צל"ש השבוע - אסף בוברמן

אסף (ספי) בוברמן בן 29 במקור מרמת גן, מתגורר בבאר שבע כבר ארבע שנים, מאז שהתקבל ללימודי רפואה בבן גוריון. לפני כן, שירת ביחידה מסווגת בצה"ל, הדריך בצופים, ובקיצור - מלח הארץ. לאחרונה סיים שנה רביעית, אך הוצע לו לעשות תואר נוסף בתור רופא חוקר, כך שכעת נמצא בוברמן במעין הפסקת לימודים. אך אם חשבתם שההפסקה אומרת שהוא נח על זרעי הדפנה, תחשבו שוב – "זו יותר השהייה של התואר, כשבמהלך התקופה הזאת הצטרפתי לצוות של-7 חוקרים, כשבמרכז המחקר אנחנו בוחנים את מחלת האלצהיימר והדרכים בה היא משפיעה על המוח".

זה קצת מתסכל לחקור אלצהיימר לא?

"בכללי כן, אבל זה בגלל שחקר המוח בעצמו הוא די תחום שיש בתוכו הרבה תחומים לא ברורים לגמרי. אבל מצד שני, כמעט כל דבר שאנחנו עושים זה גילוי, שעולם המדע עוד לא הגיע אליו".

אז בתוך כל זה, כשהוא בקושי מוצא זמן לעצמו, הוא מתרגל נוירו אנטומיה לסטודנטים לרפואה בבן גוריון, ונותן להם קצת מהניסיון הלימודי שלו. מעבר לכך, מלמד אסף בבית ספר "מעוף" – מוסד חינוכי לתלמידים מצטיינים אשר יושב ממש בקרבת "פארק קרסו למדע". כבר שנתיים שהוא שם, מלמד פיזיקה וכימיה, מקצועות לא פשוטים לכשעצמם. וכך, כל יום ראשון ושני, הוא מגיע אל הכיתה, שם הוא מנסה בדרכו החיננית להעביר תכנים לא קלים במיוחד, לילדים בכיתות ג' עד ו'.

איך אתה באמת מצליח לגרום להם להבין במה מדובר?

"קודם כל, אחת ההחלטות הראשונות שלי הייתה לקרוא לקורס – "נפלאות המדע", ולא איזה שם גנרי ומשעמם כמו – קורס לכימיה ופיזיקה. כי מבחינתי הייתי צריך למצוא דרך, שבה אני יכול להנגיש נושאים, שהם לאו דווקא קלים, לילדים בגילאים מאד קטנים".

לאחרונה, עקב שביעות הרצון מצד הצוות, התבקש אסף לפתוח קורס נוסף, הפעם בנושא רפואה, לא פחות. לטענתו, העבודה עם הילדים פה בעיר היא מדהימה באופן בלתי רגיל – "הילדים סופר חכמים, וסופר סקרנים. חשבתי שאני אשעמם אותם עם הנושאים, אבל הם מצידם ממש על זה. והם כל הזמן שואלים, ובודקים כל מיני ניסויים שהם רואים ביוטיוב ובטיקטוק, ואחר כך חוזרים אליי ומבקשים ולהוציא לפועל מה שהם ראו ברשת".

מדוע כל כך חשובה לך העשייה פה בעיר? כי בסופו של דבר אתה לומד מקצוע ממש קשה, ואף אחד לא חייב אותך לתת מזמנך הפנוי.

"אהבתי משהו ב"וייב" של תושבי העיר פה, משהו שגרם לי לרצות לתת מעצמי. בתור מישהו שהגיע מהמרכז, נחשפתי לכך שתושבי העיר לגמרי נטולי מניירות, משהו שלא הכרתי מלפני. וכשאתה חי פה, ואתה מרגיש מעין חמימות כזאת מצד השכנים, החברים, או סתם אנשים מהרחוב או באוטובוס, יש בך משהו שרוצה להחזיר בחזרה".

הסיפור הגדול של אסף, התחיל לפני מספר שנים, במה שבדיעבד השפיע עליו בצורה כל כך עמוקה, שאפילו הוא לא האמין – "יום אחד במהלך השנה הראשונה שלי ללימודים, שלחו הודעה על בחור מבאר שבע, עיוור, שבנוסף לכך גם חולה בסרטן. בהודעה שאלו מי יכול ללוות אותו ולארח לו חברה. מלשון ההודעה זה היה נשמע שהוא מחפש פשוט חברה ומישהו לבלות איתו. ובשנה הראשונה, אחרי שהשקעתי את כל הזמן שלי בלימודים, החלטתי שאני חייב לעשות עוד משהו שלא קשור ללימודים. והודעה הזאת צצה לי פתאום בנקודה מאד טובה, ואמרתי אני אקפוץ למים".

אסף מספר, שכבר באותו יום קבע עם אימו של הבחור על מפגש בין השניים. וכך, כבר מהרגע הראשון, ידע שיש שם משהו שונה, שגרם לו להימשך פנימה – "ברגע הראשון שנכנסתי לבית שלו, הרגשתי מיד מעין הרגשת חמימות כזאת, כאילו יש משהו שונה באוויר. ונכנסתי אליו לחדר, והוא ישב על המיטה שלו, והתחלנו פשוט לדבר ולהכיר, ומאד מהר הבנתי שיש לי פה עסק עם מישהו שהוא חכם בצורה לא רגילה. מיד אפשר היה להבחין, שהוא גם "רואה" יותר טוב מהרבה אנשים אחרים, ולא בצורה הפיזית – הוא ממש הרגיש מה עובר עליי, והראה אינטליגנציה רגשית מדהימה".

