על שקרים לבנים וגרביים "אבודים" / תאיר אלטשולר

האם אנחנו באופן מלא כנים? האם אנחנו כנים עם עצמנו? גם כאשר מבקשים מאיתנו להיות כנים, אנחנו באמת אומרים את האמת? והמילים שלא נאמרות, אמיתיות יותר? סודיות יותר? מה שבסוגריים נחשב לשקר לבן? אנחנו רואים את זה בםוליטיקה כל הזמן, שני הצדדים לא מאמינים אחד לשני למרות מה שנאמר, כולם יודעים מה הוא הגלוי, אז האם הנסתר שכולם מודעים אליו הוא בעצם האמת? וזוהי גם כנות?

שאני אומרת למישהו דבר מה ומצפה לקבל תגובה הדדית בחזרה אך הציפייה לכך נגוזה, האם אי האמירה היא כנות? על הרבה חוסר כנות דובר לאחרונה, חוסר שקיפות, חצאי אמיתות, שקרים, דיבור שאינו בגלוי מול הציבור. אבל האם אנחנו באמת רוצים לדעת את כל האמת? אם היינו חיים בעולם שאסור לשקר בו כלל, כולם היו אומרים רק את האמת. אין יותר שקרים להורים, לא משקרים לגופים ציבוריים, אין עיגולי פינות, הכול חשוף וברור, עולם כנה או מלא שעמום? לפעמים שקרים לבנים הם הכרחיים וגם כנות היא יחסית, כמו הכול בחיים. עדיין לא קיבלתי תשובה מלאה, איזו צורה יש לה לכנות והאם אנחנו באמת כנים לחלוטין?

בזמן התהיות על כנות ניסיתי להעביר את הזמן עם פעולות הכרחיות של מטלות הבית, החורף איחר לבוא אבל בסוף הגיע בסערה, איתו הגיעה הבעיה הלא רשמית של החורף, זאת שכולם תוהים לגביה אבל מעולם לא נערך מחקר מעמיק בנושא: לאן נעלמים הגרביים שלנו? אז עלינו על שיטה לגלגל אותם אחד בתוך השני ובתקווה לא תהיה פרידה דרמטית בזמן שהם מתנקים להם במכונה. אז לאן? המכונה אוכלת אותן? בדקתי במכונה, אפילו קצת פירקתי אותה. או שמא הם כלל לא אוהבים לחיות בזוג ואנחנו רק כפינו עליהם את זה, אולי גרביים מחפשים להם זוג אחר, קצת שונה מהם, אחר... נשמע כמו התחלה של ספר ילדים כושל. אין לדעת לאן הם נעלמים, אולי הם פשוט נופלים ונסחפים עם החיים.

אחרי קיפול הכביסה עדיין לא הגיעה מסקנה יחידה אז החלטתי להניח לזה, עד החורף הבא.