"התיאטרון צריך לגעת בבטן": כפיר אזולאי על הדור הצעיר שמעז ללכת עד הקצה בגודמן

הפקת מקור נשית שנולדה מתוך חוויותיהן של שחקניות צעירות, מחזמר על חייה של אדית פיאף ורפרטואר שנע בין קומדיה, דרמה ויצירה מאתגרת: כפיר אזולאי, במאי ומוזיקאי שזכה להכרה גם בתיאטרון הקאמרי, מדבר על הבחירות האמנותיות של גודמן, על תפקידו של התיאטרון במציאות הישראלית ועל השאיפה להכשיר לא רק שחקנים, אלא גם יוצרים שישפיעו על פני התרבות הישראלית.

כפיר אזולאי, בן 49, המתגורר בתל אביב, מגיע לתפקידו כמנהל האמנותי פדגוגי של גודמן  - בית הספר למשחק, עם ניסיון בימתי, בימוי וכתיבת מוזיקה לתיאטרון. בין עבודותיו נמצאות גם ההפקות "אלקטרה" ו"כבוד אבוד" בתיאטרון הקאמרי. הניסיון הזה נוכח בגישה שלו: תיאטרון הוא אמנם אמנות שדורשת מקצוענות, דיוק ושליטה, אבל הוא גם מרחב שבו מותר וצריך להסתכן, לבחון גבולות ולהתמודד עם חומרים שלא תמיד קל לפגוש.

בעיניו, גודמן אינו רק מוסד להכשרת שחקנים. זהו גם מקום המאפשר ליוצרים צעירים להתנסות בצורות אמנותיות שלא תמיד מקבלות מקום בתיאטרון הרפרטוארי, ולהציע לקהל חוויית צפייה שאינה מסתפקת במוכר ובנוח.

לקראת עונת 2026-2027, התפיסה הזאת באה לידי ביטוי ברפרטואר המבקש לשלב בין מגוון ז'אנרים, הכשרה מקצועית ותגובה למציאות. בין היתר צפויות לעלות הפקת מקור נשית העוסקת באובדן ובאפשרות לשוב אל החיים, והפקה מוזיקלית על חייה של הזמרת הצרפתייה אדית פיאף, בליווי תזמורת חיה.

כשאתה בונה רפרטואר לעונה חדשה, איזה סיפור אתה רוצה לספר באמצעות מכלול ההצגות?

"כשאני בונה רפרטואר, אני קודם כול חושב על מגוון: אילו סוגי תיאטרון וז'אנרים הוא צריך להכיל, כדי שהסטודנטים יקבלו הכשרה בכל הסגנונות. חשוב לי שייחשפו לדרמה, לקומדיה, למחזמר ולהצגות ילדים, וגם למחזאות מקורית שנכתבת במיוחד עבורם, מתוך חוויות החיים שלהם ומתוך המתרחש בחברה הישראלית".

במה אתה מאמין?

"לצד ההכשרה המקצועית, אני מאמין שכל רפרטואר צריך להגיב לחיים כאן ועכשיו. תיאטרון הוא משל לחיים, ולכן הסיפור שאנחנו מספרים נוגע תמיד בשני מישורים: בהוויה הקיומית שלנו כבני אדם ובהוויה הישראלית - החברתית, הפוליטית ומה שקורה לנו אחרי המלחמה. לצד כל אלה, יש גם את היופי ואת האסתטיקה של התיאטרון עצמו".

אחת ההפקות המסקרנות של העונה היא יצירה מקורית מאת אלמה דישי, מחזאית, במאית, שחקנית ויוצרת. בניגוד למחזה המגיע אל השחקנים כטקסט מוגמר, כאן התהליך מתחיל בחוויותיהן של השחקניות עצמן. דישי עבדה עם קבוצת סטודנטיות בסדנאות, אספה מהן חומרים וחיברה אותם ליצירה דרמטית שבה החיים האישיים והמציאות הקולקטיבית נפגשים.

התוצאה היא הפקה נשית העוסקת באישה שאיבדה את בן זוגה ב-7 באוקטובר, ובמסע שלה להשיב לעצמה את החיים ואת היכולת ליצור. לצד ההתמודדות עם האובדן האישי, ההצגה בוחנת גם את תגובותיה של הסביבה ואת האופן שבו חברה שלמה מנסה למצוא את דרכה לאחר טראומה.

מה משך אותך בהפקת המקור הזאת, ומה היא מבקשת לומר על החברה הישראלית של היום?

