"אנשים לא מבינים את הסבל שעברנו בשואה, אני רואה את זה כל יום מול העיניים"

היום אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"א, יום בו אנו זוכרים את ששת מיליון הנופלים במעשי השואה של הנאצים ואת מעשי הגבורה והמרד של הניצולים אשר בזכותם אנחנו כאן. בראיון מרגש ל'באר שבע נט' סיפרה סוניה פרל, ניצולת שואה בת 91 מבאר שבע, על ילדותה בסלובקיה, על החוויות מהגטו ומחנה הריכוז אושוויץ, על הרגעים בהם חייה ניצלו ועל החיים בארץ ובבאר שבע.

סיפורה של סוניה מתחיל בשנת 1930 בסלובקיה שם נולדה לזוג הורים, עם שלוש אחיות ואח אחד. "כשהייתי בת 8 בשנת 1938 ההונגרים כבשו את סלובקיה, לא נתנו ליהודים לעבודה או ללכת ללמוד, אסור היה להעלות לרכבת, הייתה אנטישמיות נוראית. גם המורה שלי היה אנטישמי, לקח אותי יום אחד לחלון ואמר שיזרקו אותי במשאית כי אני יהודייה", סיפרה ל'באר שבע נט' סוניה, "בהמשך אני זוכרת שגרנו בכפר, אבא שלי היה בנאי ואח שלי חייט והם נסעו יחד עם אחותי כל בוקר שמונה קילומטר לעיירה לעבוד, באחד הימים השוטרים ההונגרים אמרו שאסור להם לעלות לרכבת אז הם הלכו ברגל בקור ובשלג". סוניה מספרת שבאפריל 1944 הם עוד היו בבית בערב חג הפסח ואז אילצו אותם לעזוב את הבית והחיים מאחור. "הודיעו שכל היהודים צריכים להתאסף באיזה בית ספר, לקחו אותנו 28 קילומטר ברגל לעיירה שם בנו גטו, שמו לנו קש על הריצפה והיינו צריכים לישון בקור ובגשם, היינו שם חמישה שבועות ונורא סבלנו".

לאן לקחו אתכם אחר כך?

"אחרי חמישה שבועות לקחו אותנו לתחנת רכבת, לקחו מאיתנו את כל הזהב, לנו לא היה בכלל כי אבא שלי החביא הכל בתוך בור בבית שלנו. כשעלינו לרכבת אחד השוטרים רצה לחפש עליי ועל אמא שלי זהב ואני התחלתי לבכות, אמא שלי התחננה שהוא יעזוב אותי ולמזלי הוא עזב... הרכבת היתה מאוד ארוכה עם אלפים של אנשים, לא ידענו לאיפה אנחנו נוסעים והגענו לאושוויץ בפולניה. פתחו לנו את הדלתות נאצים עם רובים והתחילו לצרוח, איבדתי בין ההמון את אבא, אח שלי ושתי אחיות ונשארתי עם אמא שלי, אחותי השלישית היתה בבודפשט ולא איתנו, הסתבר לנו שהיא הגיעה לאושוויץ כמה שבועות לפנינו".

ומה את זוכרת מההתחלה כשהגעת לאושוויץ?

"כשהגענו הנאצים עשו סלקציה, ימינה הלכו המבוגרים ואימהות עם ילדים ושמאלה כל השאר. אמרו לי ללכת ימינה עם אמא, התחלתי ללכת ופתאום הרגשתי כמו רוח שבאה לפנים שלי, עד היום אני מרגישה את זה, הראש שלי הסתובב שמאלה ובצד ראיתי את שתי האחיות שלי, הרגשתי כאילו אלוהים הזיז את הראש שלי. לא אמרתי כלום לאמא והלכתי לכיוונן, היא לא ידעה לאיפה נעלמתי, אבל ככה הצלתי את החיים שלי. את הקבוצה שהלכה ימינה עם אמא שלי זרקו לתוך האש, הם צרחו שמע ישראל ושרפו אותם, כולם בכו והתפללו והיה פחד. ואז גזרו לנו את השערות ולקחו לנו את הבגדים, נתנו לנו בגדים ישנים ונעליים קרועות. היינו רעבים כל הזמן, הביאו לנו גבינה עם תולעים אז הרגנו אותן ואכלנו את הגבינה, סבלנו מאוד".

