אחותו של הלוחם אורי יצחק חדד ז"ל: "העובדה שנשארנו רק שלושה אחים ממש קשה לי"

הם היו ארבעה אחים ואחיות: שירה הבכורה (27), ישי (25) אורי (21) וצור (16) שגדלו בבית חם ואוהב להורים נפלאים, ציון מנכ"ל בית מוריה בבאר שבע ודמות מוכרת בעיר, ואמא חווה שזכו לשוחח בטלפון עם אורי ערב לפני שנפל בקרב ברפיח. ביום ראשון בשמונה בערב, סיפר להם אורי שהכל כרגיל ושהוא בסדר. בדיעבד גילתה המשפחה שבאותו ערב הפלוגה שלו הרסה משגר רקטות שירה לכיוון באר שבע, ואורי צחק ואמר למ"מ שהוא יספר לראש העיר שלו שהוא היה חלק ממי שהרס את המשגר ולכן הוא יהיה עכשיו 'יקיר העיר', כי בזכותו אין טילים יותר לבאר שבע. "אני דיברתי אותו ביום שישי שלפני" שיתפה שירה בכאבה. "העברנו את הטלפון בין כולם בבית, הכי כרגיל בעולם. שבת שלום, אוהבים אותך, חושבים עליך, מתגעגעים".

ספרי לי עליכם כמשפחה

"ההורים שלי הם אנשי אמת, חסד וחינוך, מאירי פנים, מאמינים וחיים את עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. תמיד, מאז ומעולם אמרתי ועוד אמשיך לומר להורים שלי שבאמת זכינו. הבית שלנו תמיד היה שמח ומלא אורחים. בית שהחברים של כולנו תמיד מתכנסים בו. אפילו לקבוצה שלנו בוואטסאפ קוראים 'אכסניית חדד' - בגלל שאח שלי היה צוחק כל הזמן שיש כל הזמן אורחים וחברים, חסדי ה'. בית של שירים, נגינה ועם אהבה למוזיקה בכלל".

סמל אורי יצחק חדד שירת במחלקת בני ישיבות ההסדר. הוא הועלה מדרגת רב"ט לדרגת סמל לאחר מותו. הוא נהרג כתוצאה מפיצוץ פיר ממולכד באחד הבתים ברפיח. יחד עמו נפצעו עוד תשעה לוחמים, אף הם ממחלקת בני ישיבות ההסדר.

ספרי לי על אורי

"ילד מתוק, ג'ינג'י, נשמה טובה. שנון, שבבית לא הרבה לדבר, אבל כשדיבר - תמיד אמר את המשפט הנכון בזמן הנכון. ידענו שיש לו חבורה טובה, אבל לא ידענו כמה מקום יש לו בחבורה. בשבעה גילינו שהוא ממש היה ה 'דבק' שבחבורה, חיבר בין כל סגנונות החברות והקבוצות, תמיד היה זה שאירגן את כל המפגשים של החברים. הם סיפרו שאם הוא לא היה יוצא סופשבוע אז לא היו נפגשים פשוט. היה תמיד בשלום עם כולם, לא זוכרת אותו אף פעם מדבר משהו רע על אחרים. באמת שזה דיי נדיר בימינו. אהב תמיד לשיר ולנגן. זה היה החיבור שלו עם כולם לדעתי. בתפילות ראש השנה ויום כיפור עומד ליד אבא שלי ומפייט. סבתא שלי בעזרת נשים דומעת מקול הזמיר שפשוט נוגע ללב. עדין נפש, באמת. פשוט מתיקות גדולה".

ספרי על החיים מאז השבעה באוקטובר, איפה זה תפס את אורי ואיך הוא הרגיש לגביי האסון

"החיים מורכבים, וכמו כולם גם אורי וגם אנחנו כאבנו ועודנו כואבים את המצב הקשה במדינה ובעם. אורי משרת בחטיבת הנח"ל בשירות הסדיר, בגדוד 931. היה לו כל כך חשוב להילחם למען המולדת האהובה והמדממת, הוא הבין את המשימה. הוא ראה במשימה הזאת זכות וחיכה כל כך להיכנס ללחימה. הוא התגייס במרץ 23, עבר טירונות והכשרה ודיי מהר נכנס לעזה. תמיד אמרתי שיש לי שני אחים בעזה, ישי במילואים בשריון ואורי בסדיר בנח"ל - ישי, מילא, נשוי, עבר שירות סדיר מלא, ראה דבר או שניים בחייו. ועכשיו יש מלחמה, אז ברור שזה לא פשוט, אבל האמנתי שיש לו את הכלים להכיל את הטירוף שהוא ספג וראה. ואורי, כזה צעיר, רק התחיל את חייו בסדיר שלו נדרש להילחם במלחמה המוצדקת והכואבת הזאת. אבל אורי לא ראה את זה ככה, הוא ממש שמח על הזכות שיש להם להיות אלה שמחזירים לנו את הכבוד ונלחמים על הבית".

