"לפני העבודה- אנחנו קודם כל בני אדם"
18.11.16 / 14:54
"נפתלי- מחלקת שיקום", זה הכינוי שדבק ברס"ב נפתלי פרץ, שמצליח לנפץ כל סטיגמה אפשרית באופן המוצלח ביותר על תפקיד המפקד בצה"ל. על אף שהעבודה עם חיילי מקא"ם תמיד מאתגרת את הדרג הפיקודי, נפתלי מצא גם את הדרך להיות עבורם דמות אב מחנכת ומעצבת, תוך מתן כבוד הדדי האחד לשני- "הקסם הוא לבוא ולחבק אותם".
רס"ב נפתלי פרץ, מפקד מחלקת הייצור באגד האחזקה והטכנולוגיה 653 של פיקוד דרום, הוא ממש לא עוד מפקד בצה"ל. רס"ב פרץ, באר שבעי, בן 41, מפקד על עשרה חיילים סדירים, ארבעה נגדים ואזרח עובד צה"ל אחד, נשוי ואב לשני בנים בני 9 ו-7 ולבת בת שנה וחצי. המחלקה של רס"ב נפתלי פרץ נותנת מענה בתחומי האחזקה והטכנולוגיה לכל מרחב הדרום- מאילת ועד ג'וליס, כשמיגון עמדות חיילים, מיגון רכבים ושיפוץ חדרי אוכל הם רק חלק קטן מתחומי האחריות הרבים שנפתלי וחייליו אמונים עליהם.
את דרכו בצבא התחיל נפתלי במשמר בגבול, כחייל קרבי, אך שבועיים לאחר שהתגייס קרתה טרגדיה במשפחה כשאחיו נהרג בתאונת הדרכים. בעקבות הטרגדיה, החליט נפתלי להישאר קרוב לאמו על מנת שיוכל לסייע לה בענייני הבית, לכן עבר לבסיס מחנה נתן בשנת 1994, שם הוא נמצא עד היום.
בדרך כלל חיילי קבע נשחקים עם הזמן בצבא ומרגישים צורך בשינוי אחת לכמה שנים- אם זה שינוי בתפקיד או בבסיס. מה מחזיק אותך באותו הבסיס ובאותו התפקיד כבר כל כך הרבה שנים?
"קשה לי לעזוב את המקום הזה. התחברתי אליו עוד כשהייתי בסדיר וזה המשיך כשהייתי בקבע עד שתפסתי את הפיקוד על המחלקה שלי. אני ממש אוהב את הצבא, אני אוהב את המסגרת הזאת. כיף לי להרגיש את החיילים שלי- לקחת טירון שלא יודע עדיין מה לעשות ולבוא ולעצב אותו כך שהוא ייצא לאזרחות עם מקצוע או אפילו להשאיר אותו בקבע".
החיילים במחלקה של נפתלי מגיעים אליו מרקעים סוציו-אקונומיים בעייתיים, בין אם אלו חיילי מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) או בין אם הם חיילים מתכנית "שח"ר הטל", תכנית שמטרתה לאפשר לגברים חרדים צעירים רכישת מקצוע וניסיון בעבודה באמצעות השתלבות בצבא.
החיילים שתחת פיקודך מגיעים לא פעם מרקעים מאוד בעייתיים. עד כמה אתה מעורב בחיים האישיים שלהם?
"אני מאוד מעורב. אני מגיע לבתים של החיילים לביקורי בית, ואם צריך, אני דואג שישפצו להם את הבתים, דואג להכניס להם ציוד שחסר. לא מזמן היה לי חייל שהבאתי לו תכולה שלמה של בית, אחרי שהוא לא דיבר ולא סיפר כלום. יום אחד, כשחזרנו מעבודה מחוץ ליחידה, אמרתי לו אני מוריד אותו בבית וכשהגענו לא שאלתי אותו ופשוט עליתי איתו. כשנכנסתי לבית מיד יצאתי עם דמעות בעיניים, לא תיארתי לעצמי שהמצב עד כדי כך גרוע. החייל פשוט ישן על שני דיקטים, עליהם מזרן, והילדה הקטנה שלו, בת חצי שנה, מסתובבת לו בין הרגליים, ישנה איתו ועם אשתו על המזרן. אין מקרר, אין דברים מינימאליים לילדה. אפילו התריס לא נפתח ולא התאפשרה כניסה של אור לתוך הבית. יומיים אחרי זה הבית שלו היה מלא בהכל- מזנון, סלון, בגדים, צעצועים...".
אתה מרגיש לפעמים שהתערבות כזו מצדך יכולה להתפרש כעניין פולשני או כחדירה לפרטיות?
"לא. אני גם לא מתערב להם, חלילה, בחיים האישיים. אני פשוט מעורב ברמה של לדעת באיזה מצב החיילים שלי נמצאים. אם קורה שאני רואה חייל שלא מחייך, אני שואל אותו מה קרה. אם הוא מספר לי שיש לו קצת בעיות אבל לא נותן יותר מידי מידע אני אמשיך לעקוב. כשאני מגיע לבית של חייל ואני פותח את המקרר ורואה שהוא ריק, האמא נכה ועוד הרבה בעיות אחרות- פה אני נכנס לתמונה. אני מערב את הגורמים שלנו, שאלו מש"קיות הת"ש ומפקד היחידה, וכולם עוזרים. הכל במסגרת צבאית".
