מדודו טסה ועד נינט טייב: זהו הבאר שבעי שעושה את זה בענק ואפילו לא ידעתם

מעטים האמנים שיכולים לספר לילדיהם ונכדיהם שהם עבדו באופן צמוד לזמרים וזמרות כמו: נינט טייב, גידי גוב, דויד ברוזה, יהודה פוליקר, אלון אולארצ'יק, ערן צור, רמי קליינשטיין, יוני רכטר, שלמה גרוניך, דודו טסה, יהודית רביץ, יזהר אשדות, שלומי שבן, ריטה, אורי בשן, קובי אפללו, אביב גדג׳, ריקי גל, הראל סקעת, אברהם טל, לירז צ'רכי והרשימה עוד ממשיכה. 

אבל זיו קוז'קרו הוא אחד מהם. מי שהתחיל את דרכו ממש כאן בקונסרבטוריון העירוני בב״ש, גדל וצמח להיות אמן מוכשר, מנצח ומעבד בחסד שכבר טעם וראה כמעט הכל. ועדיין, הוא משתדל להישאר רחוק מאור הזרקורים ולהמשיך עם העשייה המוזיקלית בכל העת (גם בזמן כתיבת שורות אלו). כעת אנחנו נפגשים איתו, ימים ספורים לאחר שמילא את "המשכן לאומנויות הבמה" יחד עם אלון אולארצ'יק והסינפונייטה הישראלית באר שבע. שיחה על הצלחה, עבודה לצד אמנים גדולים, עשייה דרומית ומקומה של המוזיקה הקלאסית במיינסטרים הישראלי. 

איך בכלל התחילה הדרך המוזיקלית שלך?

"אבא שלי היה מנגן אקורדיון בבית ומאוד התעניינתי בזה בתור ילד, ביקשתי מההורים שלי ללמוד פסנתר ובגיל 6 התחלתי ללמוד בקונסרבטוריון העירוני בב״ש. למדתי שנה אחת חלילית ואז בגיל 7 התחלתי לימודי פסנתר בקונסרבטוריון. משם התחיל מסע ארוך, רב גלגולים ומפותל, אבל זה לגמרי התחיל בקונסרבטוריון העירוני ובמפגשים לאורך הילדות עם כמה מורים באמת נהדרים שהיו לי".

בזמנו היה פה (בב"ש) מענה לצרכים האומנותיים שלך?

"יש צרכים אמנותיים שהם עניין אחד וזה רלוונטי לגילאים מאוחרים יותר, נאמר גילאי ההתבגרות ומעלה. ויש צרכים לפדגוגיה אמנותית (מוסיקלית או כל אמנות אחרת), שזה רלוונטי וקריטי כבר מגילאי הילדות. כשאתה ילד אין לך צרכים אמנותיים. יש לך צרכים לליווי פדגוגי אמנותי, לחינוך לאמנות, לחשיפה לאמנות וכו'."

לטענתו, בזמנו הצליח לקבל האמן הצעיר "מענה פדגוגי טוב במיוחד" כאן בב״ש. על כך הוא מספר - "בשנות ה-80 הקונסרבטוריון נתן מענה מדהים ללימודי מוזיקה. לימדו שם מוזיקאים משכמם ומעלה בעלי השכלה עמוקה ורחבה, רובם מהעליות הגדולות שהגיעו מברית המועצות ומרומניה. המורים שהיו לי בקונסרבטוריון – לאה ריף, בלה רום, טניה טלר, לריסה סמוליאר, יצחק ספיאל, היה בהם שאר רוח של מה שמעבר לפרטים הטכניים של ההוראה. הם היו כולם דמויות משמעותיות עם המון משקל שנתנו הכוונה עדינה ובעיקר השאירו טעם של אהבת המוזיקה וההנאה ממוזיקה. אני זוכר ומוקיר את כל אחד מהם".

"אבל כצרכן אמנות היה בב״ש רק מענה חלקי. לא הייתה חשיפה למה שקורה ברמה הארצית. היו בב״ש תזמורת איכותית ותיאטרון איכותי והייתי חשוף לשניהם, אבל לא היה מעבר לזה. אח״כ, כשפניתי כנער לכיוונים נוספים של ג׳אז ומוסיקה פופולרית, לא היה מענה פדגוגי מוסדי ולא אפשרות להיחשף ולחקור וללמוד מתוך ה״שטח״. לא היה שפע של הופעות לראות, אנשים לנגן איתם, ללמוד מהם".

