נאיר את פרשת השבוע - ויגש

יוסף רצה לראות עד כמה רחוק האחים ילכו כדי להגן על אחיהם הקטן בנימין
ולכן ביקש להענישו על "גניבת הגביע"
כשראה יוסף שהם מוכנים להלחם בו ובמצרים ולסכן את חייהם עבור בנימין
הבין שהגיע השעה להזדהות בפניהם.
הוא ביקש ממשרתיו להתפנות מהמקום
הוא פרץ בבכי של התרגשות ואמר לאחיו
אני יוסף, אבא חי?

באותו רגע האחים נבהלו. נחנקו,
ורצו שהאדמה תיבלע אותם מהבושה להביט בפניו.

למרות כל מה שיוסף חווה באשמתם,
הוא התנהג בשיא הרגישות, הסלחנות והאיפוק,
יוסף לא נתן מקום לרגשי הנקמה,
הוא חשב על הטווח הרחוק והתמקד במטרה החשובה ביותר עבורו
לשים את העבר מאחוריו, לחזור להיות שוב חלק מהמשפחה ולפגוש סוף סוף את אביו יעקב.
ללא משקעי עבר וללא מטענים.

מי מאיתנו לא נפגע מהאנשים שהוא הכי סמך עליהם,
מי לא חווה פגיעה מסויימת בכבודו, בממונו או בשמו הטוב
ולמי לא עברה המחשבה להגיב, להחזיר ולנקום בחזרה?
את כולנו זה פגש ועוד יפגוש בחיים,
וכשזה קורה, החכמה והדרך הטובה ביותר להגיב
היא בבגרות, באיפוק ובשיקול דעת נכון.

הפרשה מלמדת אותנו
שאם פגעו בנו, העליבו, או רימו אותנו
עלינו לחשוב כמו יוסף.
לדעת להתאפק ולחשוב מה ישרת אותנו בצורה הטובה ביותר
בטווח הרחוק ולא בטווח הקצר.
זה אולי קצצצת קשה, אבל ללא ספק משתלם.

זה המסר שאני לקחתי מתוך הפרשה
ואתם כמובן מוזמנים להעביר את זה הלאה,
שבת שלום.