סבתא לשבעה על המסלול: גילה חכמון מבאר שבע מתמודדת על הכתר

יש סיפורים שאנחנו נושאות איתנו שנים. לפעמים מגיע הרגע שבו אנחנו מבינות שהם לא נועדו להישאר בשקט. גילה חכמון, בת 59 מבאר שבע, מכירה היטב את הכוח של מילים. היא מורה למוזיקה, סופרת, אמא לארבעה ילדים וסבתא גאה לשבעה נכדים. אבל מאחורי התארים האלה מסתתר סיפור חיים שלם - כזה שנשאה איתה במשך כ-40 שנה, עד שהחליטה שהגיע הזמן לתת לו קול.

אחת מבנותיה היא בעלת צרכים מיוחדים, וגילה מספרת כי דווקא ממנה היא לומדת בכל יום מחדש שיעור עמוק באהבה, בקבלה וביכולת לראות את האדם שמולך מעבר לכל קושי. הדרך שעברה גילה לא הייתה תמיד פשוטה. היו בה כאב, התמודדות ורגעים שבהם היה קל יותר לשתוק ולהמשיך הלאה, אבל עם השנים היא הגיעה לתובנה ששינתה את הדרך שבה היא מסתכלת על חייה: אנחנו לא תמיד יכולים לבחור את מה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור מה נעשה עם מה שקרה.

מתוך התובנה הזו נולד הספר שלה, "זרועות של תקווה" - יצירה אישית שמבקשת להזכיר לקוראים שגם מתוך כאב גדול אפשר לצמוח, שאפשר לעבור מהחושך אל האור, לרפא פצעים, לבחור מחדש ובעיקר לא לתת למה שעברנו להגדיר את כל מה שעוד מחכה לנו.

ועכשיו, הסיפור מקבל במה חדשה לגמרי. ב -31 באוגוסט תעלה גילה על הבמה במסגרת תחרות מיס ישראל, בקטגוריית הסבתות. תחרות שמבקשת להראות שיופי, נוכחות, אישיות וחלומות אינם שייכים לגיל מסוים, ובמקרה של גילה, היא מגיעה אליה עם הרבה יותר מאשר שמלה, איפור וכתר: היא מגיעה עם סיפור, עם ארבעה עשורים של חיים, עם משפחה גדולה ועם ספר שנולד מתוך ההתמודדות ועם רצון להשמיע קול עבור נשים שאולי עדיין חושבות שהסיפור שלהן צריך להישאר מאחור.

עבור גילה, ההשתתפות בתחרות אינה ניסיון להוכיח שהיא צעירה יותר, יפה יותר או טובה יותר מאחרות. להפך. היא מבקשת להביא אל הבמה את האישה שהיא הפכה להיות  על כל השנים, החוויות, הכאב, האהבה והבחירות שעיצבו אותה.

המסר שלה מופנה לכל מי שנשאה איתה סיפור ולא תמיד העזה לספר אותו. לכל אישה שהתביישה במה שעברה. לכל מי שהרגישה שהחיים שלה השתנו בגלל נסיבות שלא בחרה בהן. גילה רוצה להזכיר להן שהעבר אינו חייב להיות סוף הסיפור.

"אם אפילו אישה אחת תשמע את הסיפור שלי, תאמין בעצמה קצת יותר, תחבק את מה שעברה במקום להתבייש בו ותבחר לקום - מבחינתי כבר ניצחתי" אמרה בחן. וזה אולי היופי האמיתי בסיפור של גילה חכמון: היא לא עולה לבמה כדי לקבל רק כתר. היא עולה כדי להעניק.

40 שנה היא נשאה את הסיפור שלה בשקט. היום היא בוחרת לפתוח את הזרועות, להוציא אותו אל האור ולהפוך אותו לתקווה. לפעמים הניצחון הגדול ביותר הוא לא לזכות בכתר הוא להבין שהסיפור שלך, גם זה שכאב לך לספר, יכול יום אחד להיות בדיוק הסיפור שמישהי אחרת הייתה צריכה לשמוע.