מה שאני רוצה? זה היה פחד הכי גדול שלי. אמרתי לעצמי שאולי אשאר בקבע"

רצית לעשות הכול כדי להימנע מחופש מוחלט?

"בדיוק, אבל לא יכלו להשאיר אותי בקבע, כי לא היה לאן. כל השירות הייתי נגביסט (סחיבת מקלע 'נגב', נחשב לאחד מהפק'לים הנחשקים ביותר, בשל היותו פיסי מאוד – נ.ס). הייתי היחיד בפלוגה. כל השאר נפלו, בגלל פציעות או סיבות אחרות. לא יכלו להוציא אותי לקורסים כי אם הייתה פורצת מלחמה – הנגביסט חייב להיות נוכח. בשלב מסויים הצוות שלי הפך להיות הכי ותיק וכך יצא שהובלנו את כל הפלוגה. אז השתחררתי".

רגע לפני גזירת החוגר, המשיך קחלון לגלות עניין בתחום של חייו – כושר וספורט. קחלון התאהב בקרוספיט, שזו שיטת אימונים שכוללת מרכיבים של אימון הפוגות בעצימות גבוהה, הרמת משקולות, התעמלות מכשירים ותרגילים אירוביים שונים.

איך הגעת לעולם הקרוספיט?

"דרך סרטונים. תמיד חיפשתי איך לאתגר את הגוף. שם אני רואה שהמשקלים כבדים ואתה לא נלחם באנשים שלידך. בקרוספיט אתה נלחם בזמן ובעצמך. עושה את האימונים עם החבר'ה ואני לא צריך להתחרות בהם. יש מספר חזרות מסוים בזמן מסוים, ולא אכפת לי כמה או מה – אני מסתכל על השעון ואומר לעצמי שאני יכול. העבודה היא נגד השעון ונגד עצמך. זה מוציא ממני את הדברים הכי טובים שיש. אתה צריך לתת את המיטב שלך, כי זה הולך להיגמר בקרוב. ברגע שייגמר שלא תגיד 'הייתי יכול לתת יותר'. עכשיו תיתן הכול! הראש מתחיל לעבוד ולעבוד. אהבתי את זה כל כך. זה אתגר אותי. זה הביא אותי לנקודות חדשות בחיים. אם עברתי את האימונים והראש עבד כל כך זה משהו אחר. זה לא אימון רגיל. אני כל הזמן בדופק גבוה. בלי עצירות"

לאן הגעת לאחר השחרור?

"לבית של אבא בבאר שבע. לא ידעתי מה לעשות. נסעתי לפנימייה, ניסיתי לקבוע לעצמי לו'ז. אבל לא הצלחתי. הייתי אבוד לגמרי. עבדתי בנגרות ובכל מיני דברים שלא קשורים אליי בכלל. אמרתי לעצמי 'אתה עכשיו הולך ללמוד ספורט, ללמוד להיות מדריך חדר כושר'. זו הייתה הדרך שלי להיות משהו. מספר חודשים אחריי השחרור, נרשם ללימודי כושר בשלוחה של וינגייט בתל אביב.

העצה מהאחות הקטנה שהפכה להיות נקודת מפנה נוספת בחיים

"עברתי לגור בתל אביב, אבל לא סיימתי את המבחנים. לא הצלחתי ללמוד. זו הייתה פעם ראשונה שלי בכיתה גדולה של כ-40 תלמידים. הייתי השטותניק, אבל בראש טוב. למרות זאת, מבחינת לימודים לא הלך לי. כשכולם סיימו את המבחנים, אני השתרכתי מאחור במועדי ג'. נשברתי ולא סיימתי את הלימודים. חזרתי הביתה, לבאר שבע. שוב עבדתי בעבודות מזדמנות".

