שאלות ותשובות בנושא זוגיות ונפש: מחמאה – מרגרינה בטעם חמאה

לאלה שטוענים שיש להם נשים "קשות", הצעתי לקנות "מחמאה", ואז גם הלב הקשה ביותר יהפוך להיות מרגרינה בטעם חמאה....

בנושאים של סיפוקים רגשיים אנו מגלים שבד"כ הרגילות שלנו היא להעניק לזולת את צרכי הנפש להם הוא נצרך דווקא בזמן שמתחשק לתת, וכשיש ירידה במצב הרוח, לחץ כזה או אחר, או סתם אי חשק, הדבר מהווה סיבה עבורנו להשתחרר מהחובה להעניק רגשות שהזולת זקוק להם.

ולכאורה דבר זה הוא פלא, שוודאי שאדם הולך לעבודה מידי יום אף שלא מתחשק לו, ושאין לו מצב רוח, והסיבה לכך היא פשוטה, כיון שהוא חייב בכך! אף אחד לא שואל אותו! אם יש לו מצב רוח טוב ומרומם, אדרבה, הדבר נפלא, אולם צריך לדעת שאף בזמנים פחות נחמדים ונוחים, זו לא סיבה להתחמק מהחובות המוטלות עליו.

פעמים רבות אחד מבני הזוג מבחין ששותפו לחיים "יושב ומצפה" למילה טובה, ליחס חם, למעט אהבה. אך הוא אומר בליבו "אין לי חשק עכשיו" "לא בא לי להעמיד פנים, מה אני צבוע?" והשאלה הנשאלת היא, אם היית פוגש אדם ברחוב, ואותו אדם היה אומר לך כמה הוא שמח לראותך, והיה מתרגש כולו, והיה ואתה לא חש כמותו, האם היית אומר לו זאת? וכי בגלל שאין לך מצב רוח, מותר לצער בן אדם?!

אחד מהדברים הנצרכים ביותר לאדם היא תחושת הביטחון העצמי בעיני עצמו ובעיני הסובבים אותו. תחושה זו נותנת לו תחושת ביטחון והגנה. והנה הציפייה הפשוטה והבסיסית ביותר היא להרגיש תחושה זו מהאדם שהכי קרוב אלי, בן זוגי. והיה וכאשר תחושה זו לא ניתנת, כל תחושת היציבות הבסיסית שאמורה ללוות בית יהודי נהרסת, ודומה הדבר לצריף רעוע שעומד וממתין לרעידת האדמה שמתקרבת ובאה. כאשר האדם מרגיש ביטחון בבן זוגו, אהבה ורגשות תמידיים בלתי תלויים בדבר כזה או אחר, ממילא יש לו רצון ויכולת לקבל ביקורת , אולם כאשר אין אהבה יציבה ומחמאות על בסיס יומיומי, ממילא הביקורת פוגעת בעוצמה גבוהה יותר.

המערכת הזוגית אמורה להיות מקום מפלט מכל העולם, תחליף לאהבת ההורים הבלתי מותנית, וכאשר תחושה זו אינה ניתנת, מגלים אנו בעיות נוספות שמקורם הפנימי הוא אי הענקת רגשות. משפטים כגון "לא שווה לי כל הדברים שאתה קונה אם אתה לא מראה לי יחס" "מה יוצא לי מגדולתו של בעלי, אם אלי הוא בקושי מתייחס", וכן בעל הטוען כלפי רעייתו "לא שווה לי כל הארוחות שאת עושה, אם אין כאן שום רגש וחמימות", מעידים על חוסר רגשי.

הדבר העצוב הוא שהגבר כל היום עמל וטורח עבור פרנסת ביתו, ואם נשאל אותו עבור מי אתה עמל כל כל הרבה? יענה לנו, שזה עבור משפחתו, שהרי הוא מוכן להסתפק בהרבה פחות מכך. ובקל וחומר האשה, שטורחת, מסדרת, מגהצת, מכבסת ומבשלת עבור בעלה וילדיה. ונמצא שכל אחד מבני הזוג מוסר את נפשו וגופו למען השני, אולם כשזה מגיע לשלב של הבעת רגשות ומחמאות אין הם מסוגלים לעשות זאת, אעפ"י שזה הרבה פחות מעייף גופנית... בקיצור לא חבל?

איתי בן יוסף מחבר הספר "לבדו" זוגיות ונפש באור פנימי, ומנהל מכון הייעוץ "בחדרי הנפש" 

רוצים לשאול שאלה בנושא זוגיות ונפש? התקשרו 050-6577804