כל העיניים עליו, אבל הוא לא דופק חשבון לאף אחד

הוא בן יחיד, מתגורר כעת עם אימו בשכונה יא' ומעיד על עצמו שהוא קצת מפונק אבל לעולם לא הרגיש בחיסרון. אבא שלו נפטר לפני שנתיים מסיבוך רפואי, והוריו היו פרודים מגיל צעיר – ''זה משפיע, לטוב ולרע. אני בסדר עם זה, אבל ההשפעה היא בעיקר על המוזיקה שלי''. בכיתה ז' הוא החל לזלזל בלימודים, לא היה מגיע, ופתאום השהות בבית הספר עברה לשכונה. כעת הוא עובד, לומד ובעיקר עוסק באהבה הכי גדולה שלו – המוסיקה. 

אנחנו תופסים אותו מעט אחרי שהוא משחרר את הסינגל הראשון שלו לאוויר, ורגע לפני שהוא עומד להצטרף למכינה צבאית בירוחם – "מדובר במכינה חצי שנתית, בשביל שאני אוכל להתכונן לגיוס. הכיוון זה שירות משמעותי, כנראה קרבי".

מתי התחלת להתעניין במוזיקה?

''מוזיקה היא חלק ממני מגיל צעיר. אבא שלי היה בן אדם שמאד אוהב מוזיקה – קצת יותר מהשאר ובגיל 5 כבר קיבלתי ממנו אלבום של הדג נחש. כולם מקבלים צעצועים ואני קיבלתי תקליט (צוחק). יותר מאוחר בגיל 10, התחלתי כבר להאזין להיפ הופ: פלד, אורטגה ונצ'י נצ' (רביד פלוטניק). אז גם התחלתי להתעניין בכתיבה, ולראות איך אני יכול להרכיב חרוזים. בגיל 12 גם כבר כתבתי שיר ראשון. ובכלל, מוזיקה תמיד הייתה חלק ממני. לא רק היפ הופ , גם - רוק, ראפ, פופ ובעיקר בעברית''.

מה כל כך הלהיב אותך בהיפ הופ?

''תראה, בשיר רגיל בשביל שהוא יהיה טוב, אתה צריך לתמצת מאד את המסר שלך. ובהיפ הופ אתה פשוט יכול להגיד מה שאתה רוצה וגם לשחק עם המילים ועם המשקלים. אתה יכול לשבת על ביט, ולומר – זה המסר וזה מה שאני רוצה להעביר''.

אבל בסופו של יום הז'אנר הזה התחיל ממקום מחאתי.

"נכון, ופה אתה מדבר על מה שקורה פה. אם זה אומר להגיד מה אני עברתי בתור ילד בבית ספר, ואיך המסגרת לקחה אותי למקומות מסוימים. היום יש תרבות קצת של לשיר על שטויות ואני פחות מתחבר לזה, אבל זה קורה".

ומתי הייתה הפעם הראשונה שבאמת נכנסת לאולפן?

''זה היה בגיל 14-15 בתוכנית נוער שפעלה פה בעיר, כשראפר בשם ''קאשי'' העביר סדנאות נוער דרך הבית ספר. ושם הייתה ההתנסות הראשונית, ולא הרבה זמן אחרי זה עשיתי פרויקט קצת יותר רציני, באולפני ''סברס'' של העירייה. וזה פתח לי את הצ'אקרות, ואמרתי לעצמי – לשם אני רוצה לשאוף''. 

אותו מפגש ראשוני שלח את אזרזר להתחיל לחפש מפיקים בעיר – ''אמנם לא הרבה מפיקים בבאר שבע מתעסקים עם היפ הופ, ומה גם שאתה צריך מפיק שיהיה לך חיבור מאד ספציפי איתו. ככה הגעתי למי שאני עובד איתו היום – תנחום לבייב, שהוא תושב באר שבע אשר מפעיל אולפן ביתי בשכונה יא'. התחלנו לעבוד יחד על פרויקטים קטנים עד שתפסנו כיוון ומצאנו את הביט הנכון. הבאנו זמרת ליווי, התחלנו להתקדם ולהתפתח וברוך השם לפני עשרה ימים יצא השיר ראשון – "כל העיניים עליי".

