"הבנתי שהקסם שלי הולך ודועך, הגבר החייכן שמקרין אור ונוכחות פשוט כבה"

ניסו גדל בבאר שבע, אבל התחנך בפנימיית 'הדסים' של טוברוק נתניה  - בית ספר למצוינות בספורט. היה מבין הבודדים שהתקבלו לפנימייה לפני כ 16 שנה, מבין החלוצים שעזבו את העיר על מנת להתפתח כספורטאי. "תמיד חלמתי על ספורט לבין משחק" מודה "סיימתי כבוגר מגמת תיאטרון בתיכון, נקרעתי בין העולמות, בגיל 18 אחרי שסיימתי מגמת תיאטרון כתבתי הצגה בשם ׳כן, אני יכול׳ על נער מתבגר שמתמודד עם השפעות הסביבה, גירושים של הורים, אלכוהול שימוש בחומרים אסורים.  זה הכי לא אני, אבל כן הזדהיתי עם השוני בחברה".

ומתי הכדורגל נכנס לעולמך?

"התחלתי לשחק מקצועית כדורגל מגיל ינקות ב׳נירים׳ בבאר שבע בבעלות של האדם היקר ויקיר העיר, מאיר בוסקילה ז"ל, שהלך לעולמו בשנה האחרונה ז׳ל. בגיל ארבע שיחקתי בטוברוק נתניה ומשם הייתי תקופה בנבחרת הלאומית, התגייסתי לצבא והשאר היסטוריה. כיום אני בעל דיפלומה בין לאומית של אופ"א, מדריך, מאמן בכיר ועם שתי השתלמויות בחו׳ל  - אייאקס ואתלטיקו מדריד. מעריץ שרוף של אתלטיקו מדריד, חבר בקהילה העולמית ויש לי לא מעט תמונות והקדשות מהדמות הנערצת עליי, דייגו צ׳ולו סימאונה, מאמנה של אתלטיקו מדריד".

את מי הערצת כנער חולם?

"כשחקן הערצתי את פרננדו טורס (אל ניניו) ופיפו אינזאגי (מילאן)".

לפני שמונה חודשים הכל התהפך לו. ניסו שיחק כשוער בקבוצת אופקים/מרחבים ובאחד המשחקים נגד גדרה, במסגרת ההתאחדות לכדורגל ליגה ב׳ דרום, משהו קרה. הוא לא זוכר הכל, אלא בעיקר לפי מה שסיפרו לו חבריו, כנראה שהטראומה מחקה לו חלק מתאי הזיכרון "אני לא באמת זוכר מה קרה כי הכל נשמט לי מהזיכרון" סיפר "אבל ממה שסיפרו לי שלחו כדור עומק, החלוץ דהר לעברי במהרה, אני פרסתי את שתי רגליי והוא פשוט נחת לי על הגוף כשהברך שלו על הפנים שלי והרגל שלו על הרגל שלי בדריכה, כמו שאומרים ׳פגיעה חזיתית׳."

מה אתה זוכר מהרגע שהתעוררת בבית חולים?

"התעוררתי בניידת טיפול נמרץ תחת מורפיום, הייתי במיון מספר ימים של הלוך ושוב עד ששללו לי דימום במוח והשאר היסטוריה. הרגשתי עם עצמי שהדיבור נפגע ואיתו רמת ההבנה הבסיסית, הבנתי שאני מגיב לאט ובאיטיות, לא מצליח לזכור דברים וזה השפיע עליי ממש, כי סיימת קורסים למשחק".

הבנת שזה עלול לפגוע לך בכדורגל?

"פשוט וויתרתי על זה מכיוון שלא הייתי מסוגל לזכור טקסטים ברמה הבסיסית. עבר לי בראש שלעולם לא אחזור ליהנות מהדבר שהקרבתי בשבילו כל כך הרבה מאז היותי ילד וזה הכדורגל."

מי חיזק אותך בתקופה הקשה?

"בהתחלת הפציעה ממש, התחלתי זוגיות, שזה כן עזר לי מאוד בליווי בהפניות, בחששות וברגעי החרדה, ביום יום שפשוט נשברתי, אבל גם שם התכנסתי בעצמי, כי כן רציתי להישאר הדמות החזקה"

אתה בדרך כלל אדם חזק?

"אני אדם די חזק, אבל זה מעט מהרגעים שנתתי לעצמי להישען על כתף של אחר ורק לקבל חום. כמובן שהמשפחה גם עטפה. ברגע שהייתי אצל מומחה שאמר לי שהסחוס והעצם שלי עלו מהמקום הטבעי שלהם ויש לי כארבעה קרעים ברגליים - ידעתי שזה נגמר ולא אחזור לשחק, בטח לא להתחיל שיקום בגיל 31."

איך הצלחת לצמצם את רמת הגמגום, איך הגיבו שלא יכולת לדבר שוטף?

"הצלחתי לצמצם את רמת הגמגום פשוט בזה שהפסקתי להתבטא ממש ליד אנשים, התחלתי פשוט לשתוק. התבטאתי בכתב כמה שיותר, עד שזה הכה בי ואמרתי די, אני חייב להתמודד עם זה."

ניסו החל שיקום מאוד אינטנסיבי לא פחות מהבירוקרטיה, שזה אומר ימים של תהליכי פיזיותרפיה, חדר כוח הודות למאמן האישי, אביב חכמון מבאר שבע, שעזר לו בתרגילי מתיחות לאורך כל הזמן. הרבה עיכובים בגלל הקורונה, פחות רצף, בעיקר דחיות, חילוקי דעות בין רופאים, וניסו אחד לבד בין כל הדעות, רצה פשוט להיעלם.

