מירב לשם גונן בדימונה: "שרומי תחזור מהשבי, אומר לה שאני מצטערת שהיא שוחררה מאוחר"

בשיחה עם הקהל שנערכה אתמול, סיפרה מירב לשם גונן על אותה שבת שחורה, השבעה באוקטובר - היום הכי שחור מבחינתה, שבה בתה רומי נחטפה לעזה. מירב שיתפה על מאבק להשבת החטופים שכלל ביקור באו"ם,  על אותן פגישות עם הנהגת המדינה, השרים, חברי הכנסת והחשיבות של הקול שישמיע הציבור עבור כל 120 שטרם חזרו הביתה. "בשביעי באוקטובר הייתי אצל בן הזוג שלי אסף" סיפרה מירב בעיניים כאובות על אותו בוקר כאוב. "קמנו כמו כולם לקולות האזעקה. רומי התקשרה וסיפרה לי על הרקטות ברעים בזמן המסיבה ועל החשש שלה מדבר שלא חוותה מעולם, שהפך במהרה לאחד האירועים הקשים שידעה המדינה. מאז, בתה רומי נמצאת בשבי חמאס כבר 262 ימים, יחד עם 119 חטופים שטרם שוחררו.

מירב: "שעות רבות חיפשנו כל פיסת מידע לדעת מה קורה, עד שהגענו בשעות הבוקר המוקדמות ללהב 433 למסור מידע על היעדרות, שהיה ברור לי שרומי נחטפה על ידי מחבלים. אחותי נסעה לכל בתי החולים, המשפחה של גאיה שטיילה עם רומי בחו"ל הייתה קרובה יותר וניסתה להגיע מאשדוד לרעים. הילדים  ואני ניהלנו שיחות עם רומי בהודעות ושיחות טלפון שבהן ניסינו להבין מה קורה".

עוד שיתפה מירב על הפחד הגדול שחלחל ברומי באותן שעות שעפו מעליה אין ספור רקטות משעה שש וחצי בבוקר. מירב ציינה שבאותה שיחה עם בתה שציינה את הפחד במתחם המסיבה ואת כך שהייתה יחד עם קבוצת צעירים מהדרום שציינו שהם רגילים ושזה תכף יחלוף.

"רומי ניסתה להגיע לרכב" המשיכה מירב לספר. "ובגלל הבלבול והלחץ מהזירה, לקח זמן עד שהיא וגאיה איתרו אותו. לקח זמן והיא איתרה אותו, ואז עלתה כדי לצאת מהמקום כמה שיותר מהר, כשלא מעט רכבים עמדו בפקק גדול. לאחר זמן קצר התברר שזה היה הפקק של זירת הטבח ההמוני, שחלק מהנוסעים ציינו שיורים בכל רכב. לאחר דקות ספורות הם ברחו לאזור שבו הסתתרו כדי שלא יראו אותם, בשטח ויצרו קשר עם אחד החברים של גאיה ושלחו לו מיקום כדי שיבוא לחלץ אותם, בן שמעוני ז"ל, שחילץ לא מעט צעירים במספר כניסות לזירת הטבח ברעים."

"בניסיון החילוץ האחרון של שמעוני נרצחו חברתה הקרובה של רומי גאיה חליפה ואופיר צרפתי נרצח גם הוא. הנרצח השלישי היה בן ורומי נחטפה לעזה לאחר שנורתה בידה, שלא היה ברור לנו מה מצבה מאז שניתק הקשר. ביום למחרת פגשו חלק מהמשפחות שאזרו אומץ את נשיא המדינה בכדי להעלות לסדר היום לראשונה את נושא החטופים, שלמפגש הגיעו רק משפחות שאזרו מספיק אומץ להיכנס לכל הלופ המטורף הזה.

במסע הזה, כך הגדירה אותו מירב, אחד המפגשים החשובים והאירועים המכוננים היה בזמן שחרור החטופים בפעימות שהיה חשוב והייתה בהן תקווה כל רגע שרומי תצא. בפעימה החמישית הם הבינו שלא, אבל קיבלו מסר שראו אותה במנהרות. דבר שנתן אוויר לכמה ימים ואת התקווה שכולנו זקוקים לה.

"החלק השני במסע שהיה מאתגר אף יותר היה באו"ם" המשיכה לספר על אותו מסע שבו הופיעה בשמלה לבנה ואספה את עצמה. "באתי להיות אמא וזכיתי לקשב מלא שבדרך כלל באו"ם כולם מדברים ולא קשובים - רגע נדיר. בנאום שלי כולם היו קשובים והייתה דממה באולם, שהנוכחות שם הייתה מורכבת, כי בתחילה ניסו להפוך את הכל על מדינת ישראל וציינו שחיילי צה"ל פגעו בנשים. בנאומים של הנציג הפלסטיני והנציג הקטארי זה כבר היה יותר מדי. יצאתי מהאולם בהפגנתיות כדי לא לשמוע את דברי השקר".

על הבמה, מול עיניים דומעות, המשיכה וסיפרה על פחדיה. "אני חוששת ולא יודעת מה אוכלים שם, ויש פעמים שאני חושבת שחסימת המשאיות היא טובה ויש פעמים שפחות" אמרה בלב כבד. "בתפיסה שלי וזו התקווה,  שהחלק מהמזון מגיע לחטופים ולרומי, למרות שחמאס יורה באזרחי עמו שבאים לקבל מזון מכל המשאיות שנכנסות לעזה" ציינה בנושא פעילות "צו 9".

גונן הצטרפה לשירי התקווה לכבוד הערב המרגש שאותו סיכמה במשפט: "החזרת החטופים היא הדבר החשוב ביותר, שיביא לתיקון שאנו נדרשים לא בעם המופלא שלנו, שעוטף אותי בכל מקום שבו אני נמצאת".