"הפקת המקור היא יצירה של אלמה דישי. היא עבדה עם קבוצת סטודנטיות בסדנאות, שאבה מהן חומרים וחיברה אותם באופן טבעי ואותנטי להצגה שנולדה מתוך חוויות החיים של השחקניות עצמן. זו הפקה של נשים בלבד. ההצגה מספרת על אישה שאיבדה את בן זוגה ב־7 באוקטובר, ועל המסע שהיא יוצאת אליו כדי להחזיר לעצמה את החיים ואת היצירה, וגם על האופן שבו הסביבה מתמודדת עם האובדן. זו דרמה נשית על אובדן, עוצמה ויצירה בחברה הישראלית של אחרי 7 באוקטובר".

הבחירה בחומרים שנולדו מתוך חוויותיהן של השחקניות מעניקה להפקה ממד נוסף: הצעירות שעל הבמה אינן רק מפרשות סיפור שנכתב עבורן, אלא משתתפות בתהליך יצירה המבקש להקשיב לקולן. כך הופכת ההכשרה האמנותית גם למפגש עם שאלות של זהות, שייכות והתמודדות עם מציאות מורכבת. לצד היצירה המקורית, הרפרטואר כולל גם מחזמר על חייה של אדית פיאף, מהקולות המזוהים ביותר עם הזמר הצרפתי. ההפקה, בבימויו של שמוליק יפרח - מנכ"ל תיאטרון באר שבע ומייסד ומנהל גודמן, תלווה בתזמורת חיה על הבמה.

על פניו, הבחירה בפיאף עשויה להיראות כבחירה בדמות שכבר זכתה לאינספור מחוות והפקות. אלא שאזולאי מבקש להתבונן מעבר לשירים המוכרים ולקול האיקוני, ולהתמקד במסע האנושי שמאחורי ההצלחה: ילדות של עוני, טיפוס אל פסגת עולם המוזיקה, אהבות גדולות ואכזבות, והפער בין ההערצה הציבורית לבין הכמיהה הפרטית לאהבה.

מה עדיין אפשר לגלות בסיפור של אדית פיאף, שכבר סופר פעמים רבות?

"מה שמרתק אותי בסיפור של פיאף הוא המסע: אישה שיצאה מחיי רחוב ועוני קשים, ובזכות כישרון אדיר והרבה מזל טיפסה לפסגה והפכה לאחת האמניות הגדולות. זה מסע מהמקום הנמוך ביותר אל הגבוה ביותר, ולכן הוא רלוונטי לכל אחד. הוא מדבר על הרצון, על התקווה ועל האפשרות של כל אדם להגיע למציאות אחרת. מעבר לקול ולשירים, אנחנו נוגעים באהבות ובאכזבות שלה. גם אחרי ההצלחה הגדולה נשאר בה בור  - כמיהה עצומה לאהוב, והאכזבות שליוו אותה בדרך. יש בהצגה גם לא מעט הומור, כי פיאף עצמה התייחסה לחיים בהומור. למרות כל הקושי, היא בחרה לקחת אותם בחיוב. זה מחזה מרגש וסוחף".

המוזיקה אינה זרה לעולמו של אזולאי. כמי שעוסק גם בבימוי וגם בכתיבת מוזיקה לתיאטרון, הוא מתייחס אליה לא כאל שכבה דקורטיבית המלווה את ההתרחשות, אלא כאל חלק בלתי נפרד מהדרך שבה סיפור נבנה ומתפתח.

עד כמה המוזיקה משפיעה על הדרך שבה אתה מספר סיפור על הבמה?

"כמוזיקאי וכבמאי, המוזיקה משפיעה מאוד על האופן שבו אני מספר סיפור. לספר סיפור זה לדעת לחבר בין החלקים ולתת לכל אחד מהם להתפתח, כמו בפאזל. כשמוזיקה ותיאטרון, אסתטיקה וצורה, מתחברים באופן מדויק, זה התוצר הכי מרגש שיש. אני משתמש בהרבה מוזיקה בהצגות שלי, ובונה כל הצגה כמו יצירה מוזיקלית השואפת להגיע עד השיא שלה".

הדימוי המוזיקלי הזה מתאר היטב גם את תפיסת הבימוי שלו: כל מרכיב בהצגה צריך לשרת את ההתפתחות הדרמטית, וכל רגע צריך להוביל אל הרגע הבא. השיא אינו רק רגע של עוצמה, אלא תוצאה של בנייה מדויקת: רגשית, חזותית וקצבית. אחד האתגרים המרכזיים בניהול אמנותי של בית ספר למשחק הוא המתח שבין מטרת ההכשרה לבין השאיפה ליצור תיאטרון עצמאי ובשל. מצד אחד, הסטודנטים נמצאים בתהליך למידה ועדיין רוכשים את הכלים המקצועיים שלהם. מצד אחר, דווקא הצעירות והצעירים הללו מביאים איתם רעב, סקרנות ונכונות להתנסות, שעשויים לאפשר להם להגיע למקומות חדשים. מבחינת אזולאי, אין הכרח לבחור בין השניים. האתגר האמנותי הוא חלק מתהליך ההכשרה, ולא מכשול שיש לעקוף בדרך אליו.

