שפרה פרץ קיבלה את "אות החלוצים": "אמרו לי שאישה לא יכולה לשיר פיוט. אז שרתי"

לפעמים פרס מגיע בדיוק ברגע שבו מבינים שהדרך הקשה הייתה שווה הכול. השבוע, בטקס מרגש ורבמשתתפים ביד בן צבי בירושלים, קיבלה שפרה פרץ, זמרת - יוצרת, נגנית עוּד ומחלוצות הפיוט הנשי בישראל, את "אות החלוצים" לשנת 2026.

במהלך הטקס הוקרן גם הקליפ לשירה "בבית של סבא" - מחווה כמעט סמלית לאדם ולבית שהיו המצפן המוזיקלי שלה לאורך כל הדרך: אביה, הפייטן יוסף פרץ ז"ל, והמורשת המרוקאית שהגיעה איתו ועם אמה מימי מקזבלנקה אל באר שבע.

""הייתה לי התרגשות גדולה מאוד", מספרת פרץ. "כל הזמן כיוונתי למקום של הכרה בעשייה המוזיקלית שלי, והנה זה בא. את מחכה שזה יבוא, וכשזה מגיע את מתקשה להאמין. לכן הייתי מאוד מופתעת".

אבל האות הזה הוא לא רק הוקרה לאמנית, הוא במידה רבה הכרה בדרך. דרך שהחלה בבאר שבע, עברה דרך בית אבא, דרך לימודי המוזיקה ברימון, דרך במות שלא תמיד ידעו איך לקבל את הקול שלה, והגיעה אל המקום שבו היא נמצאת היום.

זו פריצת הדרך שלך?

"פרצתי דרך. הייתי הראשונה שהעזה  - אם זה בפיוט הנשי, אם זה במקוריות, בשילוב השפה הערבית מרוקאית, בחיבור לבית אבא הפייטן יוסף פרץ ז"ל ולסבא, ובחיבור לשורשים ולבית שממנו הגעתי וצמחתי".

"לא התביישתי בשורשים שלי"

בנימוק לקבלת "אות החלוצים", נכתב כי פרץ היא "מוזיקאית רב תחומית, זמרת, יוצרת, נגנית עוּד ומחלוצות הפיוט הנשי בישראל", שפועלת למעלה משלושה עשורים להנגשת עולם הפיוט לקהלים מגוונים. היא בתו של הפייטן יוסף פרץ ז"ל, ובת למשפחה שעלתה מקזבלנקה שבמרוקו לבאר שבע. פרץ מעולם לא ניסתה להסתיר את המקום שממנו באה. להפך.

לזכותך, לא התביישת בשורשים שלך

"לא התביישתי בשורשים שלי. תמיד הבאתי את העוּד, הפיוט והמזרח לילדי הגן, לתלמידים בבית הספר, לתיכונים ולסטודנטים. פגשתי קהלים רבים והשפעתי עליהם. רציתי שהם יכירו את המוזיקה הזו".

במשך עשר שנים הייתה מרצה בבית הספר למוזיקה רימון, שם יזמה את הקורס "שרים עולם" והנחתה סדנאות לשירה אתנית, שבהן חשפה את תלמידיה לפיוט ולמוזיקת עולם. אבל הדרך שבה הפכה את השורשים שלה ליצירה מוזיקלית לא הייתה מובנת מאליה.

פרץ שרה כבר מגיל שלוש. בגיל 17 החלה לכתוב את מילות שיריה, ובשנות ה-20 לחייה הגיעה גם המוזיקה. דווקא דני רובס היה זה שנתן לה את הדחיפה הראשונה.

ספרי על הקשר שלכם

"הכרנו משירותי בלהקת המפח"ש. פניתי אליו בזמנו כדי שילחין לי שיר. הוא אמר לי: 'את מסוגלת להלחין'. משפט שנשאר איתי עד היום".

לאחר שהשתחררה מהלהקה הצבאית, החליטה ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון. "בכיתי לאמא שלי דמעות רבות" נזכרת לאחור "כי רציתי להיות חלק מתעשיית המוזיקה, להמשיך ולכתוב מוזיקה מקורית, אבל לא ידעתי איך אגשים את זה. לא היה לי כסף ללימודים".

אז מה עשית כדי להגשים את עצמך?

"עבדתי קשה, קיבלתי מלגות ותמיכות, והגדולה שבהן הגגעתי לתוכנית שיקום שכונות בבאר שבע. תעודת בוגרת המוזיקה שלי היא בזכות השכונה שתמכה בי כסטודנטית ובזכות אמא שלי, שתמיד שלחה לי סלים של מטעמים כדי שאלמד ואצליח".

בין רימון לבית אבא

דווקא ברימון, מוסד המזוהה עם מוזיקה מערבית וג'אז, החלה פרץ להבין שהקול שלה נמצא במקום אחר. או אולי, ליתר דיוק, בחיבור שבין שני עולמות."הייתי הסטודנטית הראשונה שהעזה לשיר בחצרות בית הספר בערבית מרוקאית", היא מספרת. "אני זוכרת את גיל דור, שהיה ממייסדי רימון, נדהם מההעזה שלי לשיר את 'יא-בא'. הוא ניגש ללחוץ את ידי".

רגע משמעותי עבורך

"הבנתי שדרכי כמוזיקאית מתחילה לגבש זהות ושאני קשורה לחזרה שלי לשורשים מבית אבא. עשיתי מעין 'חזרה בתשובה מוזיקלית' לפיוטים ולתפילות. זה חיבר אותי לעצמי כאדם וכמוזיקאית יוצרת".