מה הכוונה רציתי להיעלם? הכדורי אנטי דיכאון עזרו לך?

"רציתי להיעלם שפשוט לא ידברו איתי, התחבאתי, לא רציתי לדבר על ההשלכות, כי הייתי בתוך התהליך עצמו ולא ידעתי להיות אובייקטיבי ולהביט מהצד, לא ידעתי באיזה מצב אני, ככה שלא רציתי שיסכמו אותי או שינסו לשוחח איתי. החרדות הגיעו מהמצב הנפשי, מהסטרס והאי וודאות, אין ספק שזה כן עזר לי הטיפול, אבל כאדם מאמין זה הביא לי דיסוננס מהצד השני של הדת. זה ניגוד שנזרקתי אליו"

אמרת שניסית למצוא נחמות ברגעים מסוימים, אבל זה גדול עלייך

"ניסיתי למצוא נחמה ברגעים שעשו לי טוב, השלמתי קורס מאמנים בהתאחדות לכדורגל, אימנתי קבוצת בוגרים בליגה ג׳ מ.כ באר שבע, פשוט הייתי מאמן של 25 שחקנים בוגרים, בסיטואציה הכי קשה בחיים שלי, הייתי להם כאח, חבר, מאמן ופרסונה, עד שהבנתי שזה גדול עליי. מה שניחם אותי זה שהצטלמתי בעבר בקמפיינים בארץ ובחו׳ל, קצת ניסיתי להתרפק על העבר ולתת תמיד לאחר, להעניק ממני, אבל זה גדול ממני. ניסיתי להתלוות לסיבוב הופעות של חבר טוב שלי, הזמר דודו אהרון, הייתי פעמיים בחיפה, פעמיים ירושלים, פעמיים הרצליה, כרם חולדה, תל אביב ובאר שבע, וכמובן הוא גם היה אצלי בבית, בא לבקר, ניסה לחזק, חבר מקרוב, תמיד מייעץ ולוקח אותי אליי קרוב בכל דרך. עד שפשוט נשאבתי עם עצמי".

מה הכוונה נשאבת?

"נשאבתי עם עצמי כי די פחדתי להראות את המגבלה, לא רציתי שירחמו עליי, ניסיתי להראות שהכל בסדר, כי אני כזה תמיד חזק בשביל המשפחה מאז שאבא נפטר בפתאומיות לפני כ4.5 שנים."

ספר על אותן התחושות שבה כתבת בפייסבוק:  ׳כבה האור ונסגרה הדלת׳ ?

"הבנתי שהקסם שלי הולך ודועך, הגבר החייכן שמקרין אור ונוכחות פשוט כבה לאט. בעבר התנדבתי בבית החולים הפסיכיאטרי, הייתי מדריך חברתי בקיבוץ חצרים, הייתי קרש לאנשים שלא האמינו בהם ופתאום אני שהרים את כולם - לא מצליח להרים את עצמי. הפסיכולוג הכי טוב לאחר, אבל המטופל הכי גרוע לעצמי".

מה מעודד אותך כיום?

"מעודדת אותי המחשבה שבעקבות החשיפה, קיבלתי מאות הודעות של תמיכה מאנשים שהייתי להם לעזרה, שנתתי להם השראה ופרופורציות. היה מקרה אחד שנגע לליבי, כשאחד החברים שלי מהמדיה אמר לי שהיה בנתק עם אבא שלו שנים ובעקבות הפוסט שלי הבין מה באמת חשוב ושלאף אחד אין גרנטי. עשה לי טוב כאחד שחי ללא אבא."

להשתתף בתוכנית ריאליטי זה עוד חלום שלך?

"לגביי ריאליטי זה סיפור ארוך, יש הצעות על הפרק, התחלתי תהליך, בעבר הייתי מלוהק וקיבלתי רגליים קרות. הפעם פנו אליי שוב, אמרתי שאלך בלב שלם. אני באמצע התהליך, מי יודע, אולי ניפגש בסלון. הגיע הזמן לנציג באר שבעי, לא?"

איך אתה היום ומה אתה עושה כדי לחיות מאושר?

"אושר זה עניין יחסי, אני פשוט חי את היום, בלי ציפיות. תקופה של תהליכים כירורגים לפניי, זה פשוט חיים אחרים, אני במסע התאקלמות, נפשית ופיזית, מחשב מסלול מחדש, אני בוגר משחק בתיאטרון גבעתיים, אולי אתמקצע בזה, אהפוך את המקרה הטראגי לקומדיה."           

איך אתה מעריך את החיים כיום?

"אני מעריך את החיים ברמה מטורפת, שני ס"מ לכיוון מרכז הפנים או לצד, לא הייתי כאן. השחקן שנתקל בי שבר את הברך מהמכה, רק ממחיש את הפגיעה. אני מלא תודה לבורא עולם ולקארמה! כיום אני מאמן, בוגר יותר, מחושל יותר, מאושר מהיום יום, לומד להודות על הקיים ובעזרת השם אצדיק את הקיום שלי רק שתהיה לי שושלת בעולם הזה. כל השאר הגשמתי ומיציתי. אני בשל לפרק בוגר בחיים שלי".