ובכל זאת, היו לך אמנים מקומיים לקבל מהם השראה? מישהו שהשפיע עלייך בילדות? 

"ברמה המוזיקלית – המורים שלי קודם כל, ואח״כ האמנים שהם חשפו אותי אליהם. אמני ביצוע של מוסיקה קלאסית. הקלטות של אמנים כמו ברנדל, ריכטר, גולד, רובינשטיין וכד'. יש לי גם לא מעט חוויות משמעותיות, בהקשבה לחזרות של הסינפונייטה באולם רות הילמן עם מנדי רודן כמנצח".

"בענייני ג׳אז לעומת זאת" הוא מספר, "כשהייתי נער קנו לי למתנה איזה קסטה של אוסקר פיטרסון שנחרשה עד שנקרעה ואז כבר התחלתי לחפש ולחקור לבד. ספרים, תכניות רדיו, ושעות על גבי שעות של האזנה לגדולי הג'אז באמריקה של שנות ה-50 וה-60: הרבי הנקוק, צ׳יק קוריאה, ביל אוונס, קית ג׳ארט".

"ברמת המוזיקה הבידורית - פופולרית היה המון רדיו פתוח, אז מה שהיה ברדיו ומה שהיה בבית. היה הרבה אריק איינשטיין וכל האמנים שעשו איתו אלבומים - שלום חנוך, יוני רכטר, שם טוב לוי, שלמה ידוב, קלפטר. הרבה יהודית רביץ, דני רובס, היו שלמה גרוניך, מתי כספי. ברור שחשוב גם להזכיר את כוורת, גזוז, גידי גוב, הרבה ביטלס, פוליס, סטינג. בתור נער זה תמיד היה מאוד מעודד לדעת שיהודית רביץ שהייתה ועודה נערצת היא באר שבעית ועוד ממקיף א׳ (צוחק)".

ומתי החלה התפנית למוזיקה יותר מיינסטירמית?

"מגילאי הנערות הייתה בי הרבה התעניינות ועיסוק בג׳אז ובמוזיקה פופולרית. אבל לא היה עיסוק אמיתי במוזיקה 'מיינסטרימית', בעצם עד שהתגייסתי לצבא והתקבלתי לתזמורת חיל האוויר. שם זה היה העניין המרכזי ואז החל עיסוק מוגבר עד כמעט בלעדי רק בזה, מתוך מאמץ ונסיון להתמקצע ולעמוד בסטנדארטים של כל האחרים שהיו שם ושבאו עם רקע פחות פריפריאלי ממני".

לאחר השחרור החל זיו ללמוד באקדמיה למוסיקה ולמחול על שם רובין בירושלים, שם סיים בהצטיינות תואר שני בקומפוזיציה. עם השנים הוא התקדם בסולם, החל לייצר לעצמו שם של מנצח מוכשר במיוחד והמסע מסביב לעולם החל. לאחר השתלמויות בספרד ובצרפת, חזר ארץ ומאז הספיק להשתתף באין ספור הפקות עם עשרות תזמורות בכל הארץ. מעבר לכך, לקראת סוף שנות ה-90, החל לנטוע את יתדו גם בתעשייה הטלוויזיה והמוזיקה הפופולרית בישראל.

על כך הוא מספר - "החיבור לעולם המוזיקה הפופולרית היה טבעי ונבע מתוך הנסיון, החשיפה והמעורבות בסצינה של נגני הפקות, מעבדים ואמנים באותה תקופה (סוף שנות ה-90) בת״א. היו מפגשים מקצועיים מאוד חיוביים בתזמורת חיל האוויר ואחר כך בכל מיני סיטואציות לא רשמיות, ג׳אם סשנים וכו׳ שהבשילו די מהר לקשרים מקצועיים".

אותם קשרים עליהם הוא מדבר, הגיעו בצורת שיתופי פעולה פוריים במיוחד, עם כמה מהשמות הגדולים בתעשייה. דודו טסה, גידי גוב, יהודה פוליקר, דוד ברוזה, ריקי גל, רמי וריטה הם רק חלק מהשמות איתם שיתף פעולה קוז'וקרו. אני שואל אותו על השוני ביניהם והוא מצידו טוען - "כל אחד מהם ורבים אחרים, שונה מאוד ברקע, בטעם האמנותי, באופי, בהיסטוריה הפרטית, במנטליות. את כל אחד מהם פגשתי לתכלית מקצועית מאוד מסויימת בתקופה מאוד מסויימת. גם אני באתי מרקע אחר. מפגש של רקעים שונים ומגוונים הוא בדר״כ מפרה וכך היה ברוב המפגשים שלי עם אמני מוזיקה פופולרית".

כעת אתה מנצח על תזמורות ברחבי הארץ והעולם, וגם פה בב"ש. יש למוזיקה קלאסית עדיין מקום?

"השאלה שצריך לשאול היא: האם יש למוזיקה באולם הקונצרטים מקום? והתשובה היא - כן בוודאי! מוזיקה קלאסית, מוזיקה רומנטית, מוזיקה של המאה ה-20 הן חלון היסטורי להתפתחות תרבותית ומציגות חלק משיאי התרבות המערבית. לשאול - 'האם יש לזה מקום' זה כמו לשאול האם יש מקום ללימודי ספרות והיסטוריה, או האם יש מקום למוזיאונים להציג מוצגים. אם לא נדע מאין באנו איך נדע לאן נלך?"

"אבל מעבר לאלו, אנחנו כבר לקראת המחצית של המאה ה-21 ובנוסף להצגת מוזיקה היסטורית יש לגופי ביצוע תרבותיים – תזמורות, תיאטרונים, אנסמבלים, תפקיד ומקום גם בהצגת אמנות עכשווית, עדכנית, אפילו נסיונית, שיש בה גם אלמנטים מחקריים וגם תפקיד ומקום בהצגת תרבות פופולרית עכשווית שיש בה גם אלמנט של בידור. והכי חשוב – לגופי הביצוע התרבותיים יש תפקיד ומקום חשוב ביצירת קשר חזק עם החינוך לאמנות וביצירת הקשר עם הקהילות שבהם הם יושבים".

ופה בדרום? אתה רואה לזה ביקוש?

"אני רואה פוטנציאל עצום להתפתחות תרבותית בדרום שרק מתחיל ומחכה להתממש".

זכית להכיר כבר את ה''זיו קוז'וקרו' הבא?

"כל אחד הוא הוא ייחודי בתמהיל הכשרונות שלו, בתחומי העניין שלו ובמסלול חיים מפותל ולכן לא זכיתי, וגם לא ממש דחוף לי להכיר את ״זיו״ הבא. מה שכן זכיתי - זה לשרת בפונקציית המורה, גם באקדמיה למוסיקה בירושלים מזה 14 שנים ובשלושת שנים האחרונות, גם כראש החוג לתורת המוזיקה, קומפוזיציה וניצוח. מעבר לכך, גם לימדתי בתיכון לאמנויות בחיפה במשך כ-5 שנים. ובמפגשים לאורך השנים עם תלמידים, בהחלט זכיתי להיות חלק ממסלול חייהם של כמה מוסיקאים שאין בי ספק שיטביעו חותם רציני".

יש לך חלום אומנותי שטרם הגשמת? אולי אמן שעוד לא ניגנת איתו?

"תמיד יש ותמיד יהיה עוד מקום שעדיין לא הופעת בו, או תזמורת או אנסמבל שעוד לא ניגנה את המוזיקה שלך. זה לא נגמר אף פעם ובאיזשהו שלב זה די ברור שזה גם לא ממש חשוב. זה לא הדבר האמיתי כי הוא רק כלפי חוץ. התקווה שלי היא שהאפשרות לעשייה אמנותית שהיא לא מובנת מאליה ואני מודה עליה מאוד, תמיד תימשך ותמיד במגמה של צמצום הפער בין החזון האמנותי לבין ההתגשמות שלו. להמשיך לדייק את עצמי בתור אמן ולשלב את החתירה לאמירה אותנטית עם ההוראה והנסיון ״להעביר את זה הלאה״.