איך החיילים שלך מגיבים לרצון שלך לסייע להם? הם מופתעים?
"הם מופתעים מאוד. הם מגיעים לצבא וחושבים שהכל פה זה לעמוד בשלשות ושזה רק משמעת. זה לא שאין את זה, אבל כשהם רואים שמצד אחד יש משמעת אבל מצד שני יש גם מישהו שבא ומלטף ודואג להם ומתעניין בהם- את רואה שהחייל פתאום מסתכל עלייך בעיניים זוהרות".
וההפעלות, מסתבר, איננה חד צדדית. לפני כחודשיים, ביום ההולדת של נפתלי, ארגנו לו חייליו מסיבת הפתעה מושקעת, שכללה בלונים, שלטי ברכה, כיבוד ואפילו הכינו לו סרטון. "הייתי פשוט עם דמעות בעיניים" הוא מספר.
יבואו אנשים וישאלו אותך למה לך לעזור לאותם חיילים? בסופו של דבר אתה רק המפקד שלהם ואין בהגדרת התפקיד שלך שום אזכור לסיוע שכזה.
"החיילים האלה מגיעים עם בעיות מהאזרחות, עם חובות לשוק האפור, שאני לא יודע איך ילד בן 18 מגיע למצב הזה. אנחנו מנסים לעצב אותם, לחנך אותם ולתת להם כישורים שיעזרו להם בעתיד. זה גם הופך אותו להיות חייל יותר טוב וזה משרת את שני הצדדים. אם אני מראה לחייל שאני דואג לו, מבלי לחדור לו לפרטיות, החייל ייתן מעצמו יותר פי כמה וכמה. אם הוא יראה שאני נלחם בשבילו- הוא יעשה זאת גם להיפך. יש לי חיילים שהשתחררו לפני חודש-חודשיים והיום הם עובדים במפעלים מסודרים, שזה גורם לי לסיפוק הכי אדיר שיש. להוציא שבעה נערי מקא"ם לקורס שמקנה תעודת מקצוע, כשאין נשירה של אף אחד מהם מהקורס- זה סיפוק גדול".
את האחריות והדאגה לחייליו חלק נפתלי עד לפני כשלושה חודשים יחד עם עוד נגד מהיחידה, תומר בראון זכרונו לברכה, שנפטר בגיל 43 ממחלת הסרטן באופן פתאומי. השניים עבדו באופן צמוד במשך ארבע וחצי שנים, זאת לאחר שתומר ז"ל הגיע אל המחלקה של נפתלי מפלוגה אחרת.
"אלה היו ארבע וחצי שנים של אהבה, של כבוד" מספר נפתלי בקול חנוק מדמעות. השניים דאגו והיו מעורבים יחד בכל הקשור מחסורם של החיילים, שנקשרו גם לתומר, ומסרבים כעת להאמין שהוא איננו. "הם לקחו את זה מאוד קשה. פתאום החיילים קלטו את השם שלו בפינת הנצחה שלנו... חלק התחילו לבכות. אני הייתי רגיל לאסוף אותו בכל בוקר לעבודה ופתאום אין...". גם במקרה הזה נפתלי רתם את חייליו ואת עצמו, ויחד הם עזרו למשפחתו של תומר ז"ל בבניית סוכת האבלים ובכללה בליוויה לאורך כל התקופה האחרונה.
מה לדעתך הקסם שגורם לחיילים שלך להתמיד, להשקיע ולהוכיח את עצמם?
"הקסם הוא לבוא ולחבק אותם, וכשצריך לכעוס עליהם אז לכעוס עליהם. הם יודעים שכמו אני דואג אני לפעמים גם כועס. יש לי חייל שהוא לא בקשר עם ההורים שלו והוא תמיד בא ואומר לי שאני דואג לו יותר מאבא ואמא שלו. אני תמיד אומר לחיילים שלי שלפני העבודה- אנחנו קודם כל בני אדם".
איך הם מקבלים את הכעס שלך כלפיהם? אתה מרגיש שיש חיילים שמנסים לבחון את הגבולות שלך?
"יש חיילים חדשים שמקבלים את הכעס אחרת, אבל אחרי תקופה מסוימת הם מבינים. תמיד כשחייל חדש מגיע יש ניסיון לבחון גבולות, אבל גם החיילים הוותיקים מסבירים שנפתלי ידאג להם וישקיע בהם, רק אל תעשו שטויות".
איך הקולגות שלך בעבודה, מפקדים אחרים, מסתכלים על דרך העבודה שלך?
"הם לא רגילים לדברים האלה. לצערי, עם הלחץ שיש בצבא, המפקדים כל הזמן סביב העבודה. אני לא אחד שבא ומספר לכולם מסביב כמה אני עושה. המפקדים פשוט מעריכים את העבודה, וכשמגיעים אליהם חיילים בעייתיים אז שולחים אותם אליי. "נפתלי- מחלקת שיקום", ככה הם קוראים לי".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
