"עלייתם ונפילתם" - חלק ראשון בסדרה

בתחילת השיחה הוא מספר לי שהוא כמעט ולא מדבר על כדורגל, וכעת הוא גם די מנותק מכל מה שקשור לצפייה במשחק – "זה עדיין קצת קשה לי לראות כדורגל ואפילו לדבר על הקריירה שלי. יש לי צביטה קטנה שאני רואה את הקבוצה משחקת, וזה אפילו לא מקנאה, אלא רק מהמחשבה איך יכולה הייתה להיראות הקריירה שלי, ואיזה פספוס זה מבחינתי".

את הקריירה במועדון האדום, החל יוסי בסוף שנות ה-90 כשהצטרף לילדים ג' –" בהתחלה הלכתי בכלל לבית"ר ב"ש, כי בזמנו חשבתי שהפועל זה שם דבר, ואני בכלל ילד ששיחק קצת בירוחם, והרגשתי שאני לא ברמה. הגעתי לאימון הראשון, במשחקון כבר הובלנו 10-0, ואז עברתי לקבוצה השנייה וניצחנו 11-10. מיד אחרי זה מי שהיה המאמן בזמנו, מאיר טפירו, אמר לי שהמקום שלי זה במועדון "מעבר לכביש".

בנערים החלו הרחשים על הילד מירוחם, הבן של נהג האמבולנס, שמשחק כפי שלא ראו במועדון הרבה מאד זמן. אלקיים היה חלק מאחת מקבוצות הנערים הטובות ששיחקו במועדון, שתחת המאמן אבי בוחבוט הגיעה לגמר גביע המדינה פעמיים ברצף. האירוניה היא שאותה קבוצה נחשבת גם לאחד המחזורים "המבוזבזים" שידע המועדון בעת ובעונה אחת, כשיחד עם יוסי שיחקו בין היתר חן עזרא, הלאל אלסענה שכיום הינו רופא, רן אליהו (אח של/בן של), רפי עמוס, ועופר סבן.

אתם מחזור מפוספס במידה מסויימת?

"מפוספס זאת מילה קשה, כי כולם הגיעו בסופו של דבר לבוגרים ופשוט החלו לנשור. תבין, הקפיצה מנוער לבוגרים היא לא פשוטה בכלל. זה כדורגל אחר, לחץ אחר. אתה צריך להתמודד פתאום עם ישיבה על הספסל".

במקרה שלך לא היית צריך כל כך להתמודד עם ישיבה על הספסל.

"אני מאד מופנם כלפי חוץ, אבל כשהייתי עולה למגרש לא הייתי רואה אף אחד בעיניים, ויכול להיות שזה מה שקידם אותי. בסופו של דבר במשחק הזה אסור לך להיות פראייר".

מה זה אומר פראייר מבחינתך?

"אם לא הייתי כזה תמים הייתי מגיע יותר רחוק. כל חוזה שהציעו לי הייתי אומר כן, גם אני וגם אבא שלי. כל סוכן שהיה בא אליי מבחוץ הייתי מסרב כי לא רציתי "לפגוע בב"ש". גם מבחינה כלכלית, הייתי אומר אמן לכל הצעה שהגיעה מהמועדון, שבדיעבד הייתי צריך להיות יותר קשוח נקרא לזה. לדוגמא – היינו בסוף העונה במחנה אימון בשוויץ. ואבי שכטר שהיה מנכ"ל הקבוצה, בא אליי ואמר לי שמאריכים לי את החוזה, ושיוסיפו לי עוד 1,500 שקל ואני שמחתי בטירוף. אחר כך אתה מגלה שטעית, ושבפועל כן מגיע לך יותר, אבל אני כל כך אהבתי את המועדון שפשוט לא היה אכפת לי באותו הזמן".

אז היית בכלוב זהב למעשה?

"לגמרי. התייחסו אליי בצורה פשוט מטורפת, ובאיזשהו מקום יכול להיות שפחדתי לעזוב את זה. מה גם שהפועל תל אביב ובני יהודה פנו אליי, ואפילו היו שיחות והצעות אמיתיות. ושוב, לא התייחסתי לזה כי מבחינתי הפועל באר שבע הייתה הדבר הכי חשוב".

את משחק הבוגרים שלו אלקיים לא שוכח לעולם, וגם לא את ה"באזז" שהגיע אחריו – "המשחק הראשון שלי הגיע בגביע הטוטו נגד הכח רמת גן, נכנסתי והבקעתי אפילו. זה היה משוגע מבחינתי. מה שקרה אחרי זה בכלל שינה הכול. שבוע אחרי אותו משחק פתחתי נגד לוד וגם שם הבקעתי, ופתאום החלו לפנות אליי מאתרי ספורט, ורצו לראיין אותי, וקיבלתי את תואר איש המשחק ששודר בטלוויזיה. הייתי בעננים - שיחקתי בקבוצה שאני אוהב והשם שלי התחיל ללכת לפניי. באמת הרגשתי שזה הזמן שלי לפרוץ קדימה".

