אחיו של תומר אחימס ז"ל מלהבים משתף בראיון: "לאבד תאום זה לאבד את החצי שלך"
13.05.24 / 10:36
מפרוץ המלחמה, הביטוי "הותר לפרסום" הפך, בנסיבות איומות, שגור בלקסיקון הישראלי. המציאות החדשה איתה נאלצים להתמודד הקרובים היא בלתי נתפסת - במיוחד כשמדובר בתאום שלך. אמיר אחימס מלהבים, שאיבד את אחיו התאום תומר ז"ל ב-7.10, מספר לראשונה על החיים בלעדיו ועל הקושי בהתמודדות עם השכול של האדם שכה אהב
בגינת הבית של משפחת אחימס בלהבים, ניצב לוח דמקה על השולחן. על פניו הוא נראה רגיל, אבל כשפותחים אותו, מצוירת עליו תמונה של תומר, עם הקדשה לזכרו.
מאז ומתמיד נהגו תומר ואמיר לשחק דמקה אחד עם השני - וכעת אותו משחק אהוב מקבל מימד אחר לגמרי. אבל למעשה, זה היה רק אחד מתחומי העניין והתחביבים הרבים והמשותפים שלהם. "למדנו באותו בית ספר, הייתה לנו אותה קבוצת חברים, הלכנו יחד לצופים, שיחקנו יחד טניס, כדורגל ואגרוף ואפילו חלקנו ארון בגדים", אמיר מספר, "מהרגע שנולדתי, אני לא יודע מה זה להיות לבד. זה היה ידוע - אנחנו התאומים אחימס".
ועדיין, אמיר מעיד שקשה לו להסביר שעם כמה שהם היו דומים - כך גם שונים. "מעבר לדיבור שלנו שהיה קצת אחר, היה לנו יחס שונה לדברים. למשל את תומר - שום דבר לא הלחיץ", הוא מחייך, "הוא היה עקשן ותמיד ידע מה טוב לו. אני לא הייתי ככה, הייתי הצד המתון יותר". הצבא הייתה הפעם הראשונה שהם הלכו לדרכים אחרות - תומר התגייס, ואמיר שבועיים אחריו: "פתאום, אני אדם בפני עצמי. מכירים אותי רק כאמיר, כאינדיבידואל, ולא יודעים שיש לי אח תאום".
תומר התחיל מסלול בנח"ל, אך בעקבות פציעה באימון המתקדם, הפך לחפ"ק של קצין האג"ם בחטיבה הדרומית. "כשהוא הגיע, הם ישר הבינו כמה שהוא טוב", מספר אמיר, "ולאט לאט, הוא התגלגל להיות בחפ"ק של המח"ט, אל"ם אסף חממי ז"ל".
ב-7 באוקטובר, המח"ט והחפ"ק, שכלל גם את הנהג קיריל ברודסקי ז"ל, סגרו שבת. בשש וחצי בבוקר, כשהכול התחיל, שלושתם ישר קפצו לרכב. חממי היה הראשון שהבין את גודל האירוע, והכריז בקשר: "כאן קודקוד, אני מכריז מלחמה".
הם מיהרו לנירים, ובהגיעם - הותקלו. אחרי קרב קצר, המשיכו למגרש הכדורגל של הקיבוץ בעקבות דיווחים כי נמצאים שם מחבלים. הם נלחמו, שלושה בלבד מול עשרות, אך חממי נפצע. תוך כדי חילופי האש, תומר וקיריל נשאו אותו למקלט, הוציאו חוסם עורקים, וככל הנראה שם נפגעו - כי זו הפעם האחרונה שעלו בקשר. שלושתם נפלו, ומסירותם הצילה את הקיבוץ.
"בזמן הזה אני בבית, מתעורר בפתאומיות בגלל תחושת בטן רעה", משתף אמיר, "אני לא מאמין בדברים האלה, אבל פשוט הרגשתי שמשהו קורה". לא עבר הרבה זמן, וגם הוא הוקפץ עם היחידה שלו להילחם בבארי. כשחזר בראשון בערב, המפקד שלו הודיע לו שהמשפחה מחפשת אותו בטלפון.
"ההורים שלי מתקשרים ואומרים לי שקציני נפגעים הגיעו והודיעו - 'תומר חטוף, ולא ידוע מה מצבו'", הוא משחזר, "חזרתי הביתה, ומכאן התחילו 53 ימים של גיהנום. לא ידענו כלום, ובכל הזמן הזה עוברות מחשבות נוראיות. מאז לא חזרתי להילחם. הסיכוי שגם אני הייתי נופל היה גדול מדי - זה לפרק משפחה".
מדי שבוע קציני מודיעין הגיעו למשפחת אחימס כדי לשתף אותם בעוד פרטים מאותו הקרב: "ניסיתי לא לאבד תקווה. מצד אחד הראש מבין, אבל הלב רוצה להאמין ולהיאחז בסיכוי הקטן הזה - אולי הוא נפגע בידיים?". חודש וחצי אחרי, אביו של אמיר קרא לו להגיע לסלון. "ישר הבנתי. משהו בנימה של הקול שלו", הוא חוזר לאחור, "ירדתי במדרגות, וראיתי אותו ואת אח שלי הגדול בוכים. הם לא אמרו לי כלום, והתחלתי לבכות איתם".
"לאבד תאום זה לאבד את החצי שלך", קובע אמיר, "היינו צמד, ועכשיו אני צריך ללמוד לתפקד מחדש. אני לא יודע איך זה לחיות לבד, זה תהליך שאני לומד אותו והוא לא פשוט". תומר ואמיר זהים כמעט לחלוטין, והעובדה הזו לא נהפכה לקלה כשתומר נפל. "אמא שלי הרבה זמן הייתה מתחילה לבכות כשהייתי מדבר איתה. היא לא יכלה בכלל להביט בי, כי היא ראתה בי אותו", הוא מעיד, "הרבה אנשים שמביטים בי רואים את תומר. בגלל זה, בהתחלה, ניסיתי מאוד להיות כמוהו, הדמות החזקה שמסתכלים עליה, כך שאם אני אחייך - כולם יחייכו".
חצי שנה נשמע כמו פרק זמן ארוך, אבל לא מספיק בשביל להתגבר על אובדן שכזה. "אני אדם מאוד רציונלי, ומבין שהוא לא יבוא וידפוק לי בדלת. אבל לפעמים קורה לי שאני אפילו מתכוון לשלוח לו סרטון באינסטגרם, ואז נזכר", הוא אומר, ומשכנע את עצמו לסיים את המשפט, "יש בי גם חלק שלא רוצה להמשיך הלאה - משהו בלהתקדם, אומר לשכוח".
"כששואלים אותי כמה אחים יש לי, אני עדיין מספר שיש לי אח תאום. הוא היה במשך 20 שנים, ותמיד יהיה".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