מי שתמכה בו בזמנים האלה, ופתחה לו פרק חדש בחיים, היא אחותו הצעירה, שוש, שהתגוררה בוינגייט משום שהיא ספורטאית מצטיינת בענף הג'ודו. "שוש סיפרה לי על קורס מכ'ס (מדריכים כלליים בספורט – נ.ס). מדובר על קורס בן שמונה חודשים, בתנאי פנימייה. מגיעים אליו נערים שהיו בסיכון, כי התשלום זעום יחסית לשמונה חודשים. גרים שם, אוכלים שם ומשלמים ביטוח לאומי, כך שזה היה שווה את זה. מטרת הקורס הזה היא להעניק הזדמנות לנוער בסיכון, שחלקם כלל לא היו קשורים לספורט, ולאפשר להם להוציא 13 תעודות בתחום הספורט: מדריכי כושר, רצועות, פיטבול, קיקבוקסינג וכו'. אפילו עיסוי שוודי. מכניסים לך את הספורט לחיים"

השילוב בין תנאי פנימייה, אלייהם היה רגיל, לספורט שכל כך אהב, קסם לקחלון. את הגיבוש לקורס הוא עבר בקלילות. הקרבה לאחותו, שוש, גרמה לאנשים לדבר עליו: "היה דיסטנס בין המדריכים, אבל כולם הכירו אותי כי הייתי אח של שוש. כל הזמן היו לחשושים 'זה אח של שוש'. העין תמיד הייתה עליי, בלטתי שם. זה היה נחמד". מדובר בקורס שמעניק הזדמנות פז שכנראה לא תינתן לחניכים בו בשום צורה אחרת, ולכן לא התעסקו בבעיות משמעת: "כל דבר קטן שאתה עושה, אתה עף הביתה, לא היה אכפת לאנשים, אתה הגעת לשם כדי לעזור לעצמך, אז אם אתה עושה שטות, שלום וביי".

"הלו'ז היה אינטנסיבי, אבל אהבתי את זה מאוד" מספר קחלון "כל היום עשיתי ספורט. הייתי בעננים. אנשים עפו כי היה להם קשה או כי לא עברו מבחנים, אבל לא אני. אם אנשים היו הולכים לישון ב-11 בלילה, אני הייתי נשאר ללמוד. פשוט היה לי כיף. את כל המבחנים עברתי מעל 80. זה היה לי מוזר. בנוסף, לימדתי את חבריי לקורס. אני מוצא את עצמי מרצה להם על נושאים כמו אנטומיה, פיסיולוגיה"

ההישג הגדול ביותר בקורס הוא לסיים עם כל 13 התעודות. בהמשך ליעדים שכבש קחלון בשנים שקדמו לקורס, גם את המטרה הזו – 13 תעודות – השלים בהצלחה. "זה לא הישג שהרבה מגיעים אליו". הוא בלט כל כך, עד שהמדריכים המליצו לו להישאר בוינגייט: "רצו שאשאר בוינגייט כדי לעבוד שם, בתור מדריך או מרצה. רצו שאהיה מדריך של הקדטים (נבחרות צעירות בענפי ספורט שונים – נ.ס) ותוך כדי אעשה תואר. אמרתי להם :'עצרו חבר'ה, מה תואר עכשיו?'.

החזרה לבאר שבע

עם 13 תעודות מדריך בכיס, חזר קחלון שוב לבירת הנגב, והפעם נראה שהוא לא מתכוון לעזוב. תעודת מדריך הכושר הפכה להיות כרטיס הכניסה שלו למכון הכושר "ספייס" בבאר שבע. כאן מבלה קחלון את זמנו קרוב לשנה. "זו משפחה שאין לתאר. כולם אוהבים, כולם מקבלים. אני עובד במה שאני אוהב. בסוף החודש, אני מסתכל על תלוש המשכורת, ואני אומר לעצמי וואי, על מה קיבלתי את כל הכסף הזה? לא מרגיש בכלל שעבדתי" הוא מספר בהתרגשות, ואף השאיל את המושג "גאוות יחידה" לעבודתו הנוכחית: "אני מסתובב עם החולצה של ה'ספייס' בחוץ, מטייל איתה. לא מפריע לי. זו הגאווה שלי. העבודה כמאמן היא חלום שלי. אני זה שקובע לעצמי את הלו'ז"

אם היית אומר לשלום קחלון בגיל 11 שבעוד עשור וקצת הוא יקבע לעצמו את הזמנים, היית צוחק על עצמך?

