23 שנה אחרי שהוריה ואחיה של בת אל מלכה נהרגו בתאונה דרכים: "הפספוס שההורים שלי לא יכירו את ילדיי מכרסם בי יום יום"

כיום, כשבת אל כבר אמא שמתקרבת לגיל 40, כמעט כגיל  אמה שנהרגה בטרם עת, היא מגדלת ביחד עם בעלה נתי את שלושה הילדים, אריאל (19), יהלי (13) וגילי (5) בבית שכולו שמחה ואהבה כילדותה שאבדה, עובדת למחייתה ברווחה בעיריית נתניה, מלווה משפחות וילדים בסיכון וסטודנטית לעבודה סוציאלית – משתפת אותנו על החיים שהיו לפני והיום.

היית הילדה הבכורה

"בתור ילדה בכורה, הייתי מאוד מאוד מחוברת למשפחה, להוריי, אפילו תלויה ולא כל כך עצמאית. בכל צעד, הטלפון לאבא היה הראשון, לא זזה בלי המילה שלו והחיזוק. התקופה הראשונית בבית חולים, כשאני פצועה מאוד קשה, לא זזה וללא יכולת לדבר - התעוררתי למציאות שלא ניתן בכלל לעכל או להבין. הדבר היחיד שהיה לי בראש, תמיד, זה הבנות. האחיות שלי".

מה החזיק אותך אז?

"בדיעבד אני מבינה שזה מה שבעצם החזיק אותי, זו המטרה הסופית שהייתה לי בראש - להחלים, להתחזק כמה שאוכל, על מנת להיות שם בשבילן בכל רגע נתון, לדאוג להן ולעבור יחד איתן את החיים בצל הכאב הגדול והאובדן הבלתי נתפס. יש  משפט שאבא היה נוהג לומר לי וחקוק בראשי מאז שאני קטנה. ״בת אלוש, אתם האחים, תמיד תהיו מאוחדים, אחד בשביל השנייה לא משנה מה, תמיד יחד!", תופס את ידו בידי חזק ומצביע - ככה אני רוצה", אז אני עושה כל מה שאני יכולה על מנת להגשים את מה שאבא ביקש ממני. מקווה שמצליחה".

נחזור אחורה בזמן: בת אל גדלה בבאר שבע בבית מלא בחום, אהבה והכלה, בית שמח שמוסיקה היתה חלק בלתי נפרד ממנו, עם הורים שגידלו את ילדיהם לערכים כה משמעותיים ועם ערך הנתינה. "משהו שראינו בבית יום יום מאז שזוכרת את עצמי" נזכרת בת אל "אבא ואמא כל כך אוהבים, עם אחי היקר והאהוב שהיה הבן היחיד בבית, הנסיך שלנו, ילד טהור, בעל לב זהב, מצטיין בלימודים ובמעט שהספיק ידע ליהנות מכל רגע בחיים".

איך השנים עוברות עם הגעגוע?

"האובדן הכאב והגעגוע מלווים כל החיים, לפעמים בתוכי, לפעמים לצידי, אך תמיד תמיד איתי. בכל שעה ורגע. החוסר, בשמחות, לידות, בר מצווה של הילד, חתונות של הבנות וגם כן השמחות שלהן, אף פעם  לא שמחה שלמה במאה אחוז, תמיד הכאב מלווה. ברגעים קשים, בחולי, משברים שונים בחיים, אני מרגישה שחוזרת להיות ילדה קטנה, שרק מתחננת לחיבוק מאבא מאמא, ליטוף שהוא רק שלהם, כתף להניח את הראש ולהתמלא, ואין את זה. זה כל כך קשה".