איך מאזנים בין הכשרת שחקנים בראשית דרכם לבין יצירת תיאטרון בשל, נועז ורלוונטי?

"כשהסטודנטים מגיעים לשנה השלישית, הם כבר עברו דרך: התנסו בשיטות עבודה שונות ועבדו עם במאים מגוונים. הם רוצים לעשות תיאטרון בשל ונועז יותר. הם צעירים ומוכנים להתנסות בתיאטרון שהתיאטרון השמרני בחוץ לא תמיד יאפשר להם, ואולי אף יגביל אותם. כאן בדיוק אנחנו נכנסים: אנחנו נותנים להם פלטפורמה לתיאטרון חופשי יותר, שהולך רחוק יותר, עם שחקנים רעבים ואמיצים שרוצים לגלות גוונים שונים של אמנות ולחשוף את כל היכולות שלהם".

אזולאי: "הגירוי הזה קיים אצל השחקנים הצעירים, וגם אצלי כמנהל אמנותי. אני רוצה לחשוף אותם לחומרים שלא נראה בתיאטרון הרפרטוארי - חומרים שמעניינים אותי אישית, שבודקים גבולות ומאתגרים את השחקנים. זה אתגר, כי הם צעירים ועדיין אין להם הביטחון והניסיון של שחקנים מקצועיים. אבל מה שחשוב כאן הוא הרצון".

אזולאי אינו מתעלם מהפער שבין שאפתנות אמנותית לבין הניסיון שעדיין חסר לשחקנים. להפך: הוא רואה בפער הזה חלק מהותי בתהליך. דווקא ההתמודדות עם חומרים מורכבים, עם דרישות גבוהות ועם מצבים שאינם מוכרים לשחקנים מאפשרת להם להרחיב את ארגז הכלים שלהם.

הניסיון שלך בתיאטרון הרפרטוארי מאפשר לך לקחת סיכונים אמנותיים בגודמן?

"הניסיון שאני מביא מהתיאטרון הרפרטוארי הוא מתנה עבורי. הוא מאפשר לי להבין מה נכון לכל קבוצת שחקנים ומה יאתגר אותה. העבודה על 'אלקטרה', טרגדיה יוונית, ועל 'כבוד אבוד', דרמה פוליטית נוקבת, לימדה אותי לעומק איך עובדים עם חומרים שלא תמיד קלים לקהל, אבל בסופו של דבר מרתקים את השחקנים, ובמיוחד את הקהל. הניסיון הזה עוזר לי לזהות מה נכון לכל קבוצה, ובאופן אישי לכל שחקן: מה יאתגר אותו להיות הטוב ביותר, ואיזה הר הוא צריך לטפס כדי לרכוש את הכלים להמשך. גם לצד קומדיות ודרמות שנראות במבט ראשון נגישות, תמיד נחפש את האתגר האחר והשונה".

אתגר וסיכון?

"בגודמן אנחנו לוקחים סיכונים, גם ברפרטואר וגם בהפקות. סיכון אמנותי הוא אתגר עבור הסטודנטים, עבור הקהל ועבורנו. החומרים האלה לא תמיד קלים לעיכול, אבל זה בדיוק מה שהופך את התיאטרון לאופוזיציוני  - כזה שמתנגד ומעורר, ולא רק אסקפיזם שנוח לכולם. אנחנו נוגעים בכל הז'אנרים ובכל העולמות, אבל אני נמשך במיוחד לחומרים שנוגעים בבטן. לדעתי, זה תפקידו של התיאטרון וזה תפקידו של השחקן".

בין מפלט למציאות: מה התיאטרון צריך לעשות עכשיו?

"במציאות הישראלית הנוכחית, השאלה מה תפקידו של התיאטרון מקבלת משמעות מיוחדת. האם עליו לשקף את המציאות, לערער עליה, להציע לקהל מנוחה ממנה, או לאפשר את כל אלה בעת ובעונה אחת? בעיניי, המגוון הוא חלק מהותי מתפקידו של רפרטואר, במיוחד כשמדובר בבית ספר למשחק. קומדיה ומחזמר יכולים להעניק לקהל רגע של הפוגה, ואילו דרמה נוקבת יכולה להעמיד מולו שאלות שאינן מאפשרות לו להישאר אדיש".