"(צוחק) בדיוק. זה דבר לא נורמלי. אני חי עכשיו את החלום: מאמן ומתאמן. החלק של לאמן זה לא רק להוריד אנשים במשקל. אמנם זה גם שינוי, אבל אני גם עובד המון על הפן המנטלי. לא אכפת לי איך הגוף של המתאמן נראה. זה שהוא בא, ועובד, ונותן יותר מעצמו – זה הכול בשבילי. זה מה שאני רוצה להשיג מהם. היום אני עושה להם אימונים, אני פותח להם זמן, הם יודעים מה צריך לעשות, וכשהם רואים שהם לא הספיקו בזמן – הם יכולים לסיים את האימון בוכים. לאחר מכן, בבוקר, הם יעשו את האימון לבד בעצמם וזאת כדי להצליח במשימה בה כשלו ערב קודם"

ניכר כי העבודה הנוכחית מוציאה מקחלון רגשות עזים של התרגשות ושמחה: "העבודה משנה את הבן אדם מנטלית. להבין שאתה יכול הכול. אם אתה חושב שהחיים שלך קשים אז לא! אפשר לשנות הכול. זה מה שאני מנסה לעשות. כמו שהפנימייה של נירים עבדה דרך השטח, אני רוצה לעבוד עם אנשים דרך הספורט, ולא דרך השטח. זה החלום הרחוק".

הנינג'ה ואני

מי שחשפה את סיפורו של קחלון למיליוני צופים ברחבי מדינת ישראל היא התכנית 'נינג'ה ישראל'. בסיבוב המוקדמות צלח את המסלול ללא כל קושי. בחצי הגמר חשפו את סיפורו האישי בפני הצופים, אבל באמצע המסלול נפל לבריכה. למרות זאת – הצליח להעפיל לגמר, שישודר בקרוב ב'קשת'. הגמר כבר צולם, אך שלום מנוע מלדבר עליו.

איך הגעת לתכנית?

"ברגע שהפרסומים על התכנית התחילו, התקשרו אליי מספר חברים. אמרו לי שיש תכנית בשם נינג'ה ושכדאי לי להירשם. גם אחת מהידידות שלי, וגם המנהל של מכון הכושר רשמו אותי. המנהל רשם את כל המדריכים לאודישנים, אבל בסוף יצא שאני היחיד שהלך".

הכרת את התכנית?

"ידעתי בקטנה. לא יותר מדיי. ראיתי סרטונים פה ושם ואמרתי לעצמי שיש מצב שאני עובר את הדברים האלה".

נרשמת בעצמך?

"לא. ידידה רשמה אותי, כמו גם מנהל חדר הכושר".

ספר על החוויה

"באודישנים הראשונים כבר קיבלו אותי. בדרך כלל אני ממש תחרותי אבל לשם לא הלכתי בראש הזה, אלא בכיף. אפילו לא בגלל הטלוויזיה, למרות שהרבה אמרו לי שהפרסום יעזור, והאמת הם צדקו, זה הקפיץ לי את כמות האימונים האישיים (צוחק) אבל זה לא מה שחיפשתי – אלא אתגר. רציתי לדעת שאני יכול להגיע הכי רחוק שיש. רציתי להראות לאנשים שאפשר להגיע לכל מקום שאתה רוצה. גם אם נפלת למים, זה הדבר המושלם, ולמה? כי הכול טוב, לא מרימים ידיים – יש את שנה הבאה. במוקדמות הייתי קצת לחוץ מהאתגר עצמו. לא ראיתי בזה תחרות נגד מישהו, כי אני לבד מול המסלול. הגעתי לשם לבד, וזה עזר לי. סיימתי את המסלול, לחצתי על הבאזר והייתה לי הרגשה טובה. בישרו לי שעליתי לחצי הגמר וצריך להגיע שוב לצילומים".

כאמור, בחצי הגמר קרס קחלון לתוך הבריכה, אבל הצליח להתגבר על מכשול "הטבעות" ולכן השיג את הכרטיס לגמר. מה שהצופים בבית לא ראו זה שקחלון הגיע למקצה חצי הגמר חולה מאוד: "בחצי הגמר זה היה קשוח יותר. חברה שלי הגיעה והייתי ממש חולה עם כאבי בטן וכאבי ראש. ניסיתי לישון שם, ולא הצלחתי. הגעתי ב-4 בצהריים ועליתי רק ב-6 בבוקר למסלול. הייתי גמור. חברה שלי העירה אותי כמה דקות לפני העלייה, ולא הצלחתי להתחמם" הוא משחזר.

