הוא אדיר!
26.05.21 / 13:51
תמרקרו את השם בתאי הזיכרון שלכם: אדיר שטיבלמן (25), שחקן שנה ג' בבית ספר למשחק 'גודמן', כבר סומן כדבר הבא או במילים יותר קריאטיביות: ככוכב הבא שעוד נשמע עליו בעתיד הלא רחוק, כי יש בו כל מה שנחוץ כדי להגיע לשלב הטאלנט: בגרות מסקרנת, כשרון, מימיקה מגוונת, הומור ושנינות עם יכולת מדבקת להיסחף אליו ולאנרגיות החיוביות שעפות ממנו כל כיוון, שעוצבו נכונה למרות שהיה הילד הכי חסר ביטחון לגביי המראה שלו, היכולות ואהבתו למין הגברי - כל אלה תורגמו נכונה במסלול חייו העיקש לעשות מה שבוער בעצמותיו והיום הוא כבר חוטף תפקידים נחשקים בהצגות, משחק בפרסומות בטלוויזיה וזכה בכמה תחרויות תיאטרון. ככה זה שצריך לפחות אדם אחד שיאמין בך ולא ייתן לך לנוס ולוותר לעצמך
אדיר נולד וגדל בקריות, אבל הוא החליט לעזוב הצפון הירוק לטובת חיים בבירת הנגב, כי זו העיר שפתחה לו את הצ'אקרות להאמין בעצמו, לקבל ביטחון פלוס שני תפקידים נחשקים בהצגת "המשפט", שבה משתתפים סטודנטים שנה ג' של גודמן. דווקא כאן הוא למד לרכוש ביטחון ואהבה לעצמו "עוד מהגן, רואים כמה שזה קלישאתי, הייתי מעלה הצגה כל יום שישי ולא מדובר בפרויקט המפורסם “אבא של שבת" נזכר בילדותו התיאטרלית "אלא בהצגות מקוריות שהייתי מציג יחד עם חברתי לגן רותם שרוני. אני זוכר שהגננת אמרה לי שרותם בוכה בטענה שהיא לא רוצה להופיע ולא הבנתי למה, הרי מה יותר כיף מזה שכולם מסתכלים עליך ובסוף מוחאים כפיים? אני חושב שכמה ימים אחריי הבנתי שזה הייעוד שלי".
ילד בעייתי שמחפש שיסתכלו עליו?
"תמיד הייתי בלב העניינים, אמנם שמן ולא הכי יפה, אבל הייתי קומבינטור מגיל קטן וליצן החצר. ידעתי מה צריך לעשות כדי להיות “מקובל”, אבל זה לא היה פשוט בכלל - הרגשתי שאני שורד את היום. הבנאדם היחיד שהייתי יכול לדבר איתו זה אני. כשנכנסתי לחטיבה מאד פחדתי. ידעתי שאם אני אשיר, אשחק ואעשה מה שאני רוצה לעשות באמת ינדו אותי. כבר אז כולם דיברו על זה שאני הומו, אז עשיתי הכל כדי שלא יחשבו שזה נכון, הייתי עושה המון שטויות, שותה, מעשן, רב מכות, עושה המון בעיות למורים וגם לתלמידים, ועמוק בפנים ידעתי שזה לא החיים שאני רוצה לחיות. המנהלת הודיעה שבלי פסיכולוגית אני לא ממשיך ללמוד והשאר היסטוריה, השתנתי מהקצה אל הקצה".
והבחירה בתיאטרון בעצם שינתה בך את המהות וההבנה שאתה יודע מה יעשה לך טוב.
"נכון. זוכר שעבדתי בתור מלצר והיתה לי הפסקה של חמש דקות. התקשרתי לבת הספר שרציתי ללמוד בו ואמרו לי שלא התקבלתי. נשארו לי שתי דקות להפסקה ואמרתי לעצמי או שאתה שובר עכשיו את כל הבית קפה או שאתה מתקשר להירשם זריז לעוד בית ספר למשחק. התקשרתי לגודמן ואמרו לי שיש אודישן מחר ושמישהו ביטל".
משנה מקום משנה מזל
"נכון. נכנסתי והרגשתי בבית, ידעתי שזה הבית ספר שאני רוצה ללמוד בו, זה המקום שלי. החיים בבאר שבע מאד מזכירים לי את הקריות, האוכלוסייה, האווירה, האנשים החמימות והעממיות. בהתחלה לא היה לי פשוט להיות רחוק מהבית, הייתי צוציק בן 22 שפתאום צריך לעשות לעצמו כביסה ולנקות תריסים,
מה גם שלא תמיד פשוט בבית ספר למשחק - יש המון מתח, ביקורת, לחץ ובלגן ולפעמים כיף להתאוורר ולחזור חדשים".
ספר על השנתיים הראשונות בבית ספר
"בשבוע הראשון חטפתי פיק ברכיים, ישבתי בכיתה עם עוד 18 אנשים שרוצים להיות שחקנים בדיוק כמוני, נורא נבהלתי, הרגשתי לא שייך וכל החוסר ביטחון שלי צרח “קח את הדברים שלך ועוף מפה כמה שיותר מהר חזרה הביתה”.