הזמן לא ממש מרפא

"הזמן לא מרפא מבחינתי, הזמן עובר, דברים משתנים ומתפתחים, התבגרנו התחתנו והבאנו ילדים לעולם, אבל בתוך תוכי יש משהו שנעצר, שעדיין שם, שעוד מקווה שמישהו יעיר אותי ויאמר לי שכל זה היה חלום. הזמן רק מעצים את החוסר והגעגוע, את תחושת הפספוס העצומה שלא רואים אותנו היום, שהם לא מכירים את ילדיי, שילדיי גדלים בלי הזכות להכיר אותם ולקרוא להם סבא וסבתא".

בת אל ובעלה החליטו לעזוב את באר שבע כשהבן אריאל הבכור היה בן שלוש וחצי. הם עזבו את העיר שבה גדלו  - רחוקים מבית העלמין שבה קבורים הוריה ואחיה האהובים. "כשהבנות עזבו את באר שבע לחיות אצל אחות של אמא שלי ששימשה אפוטרופוס" סיפרה  בת אל "נשארתי לבדי ועזבתי כדי להיות ליד סבא וסבתא ודודה שלי בנתניה, אבל אנחנו נפגשות הרבה. שבתות וחגים יחד. אני מגיעה מידי פעם לבית העלמין, אך פחות מחוברת לאבנים. להסתכל על תמונות ולדבר אליהם כשאני לבד, הרבה יותר מדבר אליי".

את מרגישה יותר את תחושת הפספוס?

"הבן הגדול שלי, שכל כך דומה לאבא פיזית, רוחנית, כל כך הרבה פרטים שמזכירים לי כל כך את אבא, הכיפה הסרוגה, האהבה שלו לחזנות, האמונה הכל כך חזקה, וכל כך הרבה ערכים טובים והשקפות מדהימות כמו לאבא שלי. הפספוס שלא הכירו מכרסם בי יום יום, לפעמים יושבת עם עצמי ומדמיינת אותם יחד, כמה אמא היתה מפנקת זרים אז מה היה קורה עם הנכדים, איך אחי היה נראה היום, בטוח היינו חברים כלכך טובים, מה אבא היה אומר, היה גאה בי? כמה הוא היה מתמוגג מהילדים, מאחיות שלי והמשפחות שלהן. זו פנטזיה שכמעט כל יום חולפת בראשי".

איזו אמא את?

"הילדים שלי, הם האור בחיים שלי,  אני אם חרדה, באופן טבעי יותר מגוננת ומפוחדת בעקבות המקרה האישי שלי, מאוד משתדלת לשחרר, אבל זו עבודה יומיומית מאוד קשה, כי הפחד שמשהו יקרה לעוד מישהו קרוב אליי, קיים בי כל הזמן. בעלי האהוב נמצא שם תמיד לאזן, לעזור לי עם זה ולחזק אותי."

עוד הוסיפה: "גם המשפחה המורחבת שלנו, דודים ודודות' סבתא וסבים, כולם פה תמיד למעננו ובשבילינו. זה מאוד מאוד משמעותי לנו, העזרה והאהבה שמקבלות מהם עוזר לנו מאוד.

העיר עוד זוכרת את אבא

"מאז שאני קטנה, ידעתי שאבא הוא איש מוכר, ואהוב על הבריות ושאמא עשתה הרבה חסד, אבל רק לאחר התאונה, הבנתי עד כמה זה היה משמעותי. כל כך מרגש אותי ומחמם את ליבי שעד היום כשפוגשת אנשים ומספרים לי מאות סיפורים שלא ידעתי עליהם בהתרגשות גדולה, אני פשוט גאה להיות הבת שלהם גאה במי שהם היו. גאה שגדלתי בבית כזה, הלוואי ואצליח לקיים את הבית שלי ולחנך את ילדיי כמה שאפשר כמו שגדלתי אני."

מה החלום שלך?

"החלום שלי, שאני ואחיות שלי נהיה תמיד בריאות, חזקות, ומאושרות, שנהיה תמיד מאוחדות, ונצליח כל אחת בנפרד לקיים את הבית הגרעיני שלה לבית מאושר, בריא, שיודע רק שמחה , בעל ערכים טובים ואהבת חינם, כמו שאנחנו זכינו."