מהצריף הבוער אל הכבאית: טפסר אלי פרץ חושף את סיפור חייו

את סיפורו המדהים של טפסר אלי פרץ, מפקד מרחב נגב במערך הכבאות וההצלה, ומפקד תחנת הכיבוי בבאר שבע, לא ניתן לתפוס ברגע אחד. במשך 36 שנות שירותו עבר אלי תלאות רבים בהם אירועים קשים וגם טרגדיות אישיות, מהם קם כל פעם מחדש כדי להמשיך ולשרת את הציבור, כך הוא מתאר בריאיון מיוחד ל'באר שבע נט' לכבוד חג הפסח. רק בשנה האחרונה הספיק אלי להיפצע בכתפו והתעקש להמשיך ולתמוך בתחנה גם מהבית. בתשוקה הזו אל עולם הכבאות, אלי אוחז עוד מילדותו, והכל, כך הוא מספר, התחיל מצריף בוער.

"חלמתי להיות כבאי"

פרץ (59), נשוי באושר לאשתו ריימונד ואב לשניים, אבירם וחן. סיפורו של אלי מתחיל עוד בימי המעברות בבאר שבע "היינו גרים בצריפי עץ, וכשבית היה נשרף כיבוי האש היה מגיע". אז, הוא מספר, החל חלום הכבאות "הייתי ילד, אולי בן 12, כשהיינו רואים כבאיות היינו נעלמים מבית הספר ורצים אחריהן עד שמגיעים לשריפה. חלמנו להחליף את הכבאים".

בצה"ל שירת אלי בחיל השריון כנהגו האישי של אהוד ברק, ולאחר שחרורו הלך לעבוד במפעל, אך חלום הילדות לא נעלם "אחרי שנה וחצי במפעל התגייסתי לכיבוי האש".

"הבנתי שזה אבא שלי"

חצי שנה לאחר שהחל את שירותו במערך הכיבוי וההצלה, הוזעק אלי לתאונת דרכים קשה בכביש בין ערד לבאר שבע "טנדר הידרדר לתהום. הגעתי למקום, מפקד הצוות קשר אותי והוריד אותי למטה. אני רואה שני הרוגים מאחורה ופתאום שומע מאזור הנהג קול שזיהיתי. הבנתי שזה אבא שלי".

למרות ההלם, אלי לא איבד עשתונות "העליתי אותו למעלה ונסענו באמבולנס לבית החולים. עזבתי את הצוות, לא היה אז טלפונים להודיע, פשוט נסעתי והמפקד חיפש אותי בשטח. רק אחרי שידעתי שאבא במצב יציב ביקשתי להתקשר להודיע במוקד שאני בבית החולים ומדובר באבא שלי".

"תעלה, המפקד מחכה לך למעלה"

לאחר שפעל אלי בניגוד להנחיות, ונסע מזירת האירוע לבית החולים עם אביו, היה בטוח שעבורו זה סוף הדרך "אמרתי לאמא שלי שאני חושב שיפטרו אותי". לאחר כשבוע, כשמצבו של אביו התייצב, נקרא אלי לחדר המפקד "בשעה 08:00 בבוקר, קראו לי בכריזה "אלי תעלה! המפקד מחכה לך למעלה". כבר חשבתי שאני מקבל מכתב פיטורים. נכנסתי למפקד שלי אבנר מרדכי. אחרי 10 דקות שסיפרתי לו את כל הסיפור, הוא חיבק אותי, הצמיד אותי אליו ואמר לי "כל הכבוד, רק תפתח את המכתב". במתח רב פתח אלי את המכתב וגילה לשמחתו שמפקדו כלל לא מפטר אותו "גיליתי במכתב שהוא משבח את ההתנהלות שלי ומאותו רגע אני נחשב עובד קבוע בכיבוי אש".

