האם יום אחד נהיה פגי תוקף?

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('68322af5-9128-4e6b-9c42-b61de2c9cf8b','/dyncontent/2024/12/2/ec01fc17-6600-46e6-9b9b-487e45d04e92.jpg',18776,'כיוונים 1224 אייטם',525,78,true,33873,'Image','');},7],[function() {setImageBanner('68322af5-9128-4e6b-9c42-b61de2c9cf8b','/dyncontent/2022/9/29/6d85e308-fcfa-410d-ae1c-105b97c61e18.jpg',15320,'מכללת השף אייטם',525,78,true,33873,'Image','');},7]]);})

מירב בנישו דרך ארליך רוצה להאמין שאין לאף קשיש תאריך פג תוקף בשל גילו המופלג... ומאחלת לכולם (טוב לפחות למי שרוצה) אריכות ימים בעזרת השם...

92 וחצי. זה הגיל בו סבתא שלי החזירה, בכבוד רב, את נשמתה לבורא.

ליל סדר בו הכאוס שלט בביתנו. בראשנו. בנשמתנו.

93 זה הגיל שמר שמעון פרס, קיבל אירוע מוחי. בזמן כתיבת שורות אלה עושים מאמצים כבירים בבית החולים בכדי להציל את חייו. מגיע לו. 
הוא היה שר הבטחון, שר החוץ, מ״מ ראש הממשלה, ראש הממשלה ובעיקר נשיא מדינת ישראל. 
אישיות רבת מעלה, מי ששם תמיד את מדינת ישראל לפני הכל. ישראל שהוא כל כך אוהב, והיא ידעה להחזיר לו אהבה, בעיקר בשנים האחרונות. אבל לא בגלל זה מגיע לו. מגיע לו כי הוא אדם, בשר ודם. מגיע לו כפי שמגיע לכל אדם באשר הוא אדם. או במקרה זה קשיש באשר הוא קשיש.
שמעתי כבר כאלה שאומרים ״הוא בן 93״, מרימים גבה ומתנשפים כאילו אומרים: הוא עשה חיים שלמים וטובים, ועכשיו להציל אותו יהיה קשה מאוד. אולי אפילו בלתי אפשרי. האם זאת סיבה לוותר עליו? לא! האם יש איזשהו גיל שהופך את האדם לפג תוקף? לא!
אמצע מרץ, מיד אחרי פורים, אנחנו נאלצים לקחת את סבתא שלי האהובה, ממביבה, לבית החולים. שם מציעים לנו את המחלקה הגריאטרית. מספרים לנו שזה הכי טוב לקשישים. אנחנו מאמינים. 
הבניין מתעתע - הוא גדול, נקי וחדש. למטה פטיו ענק - חולים ובני משפחתם יושבים לשתות קפה משל היו במרכז קניות הומה אדם. עסקים כאילו כרגיל. בדגש על ה״כאילו״.
אבל מה שרואים מכאן לא רואים משם. קבלת פנים מראש המחלקה גורמת לנו להבין שיכול להיות שהגענו למקום הלא נכון. המילים הראשונות שקידמו את פנינו היו: ״במידה והמצב יתדרדר, האם תרצו לחבר למכונות הנשמה?״. עיננו נפקחות, מבוהלות. על מה אתה מדבר? ״יש לה חוסר בנטרן״, אנחנו עונים, ״היא אישה בריאה״ ו-״מה מכונת הנשמה?״. לימים נגלה שזאת גישה אמריקאית, אלק - ראשית לפני הכל, ולא משנה מה מצב החולה, מבררים מה עושים כשמגיעים לגרוע מכל. שהשם ישמור.
בשלושת השבועות שהגיעו לאחר מכן, בכל בוקר כשנכנסתי דרך דלתות בית החולים (אני לקחתי את משמרות הבוקר) הרגשתי שאני נושאת על גופי שריון, כזה שיגן על מוחי וגופי מכל המילים שירו עלינו במחלקה ללא הפסקה: ״היא בת 92 למה אתם מצפים?״, ״היא לא תחזיר מעמד״, ״יש לה מחלות רקע יהיה קשה לטפל בה באופן פולשני״ ועוד ועוד ועוד... 
