''אני האבא ששכח את הילדה ברכב'': הפוסט המצמרר של האב השכול מהנגב
15.09.25 / 08:47
ניסים בוארון, שליח חב"ד בדימונה, איבד את בתו חיה מושקא לאחר שנשכחה ברכב המשפחתי. בפוסט מצמרר הוא כתב על הרגעים האחרונים, על הכאב, על תחושת האשמה – ועל ההחלטה להמשיך לחיות ולאהוב.
טרגדיה קשה פקדה ביום שישי האחרון את משפחת בוארון מדימונה: חיה מושקא בוארון, פעוטה כבת שנתיים, נשכחה במשך כשלוש שעות ברכב המשפחתי בתנאי חום כבד, ונפטרה למרות ניסיונות החייאה ממושכים.
בסביבות השעה 15:23 התקבל דיווח במוקד 101 של מד"א במרחב נגב על פעוטה שנמצאה מחוסרת הכרה ברכב סגור. צוותי מד"א שהוזעקו למקום העניקו טיפול רפואי וביצעו פעולות החייאה ממושכות, כולל קירור ומתן תרופות. חובשי רפואת חירום אליוסף אלמליח ויקיר טלקר סיפרו: "כשניגשנו לפעוטה היא הייתה מחוסרת הכרה, תוך כדי שבוצע בה טיפול ראשוני בתדרוך המוקד. נאמר לנו כי שהתה ברכב סגור כשלוש שעות. המשכנו בהחייאה ובפינינו אותה בדחיפות לבית החולים סורוקה, כשמצבה אנוש." בבית החולים סורוקה נקבע מותה המצער. המשטרה פתחה בחקירה לבירור נסיבות האירוע.
ימים ספורים אחרי האסון כתב האב, ניסים בוארון, פוסט כואב ומצמרר, שבו שיתף בתחושותיו הקשות ובניסיון להתמודד עם הטרגדיה: "הורים – מי נתן להם רישיון? אם ישבו בכלא זה לא יקרה. את הילדה כן, את הפלאפון לא. זה הורים להרבה ילדים. שימו לב בתוך כל העומס והלחץ. אז נעים מאוד, שמי ניסים בוארון, אבא של חיה מושקא, כותב לכם ב־6 בבוקר אחרי שהלכתי לישון אתמול אחרי הלוויה. אני מאמין שמי שכותב מילים מעין אלה, או שאין לו ילדים, או שאין לו הבנה מהו קשר של אבא לילד, או קצת שכל, או שהוא נוהג להאשים את עצמו – והייתי ממליץ לו לשחרר."
"לא היה כאן רגע של לחץ. ביום שישי הגעתי הביתה עם שלושת הקטנים שאספתי מהגן. חיה מושקא ישבה לידי. אספתי אותה עם שמחה גדולה, כשידיה מושטות כלפי מעלה שנרים אותה ונחבק. הכנסתי אותה לרכב לידי והמשכתי לאסוף את הילד השלישי. הגענו הביתה, הילדים עלו הביתה, אשתי גם הגיעה מהעבודה, וכך גם השניים הגדולים יותר שהגיעו מאוחר יותר מההסעה''.
אני תמיד בודק ברכב. פשוט שם לב שאולי לא שמתי לב הפעם. מציץ, מסתכל, מחפש. כשאשתי מגיעה מהעבודה היא מנשקת את כולם ומחפשת לתת חיבוק ונשיקה לכל ילד. הגדולה שלי, בת 9, מאוד אוהבת את חיה מושקא – ואין מצב שהיא לא תשים לב שהיא חסרה. ובכל זאת, ביום אחד, למשך שלוש שעות – ואולי יכל להיות יותר – נעלם ממנו. פשוט נמחק לכולנו חלק בראש."
"אני רוצה לומר לבורא עולם ולחיה מושקא – תודה. תודה על כל רגע שהאכלתי אותך בכפית והרגשתי את השפתיים שלך סוגרות על הכפית ולוקחות את האוכל. תודה על כל בכי וצרחות באמצע הלילה ועל עוד דקה שלא ישנתי בזכותך. תודה על כל חיוך שנסוק לשמיים. תודה שיצאת עם אמא לשיעורי תורה ובזכותך עוד נערה שמעה דבר תורה."
"כשהגענו לסורוקה ידעתי שזהו, נגמר. שמעתי בכי של ילדים אחרים, בכי של תינוק שאמא מחזיקה אותו. וזה עשה לי קצת טוב בלב. זו הייתה המנגינה הכי נעימה בעולם. ידעתי של אמא זה הכי כואב בעולם. אבל גם ידעתי שזה הקול הכי נעים בעולם – יותר מכל מנגינה של מלאכים בעולם העליון."
"אנחנו העם שלנו יודעים לצעוק, לבכות, לריב, להאשים – ואולי זה טוב. אולי זה עדיף על לחיות במדינה שקטה, מתה. יש אנשים שחזרו מהמלחמה שקטים. לא שרים, לא צוחקים, לא בוכים. הם בשקט. הם לא חיים. זה בסדר שנריב, שנצעק, אפילו שנאשים. אני אתמודד עם זה לא פחות מהאישומים שלכם כלפי עצמכם. אני עשוי מחומר אחר. עברתי משהו בחיים... אבל בואו לא נשכח לשים לב לאלה שבשקט, שלא שומעים אותם."
"איבדתי את אבי בגיל 17. איבדתי חבר קרוב בגיל 24 שהיה יותר מאח. ויום שישי איבדתי את חיה מושקא. ואני לא אשם! התפוצצו – אני לא מתבייש להגיד שאני לא אשם. אתם תחיו ותהנו עם האשמה בחייכם. אני אמשיך את החיים על אפה וחמתה של האשמה. אני אמשיך להאיר את העולם. אני אמשיך לראות נערים שקופים בדימונה שאף אחד לא רואה אותם – לא ההורים ולא המורים. וגם הם לא אשמים. אני אמשיך להביא חיים ואור לעולם. אמשיך לעשות טעויות ואמשיך לחתור בתוך הים המלא גלים של החיים. אני אמשיך לאהוב, לשמוח ולחייך – למרות שאיבדתי בת. ששכחתי בת ברכב. ואתם? תמשיכו להאשים..."
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
