החומר עונשם של מספר תושבי הנגב שחטפו את בת משפחתם

ארבעת בני המשפחה, הורשעו בחטיפת קרובת משפחתם לעיני ילדיה הקטנים, ותקיפתה בחורשה מרוחקת, באמצעות מכות ונשק קר, תוך איומים על חייה, באירוע שארך שעות ממושכות. את המעשים ביצעו על רקע "כבוד המשפחה", בשל כך שהמתלוננת צולמה כשהיא צועדת עם שכנתה בשעת ערב, בישוב בו היא מתגוררת.

המעשים פסקו אך בשל תושייתה של השכנה, שהזעיקה את המשטרה. בתום האירוע איימו הארבעה על קרובת משפחתם שאם תעז להתלונן, היא תירצח עם שחרורם מהכלא. האירוע הותיר אותה עם חבלות משמעותיות שהצריכו את פינויה לקבלת טיפול בבית החולים.

הארבעה הודו במיוחס להם רק לאחר שהמתלוננת מסרה עדותה בבית המשפט, כשהיא מאובטחת על ידי שלושה מאבטחים חמושים, מחשש לשלומה ולחייה. בעקבות המעשים, נאלצה המתלוננת לעזוב את ביתה עם ילדיה ולעבור למעון חסוי לתקופה ממושכת, תוך ניתוק ממשפחתה וסביבתה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר על ארבעתם עונשי מאסר הנעים בין 4.5 ל-5 שנים, ופיצוי למתלוננת שהועמד במצטבר על 90,000 ₪. על גזר הדין הוגשו ערעורים – מטעם המדינה על קולת העונש וגובה הפיצוי, ומטעם בני המשפחה על חומרת העונש.

בערעור המדינה, שהוגש על ידי המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, נטען כי העונש שנגזר אינו מבטא את חומרת המעשים שבוצעו במתלוננת, בפרט כשאלו נעשו על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה", תופעה המצריכה ענישה מחמירה ומרתיעה. עוד נטען כי ראוי היה שהעונש ייתן מענה לצורך הברור והזועק בהרחקתם של הארבעה מהמתלוננת לפרק זמן ממושך ביותר, נוכח האיום המפורש ברציחתה. הוטעם כי המתלוננת, באומץ ראוי לציון, שיתפה פעולה באופן מלא עם רשויות אכיפת החוק, חרף המחירים הכבדים שנאלצה לשלם בגין כך, והסכנה הכרוכה בדבר, וכי מן הראוי שתזכה למלוא ההגנה שהמערכת יכולה לספק לה.                

בית המשפט העליון דחה את ערעור הארבעה, וקיבל את ערעור המדינה במלואו. עונשם הוחמר לעונשי מאסר הנעים בין 6.5 ל-7 שנים. בנוסף, הוגדל משמעותית סכום הפיצוי שנפסק למתלוננת והועמד במצטבר על 200,000 ש"ח. בפסק הדין, עמד בית המשפט העליון על חומרת מעשיהם של הארבעה והנסיבות הקשות עד מאוד של ביצוע העבירות, על הפגיעה המשמעותית במתלוננת ותחושת הנרדפות שמוסיפה ללוותה גם היום ועל הצורך להרחיקם מן המתלוננת לתקופה ממושכת.

"אלימות המופנית כלפי נשים על ידי בני משפחתן, מתוך מטרה למשטר את התנהגותן ולהגביל את חירותן, אינה תופעה נדירה. החומרה המיוחסת לעבירות אלה קיבלה ביטוי במדיניות הענישה של בית המשפט" קבע ביהמ"ש העליון בפסק הדין והוסיף ״לא ניתן שלא להרהר על גורלה המר של המתלוננת אלמלא תעוזת שכנתה, הלב נכמר לראות מה עוללו המשיבים לפניה של המתלוננת, לחשוב על מצוקתה עת חבטו וחבלו בה המשיבים, בני משפחתה, כאשר כל עוונה היה כי העזה להלך עם חברתה ברחובה של עיר".