"עליתי כמו שאני. הגוף היה במצב לא טוב. נאמר לי שברגע שאעבור את המכשול השני, הטבעות, אני אעפיל לגמר. אז ברגע שעברתי אותו – רציתי לקפוץ למים כי ממש רציתי לחזור הביתה, אבל אז המשכתי למכשול השלישי והרביעי. עברתי אותם דיי בקלות. במכשול החמישי, קפיצות המתח, הייתה ציפייה שאעבור. זה התחום שלי. אבל שם נפלתי למים. בגלל שהייתי חולה, הבטן שלי עשתה צרות, וברגע שנתליתי על המתח לא הצלחתי לאחוז טוב במוט, אז נפלתי למים. לאחר חצי הגמר, הייתי חולה למשך שבוע"

התגובות המפרגנות – ואלה שלא

דבר שהפתיע רבים, כמו גם את מנחי התכנית, אסי עזר ורותם סלע, שאמרה לקחלון לפני חצי הגמר: "לחצת על הבאזר ואנחנו לא יודעים עלייך כלום", הוא הסיפור מאחורי חייו. בשלב המוקדמות, הופיע קחלון על המסך רק למסלול עצמו. בעוד מתמודדים אחרים זכו לראיון מקדים מצולם, ולפעמים אף הגעה אליהם למקום העבודה או לבית, את קחלון הראו למשך דקה וחצי, הוא סיים את המסלול, לחץ על הבאזר, הצטלם עם רותם סלע, ושם תם זמן המסך שלו.

הרי בתכניות הריאליטי מחפשים את הסיפור מאחורי בני האדם. לך יש חתיכת סיפור. האם הם ידעו עליו גם בשלב המוקדמות?

"כן. היה ראיון ארוך של 3 שעות לפניי המוקדמות. סיפרתי שם על הכול. במוקדמות החבר'ה שלי התבאסו. כולם ארגנו הקרנות גדולות ובסוף הראו אותי למשך דקה וחצי" אגב, קחלון מספר כי הזמן בו הראו את מסלול המוקדמות של על המסך, השיג את אחוזי הרייטינג הגבוהים ביותר בכלל ערוצי הטלוויזיה באותו יום שידור. "אני לא מכיר ויודע איך זה עובד. אין לי מושג מדוע בחרו לחשוף את סיפור חיי רק בחצי הגמר. כנראה באמת מדובר בקטע עריכתי".

מה התגובות שאתה מקבל?

"אנשים אמרו לי שהם התרגשו ובכו. אני מקבל המון הודעות באינסטגרם, מאנשים ששואלים איך התקדמת והמשכת בחיים למרות כל הקשיים. אני מנסה להעניק לכולם תשומת לב ולעזור. אם אני יכול לתת להם השראה זה מבחינתי הכול".

מזהים אותך ברחוב?

"כן. לפעמים אני שומע לחשושים מאחוריי "זה ההוא מהנינג'ה". זה נחמד. יש גם כאלה שמצטלמים. היו כמה פעמים שצעקו לי ממכוניות נוסעות "שלום, בהצלחה בגמר". זה נחמד ומצחיק. החברים בכלל עפים על זה – צועקים בכל מיני מקומות שאני מהנינג'ה ואז מביכים אותי. אפילו יצא לי לקבל הנחה על תספורת בגלל זה. בבר שאמרו שאני מהנינג'ה אז נתנו לנו צ'ייסרים בחינם"

אילו תגובות אתה מקבל מההורים על ההשתתפות בתכנית?

אמא שלי קצת מתעצבנת כי אני מספר שהייתה אלימות בבית. שאלתי אותה 'אני משקר'? והיא ענתה לי 'לא'. אז אין לך מה להתעצבן, תשחררי. היא כנראה כועסת אבל אין מה לעשות.

מעבר לאבא ואמא, המשפחה המצומצמת מורכבת משלוש אחיות: שרית (25), שוש (20) ושובל (18). מהן התגובות הרבה יותר מפרגנות. כשאני שואל האם האחיות מתלהבות מהאח החתיך והשרירי שמופיע על המסך, הוא מחייך מבוכה ומשיב: "כן, זה דיי ככה. כשהן עושות הקרנה בבית, אני בורח. הן מתלהבות, הרי גם הן עברו את אותם הדברים, הן יודעות שהכול נכון"

איך המצב כרגע עם ההורים?