במחנה באושוויץ הייתה סוניה עם אחיותיה במשך חצי שנה, כשהיא מתארת את אותם ימים כתקופה של פחד, כאב וסבל רב. "כשנכנסנו לצריף היינו אלף בנות, הפולנייה שהייתה אחראית אמרה לנו שנכנסו בדלת אבל נצא בארובה...", נזכרת סוניה, "יום אחד אחותי הצליחה להתגנב החוצה לחצר והצליחה לראות את אח, אבא ודוד שלנו אבל אבא ואחי נפטרו גם בהמשך... כל היום ראינו את העשן שיוצא מהארובה מהקרמטוריום שם שרפו את האנשים, פתחו עליהם באולם הגדול את הגז הם נחנקו ומתו ואז שרפו אותם". סוניה גם זוכרת את הניסויים שערך מנגלה על הילדים התאומים ומספרת איך בפעם השנייה חייה ניצלו: "כל יום יצאנו לחצר ומנגלה בא לבחור ילדים, כל כך פחדנו ממנו... יום אחד עמדנו בשורה, אחותי אמרה לי ללכת קדימה כי הייתי רזה אז הלכתי קדימה הרמתי את יד ימין כי הוא רצה לראות את הצלעות הוא נתן לי מכה בכתף כמו לסוס אבל עזב אותי". במקרה אחר שוב עמדה סוניה בחוץ לצד אחיותיה וילדות נוספות, וסיפרה איך הקאפו הרביץ לילדה שהייתה מימינה: "הוא הרביץ לה עם מקל על הראש והיא פשוט נפלה ומתה ליד הרגל שלי, אני עד היום שואלת למה? הילדה לא עשתה שום דבר, אני איכשהוא נשארתי שוב בחיים".

ומתי שחררו אתכם מאושוויץ? לאן הגעתם אחרי זה?

"יום אחד היה פיצוץ של הקרמטוריום, פחדנו שיהרגו אותנו בגלל זה ופתאום בערב הייתה אזעקה והנאצים הלכו להתחבא, בארבע לפנות בוקר באו ונתנו לנו לחם ונקניק ואני הבנתי שאם נותנים לנו אוכל כנראה לא רוצים להרוג אותנו. לקחו אותנו לעיר קרצאו ואמרו לנו שייקחו אותנו לעבוד, נסענו ברכבת והגענו למחנה אחר, נתנו לנו לאכול גולאש ולחם ולא האמנו. עבדנו כל יום בבית חרושת לתחמושת, היינו שם חצי שנה. אחרי זה הרוסים שחררו אותנו, לא ידענו מה לעשות אז נשארו עוד כמה ימים כדי להשיג אוכל ובגדים. אכלנו ביצים ותפוחי אדמה, הלכנו הרבה ברגל ובסוף הגענו לז'ילנה בסלובקיה, שם הצלב האדום נתנו לנו לישון בחדר ללילה. הגענו לעיר קוסיצה שם פגשנו זוג נוצרים מהכפר שלנו, הגענו לבית שלנו אבל לא נשאר שם כלום כי גנבו הכל אז נשארנו אצל השכנים".

בהמשך מספרת סוניה שדוד שלהן הגיע אליהן, הוא שירת בצבא הצ'כי ובשל כך קיבל בית, אולם ריקודים ופאב, ולכן הן הלכו איתו ועזרו לו במשך שנה וגרו שם. בהמשך הגיעה סוניה לעיר קרלובי וארי שליד פראג ואז מצאה את הדרך לעלות לישראל: "זה קרה משום מקום, הלכתי ברחוב וזיהה אותי בחור שאני יהודייה ושאל אותי אם אני רוצה לבוא לישראל, אמרתי לו שכן. האחיות שלי לא רצו שאלך כי הייתי צעירה בת 18 אבל בסוף הן הסכימו ואחותי הגיעה אחרי בשנת 1949, בסוף כל האחיות שלי עלו לארץ".

