טור מיוחד של ד"ר חפצי זהר לכבוד יום האישה

בכל שנה, קצת מלווה בתרועות פסטיבלים, מצויין יום האישה הבינלאומי.

מעולם לא התעמקתי בצמד המילים הללו - יום האישה, עד השנה, שנת הקורונה שגורמת לי להתבוננות מעמיקה בדברים רבים, שקודם לכן זכו למבט מרפרף

האמת שהנושא מצוי בדיון, שיח ופרשנות כבר מרגע הבריאה, שם אנו עדות לשני סיפור בריאה שונים ( ?) בספר בראשית. הראשון כפי שבא לידי ביטוי בפרק א שם נאמר ״זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם“, תיאור בריאה המסמל שוויון אפריורי, איש ואישה נבראו בצלם, ולכל אחד מהם מיועד משקל סגולי שווה בבנייתה העתידית של האנושות ומיד אחר כך כבר בפרק ב׳ סיפור בריאה אחר ״ויַּפֵּל ה’ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. ... לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת ”. על פי סיפור זה האישה נבראה מתוך גופו של האיש.

האמנם מדובר בשני סיפורי בריאה שונים במהותם ? או שמא מדובר באותו סיפור בדיוק והבחירה כיצד לפרש כל אחד מהסיפורים נתונה בידי כל אחת ואחד מאיתנו.

אני סבורה כי סיפור בראשית הוא דוגמא לסיפור עצמו, בעיני, הכל נתון לבחירה ולפרשנות ובהתאם לכך לעשייה ולמהות.

הרי ״ברא אותם״ יכול לומר שברא אותם יחד, כך שצריך היה להופכם לשתי ישויות נפרדות, שונות במהותן אך שוות בזכותן להשלים זה את זו ולממש את הייחוד המצוי בכל אחד מהם.

כך שלא מדובר בשני סיפורים שונים אלא משלימים, שבאים לומר ולהדגיש כי גם אנשים שונים לחלוטין, באופיים, זהותם, רצונם ומגדרם, עדיין שווים במהותם, מרגע בריאתם, ולכן שווים בזכותם לשוויון הזדמנויות אמיתי ועמוק.

יום האישה, הוא יום קריאה, הוא יום בחירה, כיצד להתבונן במציאות ויותר חשוב מכך כיצד לבחור לפעול במציאות בה אנו מתבוננות.

זה לא אומר אגב שהמציאות איננה מורכבת (בוודאי שהיא כן !) או שבמציאות אין עוולות כאלו ואחרות (בוודאי שישנן לא מעט).

הנחת המוצא שלי היא שהתשובות נכונות גם אם לא במלואן אז בוודאי בחלקן ועדיין השאלה היא זו שחשובה ולא התשובה.

השאלה היא מה אנו בוחרות לעשות במציאות הזו, האם להמשיך ולהתבונן בה באופן שיפוטי ולהמשיך לתאר את המציאות או שמא להתחיל לגלות מנהיגות ולהתחיל לייצר מציאות.

מנהיגות יוצרת מציאות, זו אמירה מלאת תשוקה ותקווה, שמעבירה את מרכז הכובד מן החוץ פנימה, אלינו אל עצמנו, אל חולשתנו ואל כוחנו. אין לנו את הפריווילגיה להמשיך ולהתאונן, יש לפעול בתוך מציאות מורכבת, לא קלה אך מזמינה ומכילה.

בשיר הדרך שלא נבחרה, מציין פרוסט את הבחירות בחיים, בחירות שאנו נדרשות לבצע במגוון צמתים, בחירות לא קלות, לא ברורות מאליהן וגם לא תמיד פופולריות ופשוטות, בחירות של מנהיגות, דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני, שרה אהרונסון, גולדה מאיר, טל אוחנה או עדה יונת.

כולן ידעו לפתח כבר בגיל צעיר, מצפן ערכי ומוסרי מדוייק וברור, כזה שמראה תמיד את כוכב הצפון, בהיר, בוהק ומורה את הדרך היפה, גם אם ארכה וקשתה.

הבחירה של מנהיגות פורצות דרך, היא תמיד בחירה ערכית מתוך רצון לעשות יותר, לא למענן אלא למען החברה, למען עשיית טוב קולקטיבי, תוך השקעה ומאמץ מתמשכים ובלתי מתפשרים, ולמרות הקשיים והמורדות, הן ממשיכות להיות אופטימיות ולדבוק בטוב ובחיובי, אלו שמעניקים כוחות ותעצומות, להתמודדויות מורכבות ומאתגרות והן רבות ומתגברות כל הזמן.

אבל היופי הוא, שיחד עם האתגרים מתגברת גם האמונה ואפילו התשוקה להוכיח לעצמנו ״שאם תרצי אין זו אגדה״. אמונה זו איננה מנטרה של הרצל, אלא מצב תודעתי שמאפשר התעלות, התמודדות והשתפרות כל העת. הבחירה לתרום לחברה, בבחינת ממני תראו וכן תעשו, היא בחירה בטוב, במוביל ובראוי, בחירה לא טרויאלית, בוודאי לא בחברה שמקדשת אינדיבידואליזם, שבה הפרט חותר למימוש עצמי מהיר ונקודתי. ״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״, מדוע ? כי אז זוהר כוכבן של, הבוחרות במאמץ, בדרך הלא פשוטה, התהליכית והקשה, אבל זו המבטיחה סיפוק, ערכים ונתינה.

הקורונה לימדה אותנו ערכם של שותפות, ערבות, סולידאריות וצניעות, אלו הערכים המכוננים של מי שבוחרות להנהיג ולהוביל. החברה שלנו זקוקה למנהיגות מלאות אהבה, אהבה לבני אדם, ואהבה לחכמה ולבחירה ביצירה, יצירה מלאת חזון שאפתני ופורץ דרך, ובעיקר גשום עפעפיים ועיניים טובות, מלאות אופטימיות ותקווה לעתיד.

אז עכשיו השאלה המתבקשת היא האם זה אפשרי, או יותר נכון כיצד זה אפשרי, נראה לי כי אלתרמן היטיב לתאר סיטואציות ניגודיות, בלתי אפשריות: פגישה לאין קץ, פתאומית לעד, דומיה במרחבים שורקת. הכל אפשרי אפילו הניגודים הגדולים והכל תלוי בבנות אדם ובזווית ההתבוננות שמובילה אותן לפעולה, כמו בשורה הראשונה משירו של אלתרמן ירח, ״גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת״, יום האישה הוא רגע של הולדת, לרגישות, לנחישות לחלימה ולהגשמה.

יום האישה, נראה לי פתאום כאוקסימורון אלתרמני משהו, מכל 365 הימים בשנה, רק יום אחד מציין את יומן של מי שמהוות מחצית מהמשאב היקר ביותר - האנושות?.

אני מציעה שנשנה זווית, נגדיר ביום זה את יום הגבר ובכל 364 הימים הנותרים בשנה, נציין את יום האישה, לא בתארים, לא בכנסים, לא בתאריכים ולא בהצהרות, כי אם במהויות, בבחירות אישיות ובניפוץ תודעות .