חייבים למצוא את האיזון הנפשי: סיכום העונה הסדירה של הפועל באר שבע

איזה עונה מוזרה זו הייתה. אפשר לחשוב על סיסמאות מפוצצות שיסבירו את מהות הדברים, ואף להתפלפל ולהשתמש במילים כמו - "הזיה". אבל למען האמת, קשה שלא להגדיר את העונה הסדירה דרך מושג רפואי קשה במיוחד - "מאניה דיפרסיה".

מדובר בהפרעה נפשית חמורה במיוחד: "זה זמן מה את או אתה על גג העולם, מדברים ללא הפסקה, לא ישנים בלילה מרוב פעילות, מתכננים תוכניות גדולות, עוזבים את העבודה, רוצים לעבור לגור בארץ אחרת, לפתוח בחמישה פרויקטים חדשים בו־זמנית ומסוגלים לריב עם כל מי שיגיד לכם שזה עלול להיות קשה ואף בלתי אפשרי. 

שבוע או חודש אחר כך אתם נכנסים לדיכאון כל כך עמוק, שאפילו יציאה מהמיטה הופכת למשימה בלתי אפשרית. מחשבות קשות ותחושת אובדן שליטה אופפות אתכם. אם תרחיש כזה או דומה קרה לך או לקרובים אליך וחזר על עצמו, יכול להיות שמדובר בהפרעה שכדאי לשים אליה לב ולטפל בה''. כך נכתב באתר של קופת חולים "כללית". פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה.

אז ככה הרגישה עד כה העונה של הפועל באר שבע. זה התחיל באכזבה מההדחה בקונפרנס ליג, אך עם תקוות גדולות מיכולתיהם של חצי מיליון שחקני הרכש החדשים שהגיעו לקבוצה: ממלך שערי הליגה בעונה שעברה, דרך עמודי הטווח בחדר ההלבשה של מכבי תל אביב. מעבר לכך, גם הגעתם של זרים מעניינים בדמותם של לופס ואספרייה, רק הגבירו את רף ההתלהבות ושלא נדבר על הכוכב בה' הידיעה, זה שבתחילת חודש אוגוסט נבנו עליו הרים וגבהות - דור מיכה. 

את הסיבוב הראשון התחילה הקבוצה על אש קטנה, עם התקדמות איטית ומדודה במעלה הטבלה. ואז הגיעו המחזורים הרביעי והחמישי: נצחון ביתי משכנע מאד על מכבי תל אביב, במהלכו אף נכבש אחד משערי העונה, הראה כי באר שבע רצינית בכוונותיה. ועדיין, בסיום אותו משחק נשמעו קולות די פסימיים, אשר טענו כי מדובר היה ביריבה שונה בתכלית מזאת שהתרגלנו אליה בשנים האחרונות.

ומרגע מתוק אחד לשני, back to back מה שנקרא: האדומים יצאו לסמי עופר, לפגוש את האקס המיתולוגי ברק בכר, בקרב שהעלה רגשות חבויים. זה התחיל רע, רע מאד אפילו, אבל באותו המשחק גילתה באר שבע, כמו שפינוקיו בתורו גילה כי הוא ילד אמיתי, כי גם היא אמיתית ואף אחד לא יכול לשכנע אותה אחרת. 

יאמרו שאנחנו קטנים, מהפריפרייה, עם שאיפות מועטות ואפילו מעין ראש כפוף אשר מובנה באישיות שלנו כעיר פריפריאלית. אבל אותו משחק בתחילת נובמבר הראה לכל העולם שאת הפועל באר שבע, שחקניה ובמיוחד את אוהדיה אף אחד לא - משפיל, מפלה, מבזה, מזלזל, מגנה (ועוד שלל פעלים). מדובר היה ברגע מכונן בעונה הזאת, שבדיעבד השאיר את האדומים עם הראש מורם עד ימינו אנו. 

הימים המשיכו, והסיבוב הראשון תם לו בהתרגשות מרובה, אך עם ספק שהסתתר לו בין השורות. היכולת של באר שבע קשה במיוחד להגדרה: מצד אחד הקבוצה מנצחת, כמעט ולא סופגת ואפילו מגלה כוכבים חדשים בדמותם של רמזי ספורי, לדוגמא. אבל, ועקב אותה מאניה דיפרסיה עליה דיברנו בתחילת הכתבה, נראה היה שמשהו חסר, איזה גרוש ללירה שקשה לשים עליו את האצבע - בין אם זה היכולת ההתקפית, שאופיינה בהמון שערים ממצבים נייחים, או כמות הכיבושים הדלה יחסית, שכללה ניצחונות דחוקים ואולי, יותר מהכל - דמותו של האיש הקווים. 

