הטור של פלד | אל תקומו, יש סצנה אחרי הכתוביות
03.09.26 / 10:00
מההדחה מול סבאח, דרך הטירוף מול רמת גן ועד השוויון המאוחר של הפועל חיפה: הפועל באר שבע התרגלה לחיות בדקה ה-90. פלד ארבלי מסביר למה הקבוצה חייבת להפסיק לפחד לאבד יתרון, ולמה הכעס של רן קוז'וך בחדר ההלבשה היה כל כך מוצדק.
בסרטים של מארוול יש כלל שהקהל כבר מכיר: הסרט אולי נגמר, הכתוביות מתחילות לרוץ, אבל אף אחד לא באמת קם.
מחכים.
כי ברור שמשהו עוד יקרה בסוף.
אצל הפועל באר שבע, בשלושת המשחקים האחרונים, התחושה די דומה. רק שבניגוד למארוול, כאן אף אחד לא מבטיח שהסצנה שאחרי הכתוביות תהיה לטובתך.
מול סבאח חיכינו עד השניות האחרונות וקיבלנו סוף שהעיף אותנו מליגת האלופות. מול הפועל רמת גן נשארנו באולם וקיבלנו את הסצנה שכולנו רצינו לראות - שער ניצחון מאוחר. ואתמול מול הפועל חיפה שוב נדמה היה שהסרט כבר נגמר. באר שבע מובילה 1:2, השעון עבר את הדקה ה־90, חלק מהקהל כבר בדרך לרכב ואז, במהלך האחרון, פנדל. 2:2.
שלושה משחקים. שלוש סצנות אחרי הכתוביות. פעם אחת יצאנו מרוסקים, פעם אחת בעננים ופעם אחת בעיקר שאלנו איך לעזאזל שוב הגענו לזה.
בשלב הזה כבר קשה לקרוא לזה רק דרמה.
הפועל באר שבע משחקת לאחרונה שני משחקים בכל ערב: אחד עד הדקה ה־90 ואחד אחריה. ובראשון, לפחות אתמול, היא הייתה טובה מאוד.
72 אחוז החזקה בכדור במחצית הראשונה, תשעה איומים, אליאל פרץ מנהל את המשחק, לוקאס ונטורה שולט באמצע וג'בון איסט מגיע שוב ושוב למצבים. 1:0 במחצית היה תוצאה שהחמיאה בעיקר להפועל חיפה.
וכאן בדיוק מתחילה הבעיה.
יש משפט שאנחנו מאוד אוהבים בכדורגל: "היינו צריכים לגמור את המשחק". משפט מצוין. אפשר להשתמש בו כמעט אחרי כל איבוד נקודות. רק שאף אחד עדיין לא המציא טבלה שמעניקה נקודות על משחקים שהיית צריך לגמור.
לא גמרת? השארת את העלילה פתוחה.
והפועל באר שבע השאירה אותה פתוחה.
גם אחרי השוויון היא ידעה לחזור ל־1:2. גם אחריו היו לה הזדמנויות לתת את השלישי. אבל ככל שהתקרב הסוף, משהו השתנה. הקבוצה ששלטה במשך חלקים גדולים מהערב התחילה להתנהג כאילו הכדור הוא משהו שצריך להיפטר ממנו כמה שיותר מהר.
עוד כמה מטרים אחורה, עוד הרחקה, עוד מבט לשעון.
רק שייגמר.
וזה בדיוק השלב בסרט שבו אוהדי באר שבע כבר צריכים לדעת שאסור לקום.
כי כשאתה משאיר את הסוף פתוח, מישהו אחר יכול לכתוב אותו בשבילך.
לכן דווקא אהבתי לקרוא על הכעס של רן קוז'וך בחדר ההלבשה. "למה הלכתם אחורה?" היא בעיניי השאלה החשובה ביותר מהמשחק הזה.
לא כי אסור להגן על יתרון. ברור שמותר. קבוצה שרוצה לקחת אליפות צריכה לדעת גם לסבול, להתלכלך ולנצח משחקים שבהם הכדורגל היפה נשאר בבית.
אבל יש הבדל בין לנהל יתרון לבין לפחד לאבד אותו.
והפועל באר שבע של קוז'וך נבנתה בדיוק על ההפך. היא רוצה ליזום, ללחוץ, להחזיק בכדור ולגרום ליריבה להרגיש שהמשחק מתנהל בתנאים שלה.
בדקות האחרונות אתמול, מי שהרגישה שהמשחק כבר לא בתנאים שלה הייתה באר שבע.
שלושת המשחקים האחרונים נתנו לה שיעור מזורז בסיומות. סבאח לימדה אותה שהשנייה האחרונה יכולה להרוס לך עונה אירופית. רמת גן לימדה שאותה שנייה בדיוק יכולה להעיף את טרנר באוויר. הפועל חיפה הזכירה שאם אתה מזמין יריבה לכתוב את הסוף, אל תהיה מופתע כשהיא בוחרת סוף שלא מוצא חן בעיניך.
ואולי טוב שהשיעור הזה מגיע עכשיו.
אנחנו בתחילת ספטמבר. אליפות לא הולכת לאיבוד בגלל שתי נקודות מול הפועל חיפה, בדיוק כפי שהיא לא הוכרעה בזכות שער הניצחון מול רמת גן. אבל יהיו עוד הרבה משחקים כאלה בדרך. משחקים שלא ייגמרו בשלישייה בדקה ה־60 ושבהם צריך לדעת להיות טוב גם כשהרגליים כבדות והשעון כבר מזמן עבר את ה־90.
עד אז, יש לי רק המלצה אחת לאוהדי הפועל באר שבע.
במשחק הבא, גם אם אנחנו מובילים בדקה ה־95, אל תכתבו "נגמר", אל תתחילו לסכם ובטח אל תמהרו לצאת מטרנר כדי לחסוך את הפקקים.
כמו במארוול, נשארים עד סוף הכתוביות.
רק נקווה שבפעם הבאה הסצנה האחרונה תהיה שלנו.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