ספרי על התקופה שלך בארץ בתחילת הדרך

"אני הגעתי ביוני 1948 לארץ ישראל, מפראג לקחו אותנו לגרמניה ואז למחנה ליד מארסיי בצרפת, היינו שם חודש ואז עם אונייה יוונית הגענו לארץ. נסענו באוטובוסים לבית ליד, הקימו שם אוהלים ושם היינו כמה שבועות. אחר כך התגייסתי בתל השומר ושלחו אותי ועוד חברה לבית חולים 10 בחיפה, שם הייתי שנה וחצי. עזרתי לאחיות, הייתי מסדרת מיטות, מחלקת אוכל, רוחצת חולים... מאוד אהבתי להיות שם והיו לנו מגורים מסודרים. ואז הכרתי את יוסף, יצאנו יחד עשרה חודשים ואז התחתנו".

ומתי הגעתם לבאר שבע?

"אחרי שהתחתנו עברנו לגור בבאר שבע בשנת 1950, לבעלי יוסף היה חבר כאן וגרנו איתם יחד בעיר העתיקה כמה שבועות. בהמשך עברנו לשיכון דרום שהיה אז ליד וילות רסקו שם גרנו במשך שנה, שם גם ילדתי את הבת הראשונה שלי, אז בבית חולים הדסה בעיר, גם הבת השנייה נולדה שם. את ביתי השלישית ילדתי כבר בבית החולים סורוקה. אני לא עבדתי, נשארתי בבית עם הילדות ובעלי עבד במס הכנסה, בהמשך קיבלנו בית של שיכון עובדי המדינה בשכונה א' שם גרנו במשך ארבע שנים. עוד חזרנו לחיפה לתקופה אבל לא הסתדרנו שם, בסוף חזרנו לבאר שבע וגרנו במשך שנים בשכונה ב', בהמשך בעלי נהיה עובד עצמאי ופתח משרד לייעוץ מס. בשנים האחרונות בעלי חלה מאוד ולפני 12 שנה הוא נפטר".

כיום חיה סוניה בביתה בבאר שבע, יש לה 3 בנות, 11 נכדים ו-8 נינים. שתי בנותיה מתגוררות בלוס אנג'לס בארצות הברית ובת נוספת גרה ביישוב מיתר. "יש לי בלוס אנג'לס שבעה נכדים מקסימים, הייתי רוצה שהם יבואו חזרה לארץ ויהיו קרובים אליי. אבל אני נהנית מהם ומהנכדים והנינים שיש לי כאן קרובים אליי", שיתפה סוניה, "הם כל הזמן אומרים לי שאם לא הייתי נשארת בחיים לא היה את כל זה. כשהייתי צעירה הייתי אישה חזקה, תמיד אהבתי לבלות עם בעלי, הייתי הולכת לשוק ומבשלת לכל המשפחה, בכל חג מכינה אוכל למלא אורחים, זה כיף".

סוניה גם הולכת מספר פעמים בחודש ל"עמך", המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה והדור השני. העמותה שהוקמה בשנת 1987 על ידי ניצולי שואה ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, פועלת בכדי להעניק טיפול נפשי, תמיכתי וחברתי לניצולי שואה ובני משפחותיהם. "בזמן הקורונה לא הלכתי אבל עכשיו אני חוזרת ללכת לעמך פעמיים בחודש, אני נפגשת עם ד"ר בלה אני מספרת לה עליי ועל החיים שלי והיא מקשיבה לי וזה מאוד עוזר", הוסיפה סוניה.

מה היית רוצה להגיד לקוראים ולכל הבאר שבעים ביום הזה?

"הכי חשוב שיהיו בריאים וישמרו על עצמם, אנחנו צריכים לשמור על המדינה הזו כי אין לנו ארץ אחרת, ממש כמו השיר. איפה שאנחנו הולכים לא תמיד אוהבים אותנו, לצערי בכל מקום יש אנטישמיות בחו"ל. אנשים לא מבינים מה קרה לנו ואיזה סבל עברנו... מגיל 14 אני בלי אמא, אבא ובלי אח, אני רואה את זה כל הזמן מול העיניים שלי ולא שוכחת שום דבר. אסור לשכוח. הכי חשוב בריאות, שכולם יהיו בריאים ושיהיה שלום במדינה שלנו, אין לנו ארץ אחרת".