הרגשתי כאילו הצוות הרפואי לקח על עצמו משימה - לייאש אותנו. להסביר לנו שאם סבתא שלי, אישה צלולה וחריפה, שלא סבלה ממחלות רקע קשות, בת 92 - אין לה יותר זכות קיום.
נלחמנו כמו אריות ולא ויתרנו. הצוות הרפואי הכיש אותנו בכל פעם שהגענו לבית החולים, במטרה שהארס יתפשט בגוף, יכניע אותנו. ואנחנו הגנו על עצמנו עם נסיוב שהופק מאהבה, מתקווה, מאמונה.
הגענו לכל מקום. הרב פירר היה אחת התחנות.  התקשרתי לעוזרו. הייתי נבוכה. אני מתקשרת בשביל סבתא שלי, אישה בת 92 (נסיוב או לא, הארס החל לחלחל) כשהשם ישמור יש מי שמתקשר בעבור עזרה לילדים קטנים. התגברתי על במבוכה, סיפרתי את סיפור המקרה של סבתא שלי, והאיש הנפלא הזה אמר לי מה שמלווה אותי כבר 5 חודשים וחצי ״לכל אדם יש את הזכות לחיות, יש את הזכות שילחמו על חייו. ובע״ה 120״. 
הרב פירר בכבודו ובעצמו חזר אלי לאחר מספר דקות. בקולו היה ניחן שהוא מתייחס למקרה של סבתי בכובד ראש ובמחשבה יתרה. גילה המופלג לא השפיע על התייחסותו הרצינית לנושא. יש לה, לסבתא שלי, את הזכות שילחמו על חייה עד 120.
הרב המליץ לנו על 2 רופאים מתוך אותו בית חולים שיכולים לטפל בסבתא שלי. 
בבית החולים, במחלקה הגריאטרית לא הסכימו לקרוא לרופאים הללו. אין שום צורך הם טענו. בקור רוח. כאילו אנחנו לא מתעסקים בבת אדם - אישה שהייתה כל עולמנו. אמא, סבתא, סבתא רבא שעוטפת אותנו באהבה ודוחפת אותנו בדרכה בחיינו. אוהבת אותנו יותר מאשר אהבה את עצמה. 
לא ויתרנו, והזמנו רופא בכיר שעובד בתל השומר, באופן 
פרטי. 
מה שהרופא אמר לנו פחות רלוונטי. יותר חשובה הידיעה שאם לא היו לנו האמצעים הכלכליים לא היינו מקבלים תשובה ראויה. כזאת שאח״כ אפשר יהיה להישען עליה ולהבין שעשינו הכל. הצוות במחלקה הגריאטרית לא הסכים להשקיע במי שכבר מבחינתם סיימה את חייה. ליבה פועם, מוחה פועל אך היא כבר בר מינן עבורם.
לאחר שלושה שבועות, ליווינו את אהובת ליבנו בדרכה האחרונה. רבים היו האנשים שניסו לנחם והזכירו לנו שעשתה חיים שלמים ונפטרה בשיבה טובה. זה נכון, ועל כך אנו מודים לאל יום-יום. צלולה, חריפה, בריאה ובעיקר עצמאית. 
אבל הגיל שלה לא היה רלוונטי - רצינו שתחיה עוד ועוד. לא חשוב, עוד שבוע, חודש או שנה. רק שנהנה ממנה עוד. 
כמה שאפשר. מהנפש הצעירה והשובבה שלה, משמחת החיים שלה, מהאושר הפשוט שלה.
סבתא שלי נלחמה על חייה כמו לביאה. היא רצתה לחיות. 
ברגעים אלו ממש שמעון פרס נלחם על חייו. מתפללת בכל ליבי שהוא, כן ינצח במערכה הזאת. מגיע לו. הוא רוצה. וזה מספיק.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected] 



$(function(){setImageBanner('d92ea7e2-cb16-4daa-a57b-902de5fd3333','/dyncontent/2024/12/2/ec01fc17-6600-46e6-9b9b-487e45d04e92.jpg',18776,'כיוונים 1224 אייטם',525,78,false,33875,'Image','');})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה