"לא הייתי ילדת פלא. הייתי אפילו ממש רחוקה מזה"

בשבוע האחרון, עלתה לאוויר ההפקה החדשה – "ביבר-7", בכיכובם של אייל שכטר, צהלה מיכאלי, דדי זוהר וכמובן גם רעות. אז החלטנו לראיין את השחקנית הכישרונית בראיון מיוחד לבאר שבע נט, בו היא מספרת על חווית הלימודים פה בבאר שבע, על הקשר שנוצר עם המורה/במאי יואב מיכאלי וגם – על הפעם הראשונה שהבינה שהבמה זהו המקום הנכון בשבילה.

את ההיכרות הראשונה עם באר שבע, ערכה רעות בשנת 2013, אז הגיעה מעיר הולדתה פתח תקווה דרומה, על מנת להירשם לבית הספר למשחק "גודמן". על חווית הלימודים בעיר היא מספרת – "הגעתי לגודמן בידיעה, שיש פה חיים סטודנטיאליים מהטובים ביותר. ואני מאד נהניתי, במיוחד במסגרת של בית הספר – שהוא מאד חם ואוהב. מצד אחד לימודי המשחק היו קשים מאד, ולוו בעבודה נון-סטופ, כי את כל היום בחזרות ובצלילה לתוך הטקסטים. אבל מצד שני יש פה חמימות ומשפחה, שלא ראיתי במקומות אחרים בצורה כזאת חדה. מעין תחושה שכולם פה בשביל כולם. וזה מעבר למורים פה, שהם באמת מהטובים בארץ".

יש מורה אחד שמשך אותך במיוחד?

"אם אני צריכה לבחור אחד, אז זהו ללא ספק יואב מיכאלי, שהמשכתי את דרכי איתו גם אחרי הלימודים. כשסיימתי, הוא לקח אותי לתיאטרון הפרינג' ומאז אנחנו גם עובדים ביחד, כולל עכשיו בהפקה הנוכחית, אותה הוא גם מביים. מאז הלימודים הוא המורה שלי בהכול ואני לגמרי חייבת לו את דרכי".

מה את אומרת על האמרה 'שהסטודנטים של גודמן קצת מרוחקים'?

"אתה צודק. אבל זה רק בגלל שהעבודה היא מאד אינטנסיבית – אתה מתחיל מאד מוקדם, ועובר מדבר אחד לשני עד שעה מאד מאוחרת בלילה. וזה שאנחנו לא בבן גוריון גורם לזה להיות קצת מנותק. לי אישית כן היו חברים שהם סטודנטים מהאוני' פה, אבל המרחק כן גורם לזה להיות קצת קיצוני ומרוחק".

כאמור, רעות גדלה בפתח תקווה וכשאני שואל אותה על אהבתה למשחק, היא מספרת כי לעולם לא הייתה "ילדת פלא" שבונים עליה לעתיד. את החיבור הראשון למשחק ערכה רק בגיל 15, במסיבת הסיום של השכבה שלה – "לא הייתי ילדת פלא. הייתי אפילו ממש רחוקה מזה. הייתי ילדה מאד ביישנית, ולא הייתי בכלל בכיוון של ללכת ללמוד משחק, או להיות בכלל בתוך הדבר הזה. אבל בכיתה ט', הבמאי של מסיבת הסיום הכריח אותי להשתתף, ומאד לא רציתי. ולמרות שבהתחלה הסכמתי, כי הוא הבטיח לי שאהיה בצד, לאחר מכן אחת מהתלמידות לא יכלה להשתתף ולעשות את תפקידה. אז נאלצתי לקחת לה את הטקסטים ופתאום גיליתי שאני יכולה לדבר, ופשוט להיות אני".

היא טוענת, כי התיאטרון גילה לה צדדים חדשים באישיות שלה, שעד אז היו עצורים אצלה: "בגלל זה אני אוהבת תיאטרון, כי זה נותן לי להתמודד עם דברים שהרבה שנים לא הייתי עושה – לדעת להוציא כעס, ולהביע רגשות מסוימים. על הבמה אתה יכול לאהוב, ולהגיד את מה שיש לך על הלב".

יש שחקן או שחקנית שהם בגדר מודל לחיקוי בשבילך?

"אני מאד אוהבת את דרור קרן. אם תשאל אותי – 'אחד שאני חייבת לשחק איתו על הבמה, ושרק תבקשי וזה יקרה' – אז הוא. יש בו כל כך הרבה רגש, ויש לו יכולות לעשות הכול. הוא מאד מצחיק והוא יודע לתת הכול מהכול. ובכל דמות שהוא עשה, הוא באמת נתן את כל קשת הרגשות, שזה משהו לא רגיל בכלל. הוא עושה עבודה מדהימה, ואני מאד אוהבת אותו. הוא לגמרי שיעור משחק מהלך".

כעת משתתפת רעות בהצגה – "ביבר-7", שהוא עיבוד למחזה הקלאסי "ביבר הזכוכית", מאת המחזאי טנסי וויליאמס האגדי. על המחזה האלמותי מספרת רעות – "מדובר במשפחה – אמא ושני אחים. האבא יצא מהתמונה והאמא מובטלת והאח די הולך לאיבוד בחייו. ובתוך כל זה, הם מנסים לשרוד את היום ולהתקדם. ואני חושבת, שלכל דמות במחזה יש נקודות ממשק מאד חזקות, לכל אחד מאיתנו: לכולנו נשבר הלב, כולנו חשבנו שלא נצליח או שאנחנו תקועים במקום. אז באמת יש פה הרבה נקודות שכולם יכולים להתחבר אליהם".

איך העבודה עם הקאסט הנוכחי?

"וואו, זה צוות מדהים. עברנו כבר הרבה ביחד, ועם חלק מהשחקנים זוהי כבר הצגה שלישית שאנחנו מעלים ביחד. אז בהחלט, יש לנו קילומטרז' רציני שגם בא לידי ביטוי על הבמה".

איך היה בהצגה הראשונה שעלתה ביום רביעי האחרון?

"קודם כל זה לא מובן מאליו (עם כל ענייני הקורונה למיניהם), שבכלל עלינו להופיע. וזה שהיה קהל מלא זה בכלל לא מובן מאליו, והיה מאד מרגש. במהלך העבודה עלו המון קשיים בעקבות הקורונה, אבל זה הצליח וזה היה מאד ממלא ונעים".

יש לך תוכניות לעתיד?

"בגדול, שנמשיך לעשות ולחוות ולצרוך תיאטרון. אני כל כך נהנית ואוהבת את המקום שאני נמצאת בו היום, ונותר לי רק לעצום עיניים ולהגיד תודה. וכל עוד זה ממשיך ככה אין לי בעיה".