אחרי שלושה ימים של דיכאון נכנסתי לשיחה עם רפי ניב, המנהל לשעבר, ואמרתי לו “תודה אבל לא תודה”. הוא אמר לי בתגובה “מי אתה שתעזוב את הבית ספר שלי אחרי שלושה ימים? עוד חודש נדבר" והוא צדק!"
היה צריך אדם אחד שיאמין בך
"כן, כי אחרי כמה ימים התאפסתי על החיים שלי והדברים הטובים התחילו לקרות. בבית ספר למשחק זה יום מושלם ויום למה לא טבעתי בים, זה לא מדהים כל הזמן. פעם נורא פחדתי להגיד "אני שחקן" והיום כן, למדתי להשלים עם זה ולהכיר בכישרון שלי. עד היום אני לא מהשחקנים שיוצאים אחרי ההצגה לקהל, זה נורא כיף כשמקבלים מחמאות, אבל גם מביך אותי בטירוף."
אז אדיר צמח וגדל ויחד עם כל החלום שבא לו מהבטן והוא תרגם את ההצלחה שלו לאמיתית כשזכה במספר תחרויות נחשבות. השנה, למשל, הוא זכה במקום השלישי בתחרות ארצית על שם ספי ריבלין "זה כיף ששיר גולדברג ושמוליק יפרח מנהלי בית הספר מאמינים בי ונותנים לי את המקום להיות מי ומה שאני" סיפר בהתרגשות "שנה ג' זו השנה שכל סטודנט למשחק מחכה לה. אנחנו מעלים שבע הפקות ועולים סוף סוף מול קהל אמיתי. בגלל הקורונה והמצב בארץ, אנחנו לא ממש חווים את השנה הזו כמו שחלמנו, אבל עושים בשבילנו את מירב המאמצים ואנחנו שורדים וחזקים".
ועכשיו גם רואים אותך בפרסומות בטלוויזיה למפעל הפיס, דוריטוס, וויקס, אקסל – כנראה יש לך את זה
"מצחיק, כי יש אנשים שכן זיהו אותי מהפרסומות וחברים מהשכבה שרואים אותי ברחוב ואומרים לי בצחוק "נהיית סלב" וזה מביך ומצחיק בעיקר, כי לצערי עוד לא נהייתי "סלב" וחבל. יותר ריגש אותי שאמא שלי התקשרה אליי ואמרה לי שסבתא וסבא שלי מאד התרגשו לראות אותי בטלוויזיה. זו הייתה חוויה מדהימה, הכרתי המון אנשים, שחקנים, בימאים, למדתי המון דברים והרעב לטלוויזיה גדל מיום ליום".
בהצגה "המשפט", בבימויו של אריאל וולף, אתה מגלם שתי דמויות, גברת גרובך והצלם טיטורלי. איך זה לשחק שני תפקידים?
"בהתחלה ראיתי את דמות גברת גרובך וחשכו עיניי. אני קומיקאי והומו וזה יכול להיות מבדר, אבל במהות שלי אני בנאדם מצחיק, ובשאר הדברים שהייתי עושה בבית ספר ניסיתי גם חומרים דרמטיים שזכו להצלחה, אז למה עוד פעם לשים אותי עם שמלה? ועוד תפקיד קטן. במהלך החזרות הבנתי איזה תפקידים יש לי בידיים ולקראת ההצגות אמרתי “טוב זה ליהוק גאוני וחד משמעית לא הייתי מלהק אחרת. התגובות טובות, חמסה חמסה, אני מאד מופתע מזה. החברים לקאסט תמיד פרגנו מהלב ולא האמנתי להם. הלוואי והייתי יותר צ'יל".
מה התוכניות לעתיד?
"באוגוסט הקרוב אני אגלם את המנחה במחזמר "קברט" בבימויו של מנהל בית הספר, שמוליק יפרח, ואני מאוד מתרגש לקראתו. החלום הגדול שלי הוא לשחק בתיאטרון ובטלוויזיה. אני גם מאד אוהב לביים, ללמד ולכתוב. אני מאמין שאקח קורסים ואנצל את היותי בנאדם שחווה ביום מה שאנשים נורמליים חווים בחמש שנים. אני אעבור לעיר הגדולה, אכיר את אהבת חיי ובאיזשהו שלב נתחתן ונגדל כמה אדירים קטנים".
בגלל שלא תמיד קל להיות שחקן בארץ - חשבת ללמוד עוד מקצוע?
"פעם הייתי אומר ביג נואו, אבל היום אני כבר בן 25 ואני ארצה להתפרנס בכבוד. אני מאמין שבנוסף אני אלמד, אביים, אפיק ואעשה מה שצריך, אבל אני לא רואה את עצמי הולך ולומד משפטים או ניהול עסקי, זה לא אני"
מה החלום הגדול ומה תעשה כדי להגשים אותו?
"לקום בבוקר ולאהוב את מה שאני עושה. אני רוצה להיות השחקן הכי טוב שאני יכול להיות, לקבל תפקידים מעניינים, לכתוב לעצמי תפקידים מעניינים, אני מאמין בעצמי מאד וחושב שזה הזמן שלי להצליח".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