מה הוא סיפר על מה שקורה שם, על הניצחון המיוחלל והמלחמה הקשה

"לנו לא סיפר הרבה, דאג לשדר לנו ביטחון, שהכל בסדר. אפילו אמא שלי שאלה אותו ערב לפני האירוע, 'איך הייתה שבת'? הוא אמר לה 'כרגיל'. כאילו מאוד רגיל להיות ברפיח ובכלל בעזה. מטרות המלחמה היו לו ברורות, וגם לנו עכשיו - עד הניצחון. יש לו ממש צילומי מסך שהוא כותב לחברים, 'אם לא נעשה עכשיו את מה שצריך - כל מה שעשינו עד עכשיו לא שווה כלום', ועוד כתב לחבר אחר 'אם לא אנחנו - אז מי'.

האם אורי פחד למות?

"כל פעם שהייתי שואלת אותו אם הוא חושב על זה, הוא היה אומר לי שהוא משתדל לא לחשוב על זה ומתמקד במה שצריך לעשות. לפחות כלפי חוץ, לא שידר שהוא מתעסק בזה. אבל האמת, בדיעבד, לפני שלושה חודשים בערך הוא אמר לי שבא לו ממש שיהיה לו אלבום תמונות ואמרתי לו שישלח לי קישור בדרייב ואני אפתח לו. וכך היה, מלא תמונות עם החברים, המשפחה ותמונות מהצבא. קניתי אלבומים. ועכשיו, אלה האלבומים שהסתובבו בנינו כל השבעה. לא יודעת אם הוא הרגיש או חשב או ידע, אבל לנו זה מרגיש מעין הכנה".

שירה: "החברים סיפרו שהם דיברו בניהם אם הם כותבים איזה שהוא פתק או מכתב להורים בפלאפון למקרה חלילה שיקרה משהו, והם סיפרו שאורי אמר שזה עושה עין הרע והוא לא כותב!"

ביום הנורא שבו בישרו על מותו: איך השתנו חייכם ברגע אחד

"אני מורה, בדיוק סיימתי את העבודה ויום לפני חילקנו תעודות. יצאנו לטיול צוות וחזרנו מאוחר. ביום שני בערב היה אמור להיות לי מבחן סיום קורס בלימודים שאני לומדת, ואמרתי לעצמי שאשב ללמוד ואחר כך אסדר ואנקה את הבית. לאח שלי ישי היה יום נישואים באותו יום, והוא גם יצא מעזה יומיים קודם, אז התכתבנו וכתבתי לו מזל טוב לכבוד יום הנישואים. שאלתי אותו אם הוא בבית והכל בסדר והמשכו לצחוק. חמש דקות אחרי הוא שלח לי הודעה אם אבא דיבר איתי, וזה היה נשמע רציני ומוזר פתאום. התקשרתי אליו כמה פעמים ולבסוף דיברתי עם אבא שלי. שמעתי אותו בוכה בפלאפון ויש לציין שעדיין לא נפל לי האסימון. כאילו המוח מסרב לתת לעצמו את האפשרות שקרה משהו כזה. גם לא תיארתי לעצמי שקרה משהו בסדר גודל כזה. הוא אמר לי 'אוריקוש', בקול חנוק. אז כבר צעקתי ממש בהלם והתקשרתי בהיסטריה לבעלי שיבוא מהר, שניסע להורים שלי".

ומאז החיים משתנים

"זהו, אנחנו ממש רק מתחילים לצעוד בתוך המציאות ההזויה שנכפתה עלינו, שנדרשנו לה. צעד צעד, משתדלים להקשיב לגוף ולנפש, למה אנחנו זקוקים. כל אחד מתמודד אחרת וחווה את הכאב הגדול הזה בצורה שונה. ואנחנו לומדים את זה. אני ממש מגלה בתוכי רגשות ותחושות שלא ידעתי שאפשר להרגיש. חלק מהכאב הוא גם לראות את האהובים שלך כואבים כל כך, את ההורים, והאחים".

