השורד האולטימטיבי

רוח ישראלית: ההלך שאול לדני ונכדתו צעדו באיטליה לזכר קורבנות השואה: ההולך שאול לדני גמע במהלך חייו מרחק עצום. פעם הוא חישב ומצא שהקילומטראז' שעבר ב-86 שנותיו היה מביא אותו לירח. יותר מיובל שנים צעד לדני לבדו, עד שנכדתו שקד שריפי, בת ה-23, מדריכה בחוג לתיאטרון, הצטרפה אליו. וכך, ביום ראשון האחרון, היא צעדה בעקבותיו למרחק 10 קילומטרים במסגרת המירוץ למען הזיכרון – Run For Memory שיצא לדרך בעיר נוברה שבאיטליה בהשתתפות מאות ספורטאים.

בכך עשה לדני עוד כמה צעדים מהירים למען הנצחת קורבנות השואה: "ההשתתפות במירוץ למען הזיכרון נתנה לנו הזדמנות לזכור את העבר ולחגוג את החיים באמצעות ספורט. החיים נמשכים למרות כל הניסיונות להשמיד את היהודים, כמו גם אוכלוסיות אחרות, באמצעות רצח עם וטבח. החיים חזקים יותר, וזהו המסר שהעברנו לאורך המסלול בנוברה".

המרוץ השתלב עם האירועים לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה שיחול ב-27 בינואר, ובמהלכו חלפו המשתתפים על פני אתרי זיכרון שונים ברחבי נוברה, הממוקמת מערבית למילאנו. זו הייתה תגובה סמלית לתהלוכה הפרובוקטיבית שבה עשרות מכחישי שואה מחופשים למגורשים צעדו ברחבי העיר בשנה שעברה. "סבא הוא מודל לחיקוי בשבילי והוא מסב לי הרבה גאווה", אמרה שקד שריפי, נכדתו של לדני, בסיום המירוץ הייחודי. "זוהי הפעם הראשונה שאני מצטרפת אליו למירוץ בסדר גודל שכזה, ומאושרת מכך שהזמין אותי לצעוד לצדו. כל רגע במחיצתו הוא חוויה עצומה".

לדני, פרופסור להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, נחשב לבכיר ההלכים בישראל בכל הזמנים. במשך שנים החזיק בשיא העולם בהליכה תחרותית ל-50 מייל ובשיא הישראלי בהליכה תחרותית ל-50 ק"מ. הוא הספורטאי הישראלי הראשון שזכה באליפות עולם כלשהי – זה קרה בשנת 1972 במסגרת אליפות העולם בהליכה ל-100 קילומטרים שהתקיימה בעיר השוויצרית לוגאנו.

אפשר להגיד על לדני שהוא השורד האולטימטיבי. הוא ניצל לא רק מן הטבח במינכן, אלא היה במשך חודשים ארוכים כלוא במחנה-הריכוז ברגן-בלזן ושרד; וגם גבר על מחלה קשה. בשנת 1944, בהיותו בן שמונה בלבד, הועברה משפחתו של לדני למחנה הריכוז ברגן-בלזן. המחנה הוקם כמחנה מעבר ותכליתו המקורית הייתה: להחזיק יהודים כבני ערובה, לצורך החלפתם עם בעלי אזרחות גרמנית שהיו עצורים בידי כוחות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.

לדני זוכר בפרטי פרטים את היום שהגיע לברגן בלזן: "אני זוכר כל יום מששת החודשים שהייתי שם – את הרעב, והקור, והקריאות הבלתי-פוסקות להתייצב למסדרים, וגדרות-התיל המחשמלות, ומגדלי השמירה, וקציני האס.אס שצרחו עלינו כל הזמן. אחד מהם אני זוכר במיוחד, הייתה לו שפה של ארנבת. גם את האסירים ההולנדים שבמחנות הסמוכים לנו אני זוכר, אלה עם הבגדים עם הפסים. המראות האלה שראיתי כילד בן שמונה נחרתו עמוק בנפשי".   

המוטו של המארגנים - "לרוץ בשביל הזיכרון, לרוץ בשביל החיים, לרוץ בשביל העתיד" מלווה בחמש השנים האחרונות אלפי ספורטאים ברחבי אירופה. מגפת הקורונה מנעה את קיום המירוץ בשנה שעברה, והפעם הוחלט לקיימו בצל נגיף האומיקרון שהיכה בעולם.