"אני גר אצל אבא שלי. סבתא ואבא גרים בסמיכות בבאר שבע. לפעמים אני אצל סבתא, לעיתים גם אצל דודה שלי. אנחנו (שלום וההורים – נ.ס) מדברים אבל אין לי קשר רגשי איתם. הקשר שלנו מתבסס על: מי משלם? מי עושה קניות? מעבר לזה אין כלום. אני יוצא השכם בבוקר מהבית, וגם אם יש או אין לי מה לעשות, אני בחדר הכושר עד הלילה או יוצא לטייל עם החברים. הרי נכנסתי לפנימייה כבר בכיתה ג'. זה כואב. ההרגשה היא שההורים זרקו אותי. גם אם הם לא זרקו אותי, וגם אם הם נלחמו שאשאר בבית, הם אלה שלא יכלו לגדל אותי. הם הסיבה שיצאתי מהבית. בגיל כזה, גם אם אני עושה שטויות, ההורים צריכים לרסן אותי ולמצוא לי את הדרך הנכונה. כשנכנסתי לפנימייה בפעם הראשונה, הבנתי שזרקו אותי ובכיתי כל הלילה. יש לך הרגשה שנטשו אותך ואי אפשר לסלוח על זה. אני בקשר עם ההורים, אבל אין רגש וחיבור אליהם. אי אפשר באמת להיפתח אליהם".

"רוני היא הדבר הכי יפה שיש"

שלום נמצא בקשר זוגי עם רוני פאפוויאן מכפר סבא, גם היא מאמנת כושר. רוני ליוותה את שלום בחצי הגמר. על ההכרות ביניהם הוא מספר: "הכרנו בקורס המאמנים בוינגייט שלא עברתי. התאהבתי בה. היא הדבר הכי יפה שיש. כשסיימנו את הקורס היא התגייסה, ואני המשכתי בחיים כרגיל. גם היא מכורה לקרוספיט. היא מתאמנת וחזקה"

רוני תהיה בעונה הבאה של הנינג'ה?

"היא פחות מאמינה בעצמה. אני אומר לה שהיא יכולה לעשות הכול, והיא פחות חושבת ככה. היא כן רוצה להיות בתחרויות של קרוספיט ואני אומר לה 'קרוספיט, שהוא קשוח בטירוף, כן, ונינג'ה לא'? היא אומרת 'לא, לא אצליח להחזיק את עצמי', אז לא יודע אם היא תהיה. מקווה שכן"

לפני הראיון, אחד מאנשי חדר הכושר 'ספייס' אמר לי: "אתה הולך לראיין את הסלבריטי הבא של ישראל". הנבואה אולי תתגשם, אך בטווח הקצר, שלום ורוני יתעופפו לחופשה רחוקה למשך כחצי שנה. "אנחנו טסים בעוד פחות משבועיים לחו'ל: תאילנד, קמבודיה, ויאטנם, פיליפינים. זו הפעם הראשונה שנהיה יחד 24/7".

מצאתם שם חדר כושר?

"(מחייך) האמת שזה היה ככה: עבדנו על שני מחשבים. היא חיפשה יעדים לטוס, ואני חיפשתי חדרי כושר ביעדים שהיא מצאה".

לסיום, מה המסר שאתה יכול להעביר לנערים שנמצאים כעת במצב כמו שלך, וחושבים כי אין להם עתיד?

"הדבר שהכי חשוב להבין הוא שאפשר לצאת מכל מצב. לא משנה כמה נמוך אתה נמצא וכמה אתה חושב שהחיים נהרסו לך. גם אם אתה לא יודע איך להתחבר ואתה יודע רק לצעוק, תדע שכל העולם פתוח לך. גם בגיל 30 אפשר ללמוד את זה. אנחנו יכולים לכוון את עצמנו לאן שאנחנו רוצים. גם לי אמרו בדרך 'אתה לא יכול, אתה לא תצליח'. זה שקר. הנה – אני עומד כאן ואני אומר להם – תראו, אני יכול! כל מי שחושב שהוא לא יכול, תצאו מהראש הזה. תפסיקו לרחם על עצמכם. תחשבו על העתיד ותלמדו מהעבר. אתם יכולים להמשיך לרחם על עצמם ולהישאר באותו בור, אבל אפשר לצאת משם, למצוא דברים חדשים ולהפוך להיות אנשים טובים יותר".