נשארתם שלושה אחים

"העובדה שנשארנו רק שלושה ממש קשה לי, ואני רוצה להאמין ולקוות שבע"ה נמלא את הבית שלנו ושל ההורים שלי בעוד הרבה חיים ודברים טובים. או כמו שאמא שלי אומרת: "אתם תראו, יהיו פה עוד הרבה אורים ואורות בעולם בע"ה".

מה גיליתם ולא ידעת על אורי בזמן השבעה

"לא ידענו שהיה לו מקום כל כך משמעותי בחברה. שהוא כל כך בלט. אצלנו בבית יחסית היה השקט, היינו צריכים לשכנע אותו שיספר דברים. היינו צוחקים שיותר מתאים לו תפקיד בשב"כ. אבל נראה שמול החברים, כולם הרגישו שהוא החבר הכי הכי שלהם והיה מצחיק את כולם, מוביל את השירה ואת התפילה. בצניעות, ובענווה ובפשטות שלו. יש ב"ה כל כך הרבה זכרונות, מלא תמונות וסרטונים מצחיקים ומרגשים ששלחו לנו. הגיעו אנשים מכל הגוונים, מכל המגזרים, חברים אהובים שעטפו אותנו באין סוף אהבה. כל רגע מישהו נכנס ומביא עוד עוגה, או חלות וחיבוק. עם ישראל במלוא הדרו.

המחנכת שלי מהאולפנה בערד, שאיבדה את בעלה ממש בתחילת המלחמה גם הגיעה, וזה בכלל פירק אותי. אמא של מלכיה גרוס מסוסיא שבדיוק קמה משבעה, הגיעה לנחם. איזו עוצמות יש בעם הזה. בכלל, פתאום אתה פוגש כל כך הרבה אנשים, שאיבדו בדרך את האהובים שלהם ונדרשו להיות, לחיות ומנצחים כל יום ביומו. באו לנחם ולחבק, ופשוט להיות".

מה את חושבת אורי היה אומר לך אם היה יכול?

"אני בטוחה שהוא היה רוצה שנהיה שמחים. שנביא עוד הרבה חיים בע"ה. הוא היה רוצה שננצח במלחמה, בטוחה שזה יעשה לו נחת איי שם למעלה. הוא היה אומר לי לחיות את החיים במלואם, כמו שאני חולמת לחיות".

האם האמונה מתחזקת או פוחתת לאחר מותו?

"אני מאמינה שהמשברים בחיים שלנו מניעים אותנו לחיפוש, בירור עצמי ובסוף גם לצמיחה וגדילה. בכל משבר, יש גם בשורה. זה גם אותן אותיות. יש איזה שהוא לימוד גדול שאנחנו צריכים ללמוד כנראה מתוך השבר, הכאב והגעגוע הזה".

איך אתם רוצים להנציח אותו?

"אנחנו ממש בימים אלה חושבים ביחד עם עוד חברים אהובים על הדרכים. אבל באמת יש יוזמות מופלאות של כל הנוער בבאר שבע, בתנועות נוער. גם החברים מהישיבה התיכונית והחברים מהישיבה הגבוהה, כולם רוצים לעזור לנו להפיץ את האור של אורי".

ומה המסר שלך לעם?

"אנחנו מנצחים כשאנחנו אחד. כוחנו באחדותנ וזה לא רק סיסמה, אם נצליח להחזיק ולחיות את העובדה הזאת באהבה ואמונה. מאמינה שזה יקרב לנו עוד קצת את הגאולה בע"ה. וגם ברמה האישית. אני מתפללת שנצליח להיות טובים יותר, לראות את הטוב בילדים שלנו, להאמין שאנחנו מגדלים דור גאולי ממש. דור של גיבורים. מאמינה שאם נתרגל את ההסתכלות שלנו על הילדים והתלמידים שלנו, איזה אנשים גדולים ומשמעותיים הם יהיו בעתיד, כמה אור הם מוסיפים ויוסיפו לעם ישראל, באיזה תפקידים חשובים הם ימלאו את ייעודם - אולי, אם נצליח להביט מאופק ההבטה מלמעלה, אולי נצליח להחזיק יותר את פרטי החיים ואת המורכבויות שבאות איתם".