"עידן, עידן, עידן"

מאז אותו אירוע בתחילת שירותו, עבר אלי מאורעות רבים וקשים, חילץ פצועים מתאונות בתנאים לא תנאים, ועדיין שום דבר לא משתווה לכאב שחווה ב-7 בינואר, 2009, אז עיצומו של מבצע "עופרת יצוקה", זה יום בו לדבריו, חרב עליו עולמו "חזרתי בערב מעוטף עזה. הבן שלי עידן הגיע לתחנה וביקש קצת כסף ללכת עם חברה שלו למסעדה. אמרתי לו בצחוק "תכניס את החברה שנראתה אותה לפחות". למרבה הצער, זו גם הייתה הפעם האחרונה בה ראה את בנו בחיים. "אחרי כמה דקות קיבלנו דיווח על יריות בבאר שבע. ביקשו מכיבוי אש להגיע לסייע בתאורה במקום, והייתה לי מועקה שלא ניתן להסביר אותה ואמרתי שאני יוצא, בדרך כלל מפקד משמרת לא יוצא לאירועים כאלה".

כשהגיע אלי לזירת האירוע, הבין כי בין הנפגעים גם בנו עידן, שנורה למוות "הגעתי ובזמן שאני עולה לכיוון הרכב, ניגש אליי מפקד המרחב של המשטרה אז יוסי פריינטי וחיבק אותי חזק, לחיצה כואבת. ואז לחש לי באוזן "עידן, עידן, עידן". אמרתי מה עידן?! ואז ראיתי את הדמעות בעיניים שלו ושל קציני המשטרה. זיהו שזה הבן שלי על ידי הארנק ותעודת הזהות שלו. ברגע שהגישו לי את זה לא האמנתי. אמרתי מה פתאום! ואז רצתי לכיוון האוטו וגיליתי שזה הבן שלי". עידן פרץ ז"ל נורה למוות במכונית, במה שהעריכו אז במשטרה כסכסוך עבריינים, עמו נפצע גם אדם נוסף שלטענת אלי, היה המטרה, אך עידן ז"ל נתפס באש הצולבת. כואב ומזועזע, עולה אלי חזרה לכבאית ונוסע לביתו עם הבשורה המרה, אותה נאלץ לבשר גם למשפחתו "חרב עלינו עולמינו".

"אתה מבין מה באמת חשוב"

מותו של עידן ז"ל שינה את חייו של אלי "אתה מבין מה באמת חשוב" הוא אומר. אך לשמחתו, חבריו לשירות לא נתנו לו לשקוע "בזמן השבעה אתה מתחיל לגלות מי החברים שלך, ומי אוהב אותך באמת. קיבלתי חיזוקים מכל הכיוונים, מהכבאים, מפקדים, משפחות ונשות כבאים, כולם. חיזקו אותנו, כמה עזרו לנו בתקופה הקשה הזו".

אלי סיפר כי החלום של בנו היה שאביו ימונה למפקד "עידן היה מתנדב כאן בתחנה, חלם שאני אהיה המפקד והיה אומר לכבאים בצחוק "חכו שאבא שלי יהיה מפקד מה יעשה לכם". עצוב לי שהוא לא זכה לראות את זה". 

פחות מחודש לאחר מותו של עידן, חל יום הולדתו של אלי, "רצו לעשות לי חגיגה באולם אירועים. בעל האולם בא אלי ונתן לי 2,000 שקל, ואמר לי שזה מקדמה שקיבל מעידן". למעשה, זמן קצר לאחר שעידן ז"ל נרצח, גילה אלי כי ילדיו תכננו עבורו חגיגת יום הולדת מיוחדת, אך הכל נקטע ברגע אחד "רצו להפתיע אותי ביום ההולדת וזה הכי גמר אותי".

שנה לאחר מות בנו, כמעט איבד את חייו

טפסר אלי פרץ הגשים לבסוף את חלומו של בנו, וב-2013 מונה למפקד מרחב הנגב ומפקד תחנת הכיבוי בבאר שבע. אך שנה לאחר מותו של עידן, כשהיה רק בן 50, כמעט ואיבד אלי את חייו בהתקף לב פתאומי "זה היה ב-2010, נגמרה השנה של עידן, ואחרי זה קיבלתי התקף לב. פוניתי לבית החולים, עשו לי החייאה ולשמחתי יצאתי מזה. אחרי זה התחלתי להבין את החיים גם, העיקר לשמח אנשים, לתרום לקהילה ולהיות לצד אשתך".

