יש מצב לסולחה? מדברים על הסכסוך היהודי ערבי בנגב

גדיר האני היא במקור מעכו, אבל עברה לבאר שבע לפני 20 שנה. כיום עובדת בנגב בתחום התיירות, קשרי קהילה והעצמת נשים, פעילה במספר ארגונים למען שלום וחיים משותפים. בשנת 2018 זכתה בפרס סמי מיכאל, דורגה בין 50 הגיבורות והגיבורים מבין הפעילות והפעילים החברתיים של ידיעות אחרונות, ובשנת 2020 נבחרה לאחת מבין עשרים המשפיעות והמשפיעים בנגב ב-20 השנים האחרונות. "הפעילות שלי כיום היא בעיקר בעניין נשים, בעד שילוב נשים בתפקידים בכירים בכל מה שקשור בשלום וביטחון, וגם שהנשים ישתלבו בתפקידים בכירים בסקטור הפרטי" מספרת גדיר. 

השנה החולפת הייתה שנה קשה של מתיחות ביטחונית והציפה את הסכסוך מעל פני השטח. איך התחושה כערביה במדינת ישראל ובבאר שבע במצב הזה?

בהחלט היה קשה ומאתגר, האמת שעד עכשיו אני לא הולכת בלילה לבד, לצערי מכל הצדדים היו התפרעויות ואנשים שפגעו באנשים. בעכו, איפה שהמשפחה שלי גרה, ניסו להגיע ולפגוע בשכנים שלי. אבל דווקא שמעתי שחברים יהודים של אחי ובן הדוד שלי שמרו על המשפחה שלי וממש עשו משמרות לילה כדי לבדוק שאף אחד לא יפגע בנו.

מעל הבניין שבו אני גרה בבאר שבע היה יירוט והיו נפלים של טיל, ואז חשבתי לעצמי מה שאני תמיד אומרת- טיל לא בוחר ליפול על בית מסוים, הוא יכול ליפול על הבית שלי או של השכנה שלי. זה ממש היה על הדירה ממול, המבנה הוא אמנם מבטון מאוד חזק, אבל זה היה מסוכן מאוד בגלל המיקום שלו ליד תחנת הדלק, אז זה מראה שהמצב משפיע על כולנו.

אני מנסה לפעול כבר כמה שנים למען שלום וחיים משותפים והרגשתי ששוב נוצר משבר אמון, אמנם לא הייתי בארץ בזמן המבצע אבל למרות זאת התחלתי להקים קבוצות של יהודים וערבים לעמידה בצמתים, לארגן אנשים יהודים וערבים שיעמדו בצמתים מכל רחבי הארץ וזאת הייתה אמירה מאוד חשובה. הופתעתי לגלות שאנשים שבחיים לא דיברו על חיים משותפים ושלום מהחברה הערבית והבדואית בנגב הצטרפו לעמידות בצומת צומת להבים, בבאר שבע ומקומות נוספים.

אחד האתגרים הקשים שהיו לנו כחברה ערבית היה השביתה. הרבה אנשים חשבו שהשביתה היא תמיכה בחמאס והיה חשוב להסביר את הסיבות האמיתיות. קשה לנו עם המצב, קשה לנו עם מה שאנחנו עוברים בחברה הערבית, קשה לנו עם ההכללה- בכל חברה יש אנשים שמתפרעים ועושים בעיות והיה חשוב להגיד שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה. אני גם העליתי פוסט והסברתי שאני שובתת בשביל הילדים גם בעזה וגם בעוטף עזה, כי מבחינתי חבל על כל אדם שמשלם בחייו או ילד שסובל כל החיים מבעיות נפשיות בגלל המצב.

האם יש לך ביקורת על החברה הערבית?

הייתה לי ביקורת מאוד קשה על הצעירים בחברה הערבית. כל הפגיעות, כל השריפות, הפגיעה במקומות שאנחנו בעצמנו מקבלים מהם שירות, אם זה עמודי חשמל, אם זה אנטנות של טלפונים, אם זה מוסדות כמו בנקים ורכבים של אנשים, אם זה התאורה בכביש 31, אמרתי לעצמי- איפה ההנהגה? למה ההנהגה לא הלכה ועמדה שם? אני יודעת שאלו שעשו זאת הם מיעוט שעושים את זה כחלק מהתנכלות ונקמה במדינה, ונכון יש למדינה תפקיד מאוד חשוב בהזנחה. הכל מחובר להכל, אבל זה לא מצדיק שהם יהרסו עמודי חשמל שמשרתים אותם ואת כל האזרחים האחרים. הם מצאו בזה הזדמנות לפרוק. הרבה מהם אפילו לא שומרי מצוות ולא מתפללים, אבל מה שהיה עם מסגד אל אקצה היה קו אדום שהיה קל מאוד להתסיס את כל הרשתות החברתיות בגללו. אני קצת הפסקתי עם הפייסבוק שלי, והרבה אמרו לי למה נעלמת, היה קשה לראות סרטונים שכל צד מראה את הסרטונים מהצד שלו וכל הדברים האלה ממש מבעירים את השטח.

אבל עוד פעם, שאלתי איפה ההנהגה? אם הצעירים לא יודעים מה הם עושים, או שיודעים ועושים בכוונה, איפה ההנהגה שתעצור אותם?. ראינו במשולש שאישה נהרגה בתאונת דרכים בעקבות מקרה וונדליזם שעשו לרמזור. הביקורת הפנימית היא מאוד חשובה וכל כך היה לי חסר הקול הזה, אחר כך שמעתי יותר אנשי דת שאמרו את זה, ובעיני זה מאוד חשוב, אבל לדעתי זה היה קצת מאוחר מדי.