למה השם הזה?

''כי כל העיניים עליי באמת. השיר לא מחאתי יותר מידי, אבל הוא כן מנסה להעביר את התחושה הכללית שלי ושל החברים שלי בבית ספר שאני לומד בו - "בראנקו וייס". שם, מסתכלים עלינו שונה – כי אנחנו ממקומות קצת יותר קשים, עם חיים קצת שונים. אז איפה שלא נלך יסתכלו עלינו שונה. אבל אני ממשיך בשלי וגם בשיר אני מדבר על זה".

איך הבגרות שלך משפיעה לדעתך על הכתיבה שלך?

''משפיעה מאד, בטח. אני מסתכל על עצמי לפני שנה, ובהמון נושאים הייתי חושב אחרת. וכל יום התפיסה שלך משתנה ומתבגרת - אני יכול לכתוב משהו ומחר למחוק אותו כי הדברים משתנים. ולהסתכל על מילה או משפט ולומר לעצמי – זה לא מה שאני רוצה להגיד. ותמיד יש ניסיון להסתכל על הדברים בצורה בוגרת''.

יש סביבך סביבה תומכת? מה החברים אומרים?

"תראה. איתי בשיר משתתף עוד ראפר, חבר מהבית הספר – ''וואסה'' קוראים לו. ועוד לפניו יש לי כמובן את אמא שלי, שתמיד נותנת לי גב. זה לא מובן מאליו, כי ראיתי המון הורים שלא דוחפים את הילדים שלהם מספיק. מעבר לכך, יש את החברים הקרובים, שתמיד תומכים ועוזרים ובאים איתי לחזרות. אני חייב לתת גם מילה טובה לבית ספר שלי, שהוא באמת כמו בית בשבילי. בכיתה ח' ''העזיבו'' אותי מהמערכת, ובית הספר היה באמת המקום לפני האחרון מבחינתי. ותוך כמה שנים הוא הפך להיות חלק מאד משמעותי בחיים שלי. הוא כל כך קרוב אליי, שאפילו להופעה שעשיתי המורים שלי הגיעו''.

קשה לדעתך לעשות מוזיקת ראפ בישראל?

''קשה למי שלא מכיר היפ הופ להיפתח אליו, כן . אבל זה תהליך שמתקדם''.

יכול להיות שאם היית עושה מיינסטרים היית במקום אחר?

''יכול להיות, אבל אני לא במקום הזה. אני רוצה לעשות את המוזיקה שלי ומה שאני מאמין בו. ואני ואלו שסביבי מתחילים לשים לב ל"הייפ" שיש ברשתות החברתיות. נכון, יש כאלו שמנסים להוריד, אבל בסוף הם יבינו. בסופו של דבר, אני עושה את מה שאני אוהב בלי קשר לכמה שומעים את זה. ולמזלי יש קהל לזה שתומך ומאד אוהב".

ופה בבאר שבע יש לזה קהילה?

"יש את סברס, שנותנים במה לבני נוער מוזיקאים. אנחנו כן מנסים ליצור פה ושם, אבל אין משהו מוסדר, או תרבות היפ הופ שהיא חזקה מאד. אנשים מייצרים באופן אישי, אבל אנחנו מכוונים בעשייה לייצג את העיר שלנו ברחבי הארץ. כי זה שלנו, מאיפה שבאנו וחשוב להעביר את זה הלאה. יש ראפ בתל אביב ובצפון, ולנו חשוב להגיד – חכו, כי גם אנחנו באים".

מה יהיה הלאה?

"וואו, מלא. בחודשים הקרובים הולכים לצאת עוד כמה סינגלים ושיתופי פעולה עם עוד אומנים אחרים. ואחריו האלבום שאנחנו עובדים עליו. אלבום שיספר עליי, על הילדות, על מה שעברתי ובו אני אוכל לפתוח את הכול. ואתה יודע, אנחנו מקווים לסחוף. אני יודע שזה ייצא טוב, אבל אני מקווה שזה יגרום לאנשים לחשוב. כי כל שיר מתמצת תקופה מסוימת בחיי ומה שעברתי''.