היום כמעט 10 שנים אחרי, איך אתה חושב שמותו של עידן ז"ל השפיע עליך?

"הלוחמים כמו הילדים שלי ובגלל זה קצת קשה לפקד עליהם. אני רואה את הבן שלי מולי. מה השתנה מאז שעידן נפטר? "אז הייתי אדם מאוד קשה, היום אחרי המוות שלו אתה יודע להעריך את החיים. אתה יודע לראות לאנשים בעיניים ולדעת שהכל מתגמד ליד המצב הזה".

הילד שחלם להיות כמו טפסר אלי פרץ

כפי שבילדותו חלם אלי להיות כבאי, פגש לפני כ-3 שנים, ילד בן 9 בשם מיכאל, עם תשוקה בוערת לא פחות משלו. "פגשתי את מיכאל בנתיבות, כשעשינו יום קהילה בפורים בכל המרחב. קנינו 800 קסדות כבאים ומילאנו אותם בשוקולדים למשלוח מנות לילדים. הגענו לנתיבות ועשינו שם תרגיל. ואז אומרים לי שיש פה ילד שהחלום שלו זה לפגוש אותי".

אלי פגש את מיכאל בן ה-9, וגילה לפניו ילד אמיץ כשהוא לבוש כאחד הכבאים "הגיע עם חליפה, קסדה, נעלי כבאי ומטף גיבוי על הגב שלו. מיד חיבקתי ונישקתי אותו ואמא שלו אמרה לי לא, כי הוא חולה במחלה נדירה ועבר השתלות בארה"ב. מיכאל ביקש ממני בקשה אחת. שאלתי אותו "מה אתה רוצה?" והוא אמר לי "אני רוצה לעשות הדרכה". אלי מילא את בקשתו של מיכאל ולא האמין למראה עיניו "הוא עשה הדרכה לילדים וההורים היו פעורי פה. העליתי אותו לאוטו שלי. הדלקתי לו סירנה נתתי לו לדבר ונתתי לו לנהל את התרגיל".

החיבור בין אלי למיכאל היה מיידי "מיכאל היה ילד חכם, מקסים שאתה מתאהב בו מהר. ביקשתי מאמא שלו לאמץ אותו כאן לתחנה בבאר שבע וגם בנתיבות. היינו לוקחים אותו מביאים אותו לכבאות שתהיה לו שמחה".

אלא שחודש לאחר מכן, קיבל אלי טלפון שהחזיר אותו ליום הטרגי בו איבד את בנו עידן ז"ל "סמדר, אמא של מיכאל התקשרה אליי ואמרה לי שהוא מאושפז במצב קשה בטיפול נמרץ ילדים. זה לא פחות מההודעה שקיבלתי על עידן. נסעתי לבית החולים וברגע שנכנסתי למחלקה עוד לא ראה אותי וכבר פתח את העיניים וקרא לי "הנה אלי!". היה קשה מאוד להיות שם, כולנו באנו לבקר אותנו, הבת שלי, אשתי, כמו בן משפחה חייב להיות שם. כל יום הייתי שולח שני כבאים לבקר אותו, לשמח אותו, להביא לו מתנות של כבאיות". בצער רב, מיכאל ז"ל נפטר בעקבות המחלה ממנה סבל, ועבור אלי, זה היה כאילו איבד בן נוסף.

