מהאוהדים באהבה: האולטראסאות' מסכמים שנה

בסוף השבוע האחרון חלפה לה שנה, שנה מדהימה שבה נחקקו רגעים עצומים בזיכרונותיהם של אלפי אנשים שמזוהים עם השם הפועל באר שבע. רגעים שיסופרו לכל ילד וילדה, נכד ונכדה, של כל אחד ואחד מאיתנו.

זו היתה שנה שגרמה לי ולהמון אנשים להאמין שאפשר להגשים חלומות.. גם חלומות מסובכים, כאלה שכוללים דרך ארוכה. דרך שבמהלכה אתה לומד להבין שאולי החלום לא יתגשם בדור שלך וזה בסדר, שעדיין טוב כאן ושהעיקר זה להיות עם הקבוצה שלך ולשיר שירים.

תהליך הבנייה וההתפתחות של המועדון, העידוד והתפאורות ביציע, והשטח העזוב מול הפסיכיאטרי ארכו שנים רבות, והשנה זה התפוצץ, הכל ביחד.

נכנסנו ל-2016 עם חמישה נצחונות ליגה רצופים שאחד מהם היה הניצחון של ברדה ומליקסון על מכבי ת"א בבלומפילד.. הערב שבו גם הפנים שלנו וגם אחד'שרה נצבעו באדום, ערב שבו ברחו השדים והרוחות והתחלנו להאמין שזה אפשרי.

את השנה פתחנו בתיקו חוץ מול הירוקים מחיפה באצטדיון הכי שנוא באיזור חיוג 08.. שלא עצר אותנו מלהמשיך לדהור (עוד רצף, הפעם של 8 נצחונות) ולאותת לכל הליגה שזאת הפועל באר שבע על הדשא ואלה האולטרא ביציעים, שעד אמצע העונה הספיקו להמם את אוהדי טרנר עם מופעים שלא חלמנו להרים.

ממופע ה -MEN IN RED שנכנס בלי שידענו לפתיח הרישמי של כל שיחת מוטיבציה בחדרי הקסמים של איתן והמועדון, דרך השמש העולה מול הפועל ת"א – אחד הרגעים שסימנו על הפוטנציאל האדיר שיש לדרומי להציע.

הפרידה המרשימה ממנהל הקבוצה כיום ואכבר שחקן בית בעבר – אביתר אילוז, הגלילים מול בני יהודה מעל המשפט האגדי מנרקוס – “Geniuses are always branded as crazy", ג'ון לנון שעלה על הדרומי ולימים על גופם של כמה מאמינים ועוד. 

העונה הזאת שיגעה אותנו. כל שבת הגענו לאצטדיון בהלם ויצאנו בהלם.

הקבוצה שטפה את המגרש ובדרומי כל שבועיים נתנו הצגה. הצפנו כל יציע בארץ וההגרלות על כרטיסים הפכו לנוהל די קבוע. העונה הגיעה למחזורי הסיום ואי אפשר לשכוח את הלחץ בורידים. אלה היו השבועות הארוכים בחיי.

העומס הבלתי נתפס שהיה עלינו הארגון היה מטורף... כל שבוע מחדש דאגנו לספק אווירה מטורפת ביציעים, לתפעל את ההסעות למשחקים, לעצב, לייצר, להזמין ולמכור מוצרים, לגייס כספים לטובת התפאורות (עלות תפאורה ממוצעת וחד פעמית במשחקי בית – 30 אלף שח, והכל מתרומות הקהל) ואת כל זה עשינו תחת לחץ של זמן ומליוני תאוריות על סיום העונה הזאת, חלקם בשמיים ורובם באדמה.

הפחד להפסיד את המירוץ הבלתי נגמר הזה דאג לשבש לנו את הבקרים והלילות ולגרום לנו לאי סדר אחד גדול. למה צריך להבטיח את האליפות רק 13 דקות לסיום הליגה?? למה לגרום לנו להגיע למשחק האחרון בעונה הקסומה הזאת בפחד שאולי הרע מכל יגיע בעוד שעה וחצי? אז לא היו תשובות, היום כבר לא אכפת. הצלחת בידיים של ברדה וזה שלנו.

החגיגות התחילו ברגע שבן סהר דחף את הכדור לרשת מתחת לצפוני ולא הסתיימו בערך עד היום. 

מה-21 לחודש מאי ועד עכשיו עברנו בתור מועדון תהליך שלוקח לקבוצה ממוצעת 4 או 5 שנים. השינוי שהצלחנו לחולל ביציע הוא עצום ומבחינת תפאורות וניראות, קשה להאמין שהיינו לפני שנה וחצי בוסרמיל. החוויות שעברנו בתור אוהדים מהרגע שהצוות של מנהלת הליגה הרים את במת האליפות מהפינה של הדרומי למרכז המגרש ועד היום הם חוויות שלא העזנו לחלום עליהם.

אם לתמצת את 2016 אז זה בערך כזה... נכנסנו לטרנר - לקחנו אליפות אחרי 40 שנה – עברנו את שריף, אולימפיאקוס, סלטיק, ספארטה פראג, אינטר וסאותהמפטון. חגגנו והדלקנו את כיכרות אתונה, פראג, מילאנו ולונדון, ונכנסנו לשלב 32 הגדולות של הליגה האירופית.

אם הייתי כותב את הטור הזה בסוף 2015 כתחזית היו שולחים אותו לפסיכיאטרי. מזל שלא כתבתי ונשארתי מעבר לכביש.

תודה לכל אדם שהיה חלק מהשנה הקסומה שעברנו. מהילד שמביא כדורים ועד לברדה, מהסבא שתרם לארגון בכניסה ליציע ועד אחרון התותחים ב-ULTRASOUTH על כל שנייה של עשייה לטובת הפועל באר שבע. 

יש הרבה סיבות להצלחה השנה, החשובה מכולם היא האחדות שלנו כאוהדים, כקבוצה והחיבור בין שניהם.

כדי להמשיך באותה הדרך צריך לאחסן את אוטוסטרדת החוויות, לעכל את המהירות ורק להגביר, לפחות עד 300 קמ"ש. לעמוד אחרי הקבוצה בבית ובחוץ, לעודד כשצריך אותנו (90 דקות שבוע אחרי שבוע) ולא רק אחרי גול או ניצחון, ולתת למועדון את כל התמיכה שהוא צריך כדי שימשיך להגשים לנו חלומות.

שנה טובה.