שפרה מצאה את עצמה מחברת בין שני הקצוות: מצד אחד, המערב שלמדה ברימון, ומצד שני, המזרח שספגה בבית."מצד אחד המערב שאותו אני רוכשת בבית הספר, ומצד שני המזרח מבית אבא. דווקא ברימון, שהיה בית ספר לג'אז, הסלסולים עשו את שלהם והבנתי שזה הקול שלי" שיתפה.

בגיל 24, עוד במהלך לימודיה, העלתה מופע משלה והחלה לעבוד על אלבום הבכורה, "מיזאן", אבל אז הגיעה אחת האכזבות הגדולות הראשונות. חברת תקליטים שהביעה עניין בפרויקט ביקשה ממנה ומההרכב להיכנס לחדרי חזרות. במשך כחצי שנה הם עבדו לקראת ההקלטות. שבועיים בלבד לפני תחילתן, כשהכול כבר היה מוכן, החברה החליטה לסגת מההשקעה.

פרץ נשארה לבד. ובלי תקציב.

שפרה: "אחרי כעשר שנים של סקיצות לשיריי ששלחתי לחברות התקליטים, עם לא מעט מכתבי מחמאות שקיבלתי, לא קידמו אותי לשום מקום ובטח שלא לאלבום בכורה. לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לבד עם הפרויקט. בסוף מצאתי תמיכות בעיריית באר שבע, בברית יוצאי מרוקו, באקו"ם, במשרד התרבות, ובעיקר נשענת על עצמי".

אחד הרגעים ששינו את דרכה הגיע דווקא בפגישה מקצועית עם התזמורת האנדלוסית. בפגישה שבה נבחן שיתוף פעולה איתה, נאמר לפרץ כי תוכל לשיר פיוט לילדים, אך לא עם התזמורת בערב מול קהל של גברים, משום שנשים אינן שרות באולם בערב.

בטח זה הכעיס אותך

"עזבתי את הפגישה בכעס גדול, אבל הכעס הפך ליצירה. זה למעשה היה הטריגר שלי להקלטת הפיוט 'צביה', שעד אז הושר רק על ידי גברים. עבדתי עליו עם אבי ז"ל, בטרם הקלטתי. הביצוע זכה לעיבוד חדש, קרוב יותר לאוזן המערבית, ובמקום שירת אוניסונו נוצרה הרמוניה מוזיקלית. אז הבנתי בדיעבד שעשיתי משהו ראשוני, שבהמשך ייתן כוח לנשים רבות".

והיא אכן המשיכה לפרוץ את הגבולות. אלבום הבכורה "מיזאן" הפך עם השנים ליצירה שנחשבה פורצת דרך. שיריה הושמעו בתחנות הרדיו, ובמיוחד זכור לה הסיפור סביב "בבית של סבא", שבו כתבה יחד עם אביה פזמון בערבית מרוקאית, ובגלי צה"ל לשדר את השיר הזה, ובכך פתחו דלת ליצירה שלי".

לא ניסית להתאים את עצמך והעדפה ללכת עם הקול שלה, גם כשזה היה קשה יותר

"פשוט הלכתי עם עצמי. בעזרת השם האמנתי כל הזמן בדרך שמובילה אותי ומנתבת אותי למקום הנכון - גם אם היא לא התיישבה עם המיינסטרים. אחד הביטויים המרגשים לכך נמצא בשיר "בוקר של סליחות", שבו שילבתי הקלטות של אביה הפייטן מתוך "הימים הנוראים", באלבום "נשימת עולם. בעזרת איש הסאונד הנהדר דויד לוריא, הייתה לשנינו הרגשה שאבי המת שר איתי באולפן. יחדיו דמענו בזמן הקלטת השיר".

הפרס הוא גם של אבא ואמא

כשהיא עומדת היום ומקבלת את "אות החלוצים", שפרה מביטה לאחור ומבינה שהסיפור שלה הוא במידה רבה גם סיפורם של הוריה. "האדם שבי והמוזיקאית והיוצרת שבי הם תוצר של שני הורים שהביאו מורשת גדולה ומרגשת מקזבלנקה שבמרוקו", היא אומרת. "גם להם הדרך הייתה קשה מאוד. הם נאלצו לסלול דרך בארץ כשהכול היה רק חולות. למרות הקשיים הם נלחמו בשיניים כדי לגדל אותנו ושתהיה לנו השכלה".

שפרה: "סיפור העלייה של אמא שלי מעלה דמעות. היא הייתה ילדה בת 15, שהתלבשה אלגנטי, ובסופו של דבר הוזמנה לקטיף בקיבוץ והתלכלכה בבוץ.הסיפור הזה, מבחינתה, הוא חלק בלתי נפרד מהפרס שקיבלתי. להוריי יש חלק גדול בהתיישבות, ולכן הפרס הוא גם שלהם. אבא הביא את הפיוט ממרוקו. כבר כשלמד בבית הספר 'אם הבנים' הוא ידע עברית תקנית ולמד פיוט ושירה, והנה אני כאן בישראל, ממשיכת דרכו".

ועכשיו את ממשיכה לפרוץ

"בימים אלה עובדת על אלבומה השלישי, "פעימות דודי", בשיתוף המוזיקאי אלי זולטא. באלבום משולב הפיוט "דודי ירד לגנו", שאותו אני מקליטה לראשונה בביצוע נשי. עד כה בוצע הפיוט בעיקר על ידי גברים ומקובלים".