העובדים שהחליטו להעביר את הבידוד בעבודה

שחר דנינו, היא באר שבעית בת 23 שעובדת בכפר האירוסים של אלו"ט בבאר שבע. בשבוע וחצי האחרונים ההוסטל נכנס להסגר ולאחר בדיקה התגלו שלושה דיירים מאומתים שנאלצנו לשהות בבידוד. מאז, החליטו העובדים שהם נשארים לישון בעבודה ועובדים מסביב לשעון, כן, כן גם עם דיירים שנמצאו כחיוביים לקורונה ונדרשים לבידוד, לשם כך הצטיידו במיגון מלא מכף רגל ועד ראש וחילקו בניהם את המשימות.  

שחר מספרת לנו כי "מדובר במקום העבודה שלי ב-5 השנים האחרונות (שנתיים ראשונות היו שירות לאומי). כפר האירוסים הוא בית לחיים ל-48 דיירים על הרצף האוטיסטי המחולקים ל-6 בתים ועובד כל השנה. (כלומר, מפעל חיוני). אני מנהלת את אחד הבתים בכפר כשנתיים וחצי". ומוסיפה: "מדריכים פה מתמודדים בגבורה עם התפרצויות אלימות, לחץ, פגיעה עצמית של הדיירים, חלק גדול מאיתנו אף עבר לגור פה ולא יוצא משטח המסגרת". 

כעובדת חיונית יש לך את האופציה להתנייד ממקום למקום, מהיכן עלה הרעיון להישאר שם בתקופת הסגר? "הרעיון להישאר עלה בעקבות כך שחלק גדול מהמדריכים נדרש בבידוד, כי היו במגע עם איש צוות/דייר מאומת לקורונה, כולם באותו מצב. לכן, הרבה אנשי צוות העדיפו להעביר את הבידוד כאן ולא בביתם. חלקינו עבדנו עם חברים שמאומתים כחולי קורונה, וזה לא פשוט אך ללא ספק חוויה".

היו רגעי קושי לעובדים? "לא לחזור הביתה זה קשה מצד אחד, אך מצד שני אני גרה עם ההורים שלי ולא רציתי לסכן אותם. אין לי ספק שבין הבחירה להישאר בבית ולא לעבוד, לבין לעבור לפה ולהיות עם הדיירים - האופציה השנייה לוקחת. נכון שבאופן טבעי אני מתגעגעת לבית, אך מצד שני, הצוות הניהולי של הכפר דאג לנו לתנאים נהדרים - דירות נוחות, אוכל שאנחנו אוהבים, פינוקים וכל מה שדרוש על מנת להעביר את הבידוד בצורה הטובה ביותר. אני חושבת שזה מאוד קריטי לדיירים שבתקופה כ"כ מאתגרת יישאר לצדם צוות יציב ומוכר". 

ואיך עוברים הימים על הדיירים? "הדיירים המדהימים שלנו, שגם כך קשה להם עם שינויים בשגרה, פתאום ברגע אחד כל החיים התהפכו להם. הם אינם יכולים ללכת לעבוד במרכז התעסוקה בבוקר, אינם יכולים לבקר את הוריהם בסופי שבוע ובחגים ואינם יוצאים משטח הבית מלבד לחצר מדי פעם לשאוף אוויר". 

"לדיירים שאומתו עם קורונה קשה אף יותר, לא רק שכל השגרה השתנתה להם - אלא הם גם נדרשו להיות מבודדים מחבריהם האחרים לבית. ולמרות כל הקושי, אני רואה פה צוות של אלופים אחד אחד ממנהלים ועד מדריכים כולם אך ורק למען החברים ועושים הכל כדי שיהיה להם טוב". 

יש גם רגעים מרגשים בכל הסיטואציה הזאת? "רגע מרגש - היו הרבה, עם כל העבודה במיגון והחשש לפעמים לעבוד עם דיירים מאומתים אני יכולה לומר שממש נהניתי להיות איתם. הרגע הכי מרגש היה, כשמנהלת הכפר הילה החליטה להכין לנו הפתעה ובסיוע והתגייסות של מדריכה אלופה בשם לילך הן הכינו לכל המדריכים המבודדים סרטון מרגש מהמשפחות והחברים והראו לנו אותו בצאת החג. זה היה רגע מרגש מאוד עבור כל המדריכים". 

מה המסר שהיית רוצה להעביר לאנשים? "בעיקר שהעולם יהיה מודע, יהיה מודע לכך שמקומות עבודה כמו שלנו פועלים תמיד, לא משנה אם יש קורונה, מלחמה או כל סיטואציה מאתגרת אחרת. אלו דברים שלא נשמעים בשום מקום ולצערי אינם מהווים חלק מהשיח הציבורי. ודבר אחרון, תהיו קצת יותר מודעים וסבלניים. אל תשתמשו ב"יא אוטיסט" כקללה, כבדו את כרטיס הפטור מתור, שלבו בקהילה כמה שניתן ובעיקר תזכרו שאנשים על הרצף האוטיסטי הם בני אדם בדיוק כמוכם, עם קושי שלא תמיד נראה לעין. אל תהפכו אותם לשקופים!".