"את הרעש מהסיבוב של ברך שמעתי גם שבועיים אחרי זה"

לאחר שנה שבה שיחק בבוגרים כמעט באופן קבוע, הגיע הרגע ששינה לאלקיים את כל מסלול הקריירה -  "שיחקנו בגביע הטוטו מול הפועל אשקלון. ניר קלינגר פנה אליי לפני המשחק ואמר לי שאני הולך לתת את ההצגה של חיי. וכבר בדקה ה-10 גמרתי את העונה".

 מה בעצם קרה שם?

"עשיתי סיבוב על המגן, הפקקים נתקעו בדשא וזהו. הכל קרה ממש בשניות, ואני ראיתי שחור בעיניים. זה היה כל כך חזק, שאת הרעש מהסיבוב של הברך שמעתי גם שבועיים אחרי זה. אחרי זה הסתבר שקרעתי את מיניסקוס ואת הרצועות בברך".

9 חודשים היה יוסי בשיקום, ולטענתו החזרה הייתה מהירה מידי, ואולי אף גרמה לכך שלא החלים לעולם – "זאת הייתה טעות כי הרגשתי שאני לא לגמרי כשיר אבל כל כך רציתי לשחק. ובאחד האימונים ניר פנה אליי, ואמר שהוא רוצה לשתף אותי במשחק הבא. אז חזרתי, ושיחקתי מול עכו ופ"ת והייתי טוב, אבל אחרי זה הבנתי שזה היה מוקדם מידי".

איך זה בא לידי ביטוי?

"התחלתי ממש כמו שאומרים ''להרגיש את הברכיים''. אתה מתחיל פתאום להיפצע במקומות אחרים גם – פעם זה שברים בקרסול, ואז גם הברך מתנפחת בלי סיבה. מזה עוד חזרתי, ואפילו יצאתי לחצי עונת השאלה עם מכבי ב"ש, ששם בכלל שיחקתי עם שברים קטנים בקרסול בלי לדעת בכלל".

50 הופעות היו לאלקיים בהרכב של הפועל באר שבע. 50 הופעות שמתפרסות על לא פחות מחמש עונות, מתוכם היה פצוע במשך כמעט שלוש – "בסוף הרגשתי שאני לוקח כסף סתם, כי הייתי חוזר ונכנס לפציעות".

"אתה אחד השחקנים הטובים שראיתי בכדורגל הישראלי"

על פי מאמנים של אלקיים במשך השנים, הוא באמת היה גדול. אבי בוחבוט, שאימן אותו במשך מספר עונות בנוער מספר עליו – "ראיתי בו כישרון ופוטנציאל ענק. הוא אחד מהמוסרים הגדולים שגדלו במועדון, ואם היה ממשיך יכול היה להיות גם בין המוסרים הגדולים בכדורגל הישראלי, לא פחות. מה שעשינו בנוער היה הרבה בזכותו. הפציעות גזלו ממנו את החלום, ורק לשמוע את השם שלו גורם לי להתרגש".

גם במועדון ידעו מה יש להם ביד, וכך גם השחקנים – "היינו במחנה אימון בפולין. ואחרי אחד מהמשחקים ישבנו כולם על הדשא במתחם. פתאום אוהד כהן השוער קם, ומול כולם אמר – "אתה אחד השחקנים הטובים שראיתי בכדורגל הישראלי". אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה (צוחק), כי בסופו של דבר אני באמת מופנם וקשה לי להעיד על עצמי. אז שאני נזכר במקרים כאלה, זה מעביר בי מין עקצוץ שאני חושב על זה, אבל היום אני במקום אחר לגמרי".

מתי התחילו המחשבות על פרישה?

"זה התחיל פעם ראשונה כשעברתי למכבי ב"ש בהשאלה. הגעתי למצב שאני לא יכול לשחק כבר. אתה עולה לאימון, וזה לא אותו שחקן שיכול לקחת כדור ולעשות איתו דברים נפלאים. ופתאום הזריזות גם לא אותו דבר. עוד היו כמה קבוצות תחתית בליגת העל שרצו שאמשיך לטפל בעצמי ואבוא לשחק אצלם, אבל אני בזמנו לא שיחקתי קרוב לשנתיים כדורגל בגלל פציעות. כך שהגעתי למצב שאני לא יכול להכיל את זה, ולא יכולתי לסבול את המחשבה לשחק בליגות נמוכות. באותה תקופה התחלתי גם להתחזק בדת, ולשמור שבת. אז אמרתי תודה לבורא עולם על הכל, והחלטתי שזהו – זה נגמר".

אתה מתחרט?

"תראה, זה לא קל בכלל. קח למשל את אבא שלי שלקח את זה ממש קשה. עד היום קשה לו לראות כדורגל. כי הוא היה רגיל לראות אותי, ועכשיו שאני לא שם וזה ממש כואב לו. בסופו של דבר אני לא מתחרט על כלום, כי אני במקום הרבה יותר שלם, ואני תמיד יאהב את המועדון. זה עדיין כואב לי קצת לחשוב על איך יכולה הייתה הקריירה שלי להתגלגל, אבל זה לא בא ממקום של חרטה. אני באמת במקום טוב עכשיו בחיי".