"אלוהים לקח לי שני מלאכים"

לאחר שמיכאל נפטר, הרגיש אלי כי הוא חייב לעשות לו את הכבוד האחרון "רציתי שמיכאל יקבר כמו כבאי. פניתי לנציגי הכבאות וביקשתי לעשות לו הלוויה ממלכתית. קיבלתי את כל האישורים והדלקנו סירנות, לקחנו את מיכאל בשיירה, וכשהגענו לקבר שלו נעמדו כל הכבאים מול הקבר והצעידו לו". מיכאל נקבר כשעל קברו כל חליפת הכבאות של הכבאי שחלם להיות, והיה. "אני כל הזמן נזכר בו לא פחות מאשר בעידן", מתאר אלי. אמרתי לאמא שלו "אלוהים לקח לי 2 מלאכים אבל הם נמצאים מעל הראש שלי".

חושב על הכבאים גם מהבית

לפני כשנה נפצע אלי בעת שהותו בחו"ל "הייתי בבריכה ועף לאחד הילדים כדור פלסטיק. ניסיתי להחזיר לו, חשבתי שאני מסי עשיתי תרגיל קטן, ואז נפלתי על הכתף, שברתי אותה וקרעתי ארבעה גידים". אותו תרגיל השבית את אלי ל-7 חודשים בביתו, אך לבו היה בתחנה עם הכבאים "לא באתי לתחנה אבל כל הזמן הייתי בתחנה. כל הזמן בקשר עם הכבאים, כל היום מבקרים, זו המשפחה שלי".  

"ילדה אמיצה שאין כדוגמתה"

אירוע קשה שעמד בפני אלי יחד עם לוחמי האש ממש השבוע, הוא השריפה בבית משפחת שפדוב, שם קיפחה את חייה שרה בת השנתיים ואחיה שניאור נפצע קשה. במהלך השריפה קפצה אחת מבנות המשפחה, רק בת 8, ממרפסת הבניין אל קומת השכנים: "כבאי בשם אולג גר שם ולא היה במשמרת, ראה את הילדה ועם השכנים הביאו שמיכה וביקשו ממנה לקפוץ. ילדה אמיצה שאין כדוגמתה". סיפר אלי.

על האירוע הקשה אמר פרץ "לוחמי האש חירפו נפשם שם על מנת להגיע לילדים. לכל כבאי כאן יש ילדים בבית, זה טרי וכואב ואנחנו לא חסינים מזה. כמה שהלוחמים מתמודדים עם מראות קשים יום יום, אי אפשר להתרגל ברגע שמדובר בילדים חסרי ישע. נציב הכבאות הגיע ושיבח את הכבאים על העבודה וזה לא מובן מאליו".

לאחר האירוע פתחו בכיבוי האש בחקירה והגיעו למסקנה כי זו נגרמה מ"גורם אנושי" : "הבאנו מהנדס חשמל מומחה, בדק את כל האזור ושלל כל אפשרות של קצר או כשל חשמלי. נותר רק הגורם האנושי. בהזדמנות הזו רוצה גם לאחל תנחומיי למשפחה בשם כל הלוחמים, ולאחל לילד שיצא בשלום ושיחזור אלינו, נאמץ אותו כאן בכבאות".

קשה מאוד לדמיין את שעבר טפסר אלי פרץ מאז החל את שירותו לפני 36 שנה. למרות חייו רצופי התלאות, הקשיים וגם הטרגדיות, הלהבה של אלי שבוערת בו עוד מימיו כילד במעברה, לא דועכת. וכפי שאמר בסוף הריאיון, כל שברצונו לעשות הוא "להמשיך ולתרום לקהילה".

ואי אפשר לסיים בלי כמה מילות כבוד והערכה גם לכוחות ההצלה באשר הם ולמערך הכבאות וההצלה בפרט. לוחמי האש ברחבי הארץ ובתחנת באר שבע כמובן, עושים עבודתם בחירוף נפש, פועלים מבוקר ועד לילה למען אזרחי ישראל. אנשים כמו טפסר אלי פרץ הם אלו שמוזעקים לעזרתכם יום יום, שעה שעה, כדי שאתם התושבים תדעו שלא משנה מה יקרה, הם יהיו שם כשתזדקקו לעזרתם.