יש לי חברה מלוד שאמרה לי שהיה מאוד קשה ואם האנשים שיש להם נשק בשכונה לא היו מגנים עליהם בפרעות שהיו שם, ואם הם לא היו מגינים עליהם היא לא יודעת מה היה קורה איתה. זה גרם לי לחשוב לאיזה מצב הגענו, שעכשיו יהיה לה קשה לדרוש שייקחו את הנשק, האנשים האלה הגנו עלינו מאלה שרצו לתקוף אותה, אבל הם מסוכנים מבחינתנו בגלל שהם נושאים נשק. תראי עם איזה דילמה צריך להתמודד. אותו דבר גם פה ובכל מקום אחר.

מאיפה האומץ שלך לגנות את האלימות משני הצדדים?

מי שרוצה לעשות שינוי חייב שיהיה לו האומץ גם לגנות וגם להביע ביקורת על החברה שאליה הוא שייך, אחרת מה עשינו- אי אפשר להאשים תמיד את האחר. אם לא נפעל לתקן את זה כחברה אף אחד לא יתקן לנו. בעניין האלימות אני תמיד אומרת שצריך אכיפה וצריך הרבה דברים שהמדינה צריכה לעשות, המשטרה לא תחנך לי את הילד שלי- איפה האחריות שלי לחנך את הילד שלי? איפה האחריות שלנו כחברה לא לקבל את האדם האלים שהיום עושה וונדליזם או אלים כלפי יהודים ומחר הוא יהיה אלים גם אצלי.

למה לדעתך חברייך בחברה הערבית חוששים לגנות את האלימות?

דווקא יש הרבה אנשים שהביעו את דעתם, אך העניין הוא שהרוב כותב ברשת בערבית, אני בכוונה כותבת גם בעברית, כדי שאנשים כן ידעו שיש ביקורת גם אצלנו. אבל אני מכירה אנשים שבגלל הדעות שלהם חוו בעצמם אלימות, מישהו מוואדי ערה שהתבטא נגד האלימות, ירו לו על הרכב בלילה כדי להפחיד אותו. לשמחתי הוא אמר שהוא ימשיך להגיד את דעתו גם אם זה יעלה לו בחייו. יש לי עוד ידיד מנצרת שגם עליו איימו בטלפון. אבל אי אפשר, אם אנחנו נשתוק מי יעשה את זה?  

כל הנושא של הפוליטיקה זה מאוד מאתגר ולא פשוט. כשהיה מקרה ניסיון אונס לילדה במושב בדרום לפני כמה חודשים, הואשמו 3 צעירים, והגיעה חברה שלי ואמרה לי שהיא רותחת על זה. הפוליטיקאים מיד מאשימים את כל החברה הערבית, ואמרתי לחברה שאנסה לעשות משהו. דיברתי עם השיח וביקשתי ממנו לגנות את המקרה בדרשה של יום שישי וזה אכן קרה. בעיני יש פה תפקיד מאוד חשוב, במקום שנתלהם על הפוליטיקאים בואו נראה מה אנחנו יכולים לעשות בעצמנו.

מה את חושבת שיכול לצמצם את הסכסוך בין ערבים ליהודים בחיי היום יום? איך מייצרים דו קיום ו"עושים סולחה" בשטח?

אם אני אדבר על המקום הפמיניסטי שאני פעילה בו, ראינו שבכל ההתפרעויות האלו בלטו גברים וצעירים והקול של הנשים לא נשמע. היו קבוצות של נשים שאמרו שהן חייבות לראות מה הן יכולות לעשות, והתחילו מעגלי שיח בדרום. זה היה גם במיתר וגם בבאר שבע, גם מכל מיני ארגונים שונים ובעיני יש פה אמירה מאוד חשובה, שלנו הנשים יש תפקיד מאוד חשוב בפתרון הסכסוך.

השבוע ציינו 26 שנה להסכמי אוסלו, גם אם אלו לא היו הסכמים מוצלחים, בעיני הניסיון עצמו מראה על אנשים גיבורים ואמיצים שלקחו את הדברים צעד קדימה. מבחינתי כל הסכסוך המתמשך הזה, כמה אפשר לחיות ככה ולסבול משני הצדדים? אני חושבת עלי כערביה אזרחית המדינה, שיש לי תפקיד מאוד מאוד חשוב, לנו הנשים לא היה שום תפקיד ואני חושבת שאנחנו יכולות לעשות גשר לשלום ולחבר בין שני העמים. כשאני מדברת על שילוב נשים בכל מה שקשור לשלום וביטחון, ראינו הצלחות גם בהולנד וגם בדרום אפריקה כשנשים היו מעורבות ומשולבות, וההסכמים היו לטווח יותר ארוך. מבחינתי עכשיו הממשלה היא הזדמנות לחברה הערבית שאנחנו נעשה את התפקיד שלנו להיות הגשר הזה שיחבר בין יהודים ערבים ופלסטינים.

חוץ מזה, הדברים הכי חשובים ומחברים הם השיח היום יומי בין יהודים וערבים. אני רואה חשיבות מאוד גדולה במעגלי שיח שמפגישים בין יהודים וערבים, יש המון מסגרות כאלה גם כאן בבאר שבע, מעגלי שיח, בית הספר הדו לשוני ועוד מוסדות נוספים.