נראה שבחנו העונה את דמותו של רוני לוי מכל הכיוונים. מאופן דיבורו ועד שיטת משחקו, לוי היה השעיר לעזאזל הראשי של העונה הסדירה. נכון, יש לו המון מניות בכך שהקבוצה עדיין מועמדת לאליפות, ולטעמי מדובר היה בטעות לפטרו כעת ולא לחכות לסיום העונה. ועדיין, קשה להתעלם מחוסר שביעות הרצון של הקהל, אשר משלם על הכרטיס וזכותו לטעון כי ברצונו לראות כדורגל יפה. קשה לי להסכים עם הטענה הזאת, במיוחד לנוכח העובדה שהקבוצה נמצאת במעלה הטבלה, אבל אני יכול להבין לגמרי מאיפה בא הצורך לראות כדורגל שוטף. 

אז לוי הלך, ברדה נכנס, האוהדים עדיין מאושרים ומתוסכלים בו זמנית כיאה לאוהדי כדורגל, ובאר שבע תחל ביום שבת הקרוב את הפלייאוף העליון. אם אני צריך להגדיר את העונה הזאת עד כה, למרות חילופי המקום על הקווים, ולמרות הקרע הרגעי בין הקהל למועדון, אין ספק שעד כה מדובר בהצלחה גדולה. כעת רק נותר לראות, האם האדומים ימצאו את האיזון הנפשי ההכרחי על מנת לזכות באליפות או לפחות - זה שיאפשר למועדון להרגיש כמו ילד אמיתי. 

ועכשיו, לבחירות:

שחקן העונה הסדירה: מיגל ויטור - למרות היכולת הנהדרת של ספורי, ואף על פי העונה הנפלאה של שחקנים כמו גלזר ובריירו, אין ספק שהפורטוגלי הוא זה שניצב בגאון מעל כולם. באופן אישי, אני חושב שמדובר בעונה הכי טובה ויציבה של הבלם עד כה בישראל. כן, אפילו יותר מהעונה בה זכה בתואר שחקן השנה. 

מאכזב העונה הסדירה: חאתם עבד אלחמיד - רציתי לבחור את דור מיכה. ממש רציתי. אבל החלטתי ללכת עם הלב, וזה חייב להיות חאתם. ולא, זה לא שהוא השחקן שהראה את היכולת הכי פחות טובה העונה. אבל בהתחשב הסכום ששולם עליו, וכמובן לאור הידיעה כי מדובר בשחקן ההגנה הישראלי הכי טוב שחי היום, קשה שלא להתאכזב מהגישה של אלחמיד. אמנם במשחקים האחרונים נראה כי חל שיפור בבריאות שרירי החשק שלו, אבל אם השחקן הכה מוכשר הזה לא יתעלה על עצמו, מדובר בהפסד כלל מערכתי.

הפתעת העונה: עמרי גלזר - כבר התנצלתי בפני עמרי גלזר אין ספור פעמים בחודשים האחרונים. אמנם לא בפניו (טרם יצא לי), אך לכל מי שהיה מעוניין לשמוע אמרתי את אותו הדבר - "בתחילת העונה פחדתי מעצם נוכחותו של גלזר בשער. אבל כיום הוא תרופת ההרגעה הכי טובה שיש לצד הפורטוגלי האלוהי, ויטור". טוב, לא בדיוק במילים האלו אבל הבנתם את הנקודה. מהרגע שהוא נכנס אל בין הקורות במקומו של הרוש הפצוע, גלזר מראה כי אותו השוער שהיה מאבד כדורי גובה פשוטים בעבר, מרחף כל כך גבוה כעת, שקשה כבר לראות אותו בין העננים.

שער העונה: רמזי ספורי מול מכבי תל אביב. רוצו לראות, אין מה להכביר במילים (גם זה של בריירו מקבל מקום של כבוד, אבל בגלל המעמד והמקום - מול מכבי תל אביב, בטרנר, קשה שלא ללכת עם ספורי).