אותו בחור, שהצליח לחדור לאסף מיד לנשמה הינו – ליחי כהן. באותה נקודת זמן שנפגשו, היה ליחי כבר אחרי מספר שנים של טיפולים, שבעקבותיהם בין היתר, נפגעו מספר יכולות קוגניטיביות ופיזיולוגיות בגופו – "עד גיל 17, ליחי היה בריא לחלוטין. אבל כשהתחילו להתפתח אצלו הגידולים הסרטניים, ובעקבות מספר ניתוחים, החלה הדרדרות משמעותית במצבו".

מהרגע הראשון החיבור ביניהם היה כמעט קוסמי, ובהתנדבות מלאה מצד אסף – "ידעתי שמצאתי חבר באותו היום. אמא שלו הציעה לי כסף תמורת המפגשים, ואני לא הסכמתי בשום פנים ואופן. כי אני ידעתי באותו היום, שיש פה משהו שונה, ויש פה מישהו שאני רוצה להיות בחברתו". מבחינת אסף, הדבר שהכי היה בולט אצל ליחי, הוא האופטימיות הבלתי נגמרת שלו – "כשהיית יושב ומדבר איתו, היית יכול לראות את הבן אדם הכי אופטימי שיש, כשהקוד לפיו הוא היה חי, הוא –" איך הוא משמח אחרים". ואני לא הצלחתי להבין, מאיפה יש לו את הכוחות לעשות את זה, אחרי כל מה שהוא עבר, לשמור על כזאת אופטימיות. צריך להבין, מילד בריא לגמרי, הוא הפך למישהו שמתנייד בעזרת כיסא גלגלים, ומאבד את ראייתו. ועדיין, הוא לעולם לא התייאש".

דוגמא אופיינית לחיוביות ברוחו של ליחי, ניתן לראות בכמות השירים אותם הקליט ואף העלה ליוטיוב. אחד מהשירים שנקרא – "בסוף אראה", אף נכתב ממש בזמן אחד השהיות בבית החולים, לפני עוד ניתוח כואב ופולשני. אסף מספר, שהשירה מבחינת ליחי, הייתה אחד הדברים שהחזיקו אותו מעל המים – "גם בימים שהוא היה שבר כלי כמעט, ועייף ותשוש, הוא תמיד ניסה לראות את הדברים באור חיובי, ותמיד ניסה לבדוק איזה שירים הוא יכול לכתוב ולהקליט".

אסף – "מבחינתי, מה שעמד לנגד עיניי, זה – איך אני גורם לו, לא לסבול למרות המגבלות שלו. כי בשיחות איתו הבנתי שבסופו של דבר, יש לו אותם חלומות כמו שלי, ורצונות כמו שלי. והדבר היחיד שמקשה עליו זוהי המוגבלות הפיזית. אז השתדלתי כמה שאפשר להסתובב איתו בארץ – נסענו מספר פעמים לים המלח, היינו נוסעים לתל אביב לים, ובכללי – רציתי לתת תחושה שאין שום דבר שעומד בפניו".

מספר חודשים לפני תחילת הקורונה, החלו הגרורות בגופו של ליחי להתפשט בצורה אגרסיבית, כשבין היתר החל הסרטן להתפשט גם לעמוד השדרה שלו. וככל שמצבו החמיר, כך גם השתדל אסף לנסות לתת לו יותר תשומת לב, אולי מתוך הבנה כי לליחי אין הרבה זמן לחיות.

צפו בשירו של ליחי כהן ז"ל - "בסוף אראה":

בחודש מרץ בשנה שעברה, הלך ליחי כהן לעולמו לאחר מאבק ממושך וכואב אל מול הסרטן. תחושת ההלם והכאב שהכתה באסף, נשארה איתו עד היום, כשהוא פוגש באופן די תדיר את הוריו של כהן ז"ל, להם יש קשר קרוב וחם – "ההורים של ליחי היא המשפחה השנייה שלי כאן בבאר שבע. וכל פעם שאנחנו נפגשים אני חושב כמה הוא חסר, וכמה זה לא מגיע להורים המדהימים שלו. הם באמת זוג נדיר, שמהרגע הראשון סוג של אימצו אותי אפשר לומר". רגע השיא הגיע בחתונה של אסף, כשהוריו של ליחי הגיעו לברך את מי שהיה שם לצד בנם במשך מספר שנים – "הם היו אורחי הכבוד שלי בחתונה, וזה היה בכלל לא מובן מאליו. התחתני ביום שישי בצהריים, והם בתור זוג דתי, עשו מאמץ גדול להגיע מבאר שבע למרכז. וכל כך התרגשתי לראות אותם שם. למרות זאת, הייתה לי צביטה בלב שליחי לא זכה לראות את זה, ולא יכול היה להיות שם לצידי".

אתה חושב עליו כשאתה מלמד את הילדים במהלך השבוע?

"לגמרי. ליחי תמיד ראה את הצד החיובי בחיים, ותמיד ניסה להפיץ אור כלפי הסובבים אותו. וככה גם אני רואה עכשיו את הדברים – אין צורך להיות קשה, ואני מנסה גם, שמבחינת הילדים זה יגיע ממקום של כיף והנאה. אז כן, אני לגמרי רואה את הרוח של ליחי במה שאני עושה כרגע".