זו בעצם מהות הלימודים שבהם לומדים מגוון סוגי תיאטרון

"אנחנו בית ספר למשחק, והסטודנטים צריכים לעבור הכשרה במגוון סוגי תיאטרון: לטעום סגנונות שונים, לפגוש במאים שונים ולא לעבוד על סגנון אחד. המגוון הזה מייצר רפרטואר מעניין  - קומדיה או מחזמר מרגש שמאפשרים מפלט, לצד מחזות עם אמירה נוקבת שמשקפים ומאתגרים. בכל הצגה, ובמכלול כולו, תמצא תיאטרון שמשקף את המציאות ולפעמים מאתגר אותה. ובכל מקרה, גם כשהוא מציב לה מראה – התיאטרון הוא תמיד גם מפלט ממנה".

אף שחלק גדול מהסטודנטים והיוצרים המגיעים לגודמן אינם בני באר שבע או הדרום, אזולאי מאמין שהמקום שבו נוצרת אמנות משפיע עליה בהכרח. מפגש עם עיר, עם קהל ועם אווירה מקומית עשוי לשנות את האופן שבו במאי קורא מחזה, את הבחירות שלו ואת הדרך שבה השחקנים פוגשים את החומר. "חלק גדול מהסטודנטים שלנו אינם באר שבעים במקור" שיתף אזולאי. "רובם אפילו לא מהדרום. הם מגיעים מכל קצוות הארץ, וכך גם היוצרים והבמאים. כולם נחשפים למקום חדש ולאופי אחר, והמקום הזה בהחלט משפיע".

איך בדיוק?

"אנחנו רואים את זה שוב ושוב: במאים מגיעים אלינו, מרגישים את המקום ואת האווירה המיוחדת שלו, ומעבדים את המחזות בהתאם. זה מה שיוצרים עושים - מתחברים למקום שבו הם נמצאים. יש גם רצון ניכר לשתף פעולה בעבודה קהילתית ועם יוצרים מקומיים. ויש יצירות שבהן ממש רואים את השפעת האזור – גם על היצירה וגם על הסטודנטים".

כשאזולאי מתבקש להגדיר מה ייחשב להצלחה בעונת 2026–2027, הוא אינו בוחר בין אולם מלא, תגובות הקהל או פריצת דרך של שחקנים צעירים. כל אלה חשובים בעיניו, אך במרכז נמצאת התפתחותם של הסטודנטים - הרגע שבו הם מצליחים להתמודד עם אתגר, לגלות יכולת חדשה ולפגוש קהל מתוך תחושת מסוגלות הולכת ונבנית. "העיקר הוא כמובן פריצת הדרך של הסטודנטים, השחקנים הצעירים" הסביר. "לראות אותם מצליחים, עומדים באתגר, מגלים דברים חדשים על עצמם, פוגשים קהל ומתמודדים עם העלאת הצגה. זה מה שהכי מרגש אותי, וזה לב העבודה שלנו כבית ספר למשחק".

השאיפה של אזולאי עבור גודמן אינה מסתיימת בהכשרת שחקנים שימצאו את מקומם בתיאטרון. הוא רואה בבית הספר חלק פעיל מהשדה האמנותי בישראל, מערכת יחסים שבה הידע, הניסיון וההשראה זורמים לשני הכיוונים.

בוגרי בית הספר יוצאים אל התעשייה עם הכשרה במשחק, אך גם עם כלים ליצירה עצמאית. חלק מהיוצרים ממשיכים לפעול בתיאטרון ובהמשך אף חוזרים לגודמן כבמאים. כך הופך בית הספר למקום שאינו רק מכין את הדור הבא, אלא גם משתתף בעיצובו של הדור הנוכחי.

איזה תפקיד אתה רוצה שלגודמן יהיה בשדה התיאטרון הישראלי בשנים הקרובות?

"אני חושב ששני הדברים הולכים יד ביד. גם כאן לא מדובר במהפכה, אלא בשינויים קטנים שמתרחשים. בסופו של דבר, בית הספר משחרר אל העולם אנשים שלמדו תיאטרון, אמנות ויצירה - הם למדו משחק, אבל הוכשרו גם להיות יוצרים עצמאיים. ההשפעה שלנו על השדה מאוד נוכחת: רוב היוצרים ממשיכים הלאה בתיאטרון, ואף חוזרים לביים אצלנו. זו השפעה הדדית, אנחנו מקבלים המון מבחוץ, והשדה מקבל מאיתנו המון"

מה השאיפה שלך למען השחקנים הבאים?

"כשאנחנו שולחים את השחקנים החוצה עם ידע, רעב, תשוקה ליצירה והכלים שנתנו להם, הם אלה שמשפיעים על העולם בחוץ. השאיפה שלי היא שתמיד נוכל לקבל ולתת: יוצרים חדשים, חוויות חדשות וצורות חדשות לאמנות, ולהוציא לעולם שחקנים ויוצרים שיקבלו את הבמה שלהם להגשים את החלום, בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, בכתיבה, בבימוי ובמשחק".