"רצינו להביא לבאר שבע חוויה ייחודית של בילוי קולינרי"

"לאורך כל תקופת הקורונה לא ידענו אם נחזור לפעילות או לא, היו התלבטויות והתחבטויות אם זה שווה את זה, אם אולי עדיף פשוט למכור את העסק או להישאר ולנסות להילחם. אני כן מאמינה שאפשר לצמוח שוב, להפוך את המצב למשהו טוב ולגדול. נאבקנו כעסק חדש בזמן שעסקים רבים נסגרו", כך סיפרה ל'באר שבע נט' אדר מור, שהקימה יחד עם יגאל עטייה את מסעדת ה"פטריקס" בבאר שבע.

השניים במקור מירושלים אך עברו לפני שנה לבאר שבע במטרה להגשים חלום משותף. הוא קבלן בנייה והיא פסיכולוגית, יחד בתקופה הכי מאתגרת שידע עולם המסעדנות, הם הקימו בבאר שבע את מסעדת ה"פטריקס". חודשים אחרי הפתיחה יגאל ואדר סיפרו לנו בגילוי לב על התקופה הכי מאתגרת בחייהם, על ההתרגשות לקראת המעבר לבאר שבע, לצד ההשקעה הענקית שעשו בהקמת המתחם שלהם, שיגאל בנה בשתי ידיו וגם על ההשפעה של המצב על הזוגיות. היום, תחת מגבלות וללא סיוע מהמדינה, הם מתעקשים להמשיך ולהגשים את החלום ולתת לבאר שבעים חווית בילוי והסעדה ייחודיות.

מאיפה נולד הרעיון לפתוח מסעדה בבאר שבע?

יגאל: "התחלתי לעבוד בירושלים מגיל 15 בבנייה ושיפוצים, עבדתי כפועל פשוט והכרתי את אדר לאחר חצי שנה. עשינו המון עסקים ביחד לאורך השנים וכשקיבלתי את ההצעה לפתוח את הפטריקס בבאר שבע מאוד התחברתי לזה. סבא וסבתא שלי עלו כל המשפחה לארץ וחיו בדימונה ובבאר שבע, זה חיבר אותי לשורשים של המשפחה. בנוסף אני מאמין בבאר שבע, זו עיר מתפתחת שנמצאת בעלייה וראש העיר עושה כאן עבודה מדהימה. רצינו להביא לבאר שבע חוויה ייחודית של בילוי, מקום שמשלב מסעדת שף ובר. קיבלנו את המקום לפני שנה ובניתי אותו מאפס, היו סביבנו רק קירות בטון. שמחתי להכיר המון באר שבעים שרק רצו לעזור ולסייע".

אדר: "אני מאמינה שאכילה היא הרבה פעמים רגשית ולכן אוכל נוגע ברגש ובנפש. זה נובע גם מתחום הטיפול שממנו אני מגיעה. בעיני אוכל הוא לנפש, אז מהמקום הזה התחברתי לרצון של יצירת חוויה ללקוחות מההיבט הקולינרי, שהלקוחות ירגישו את האהבה בשירות ובטעם של האוכל, כי זה עוזר להם גם לנפש. עברנו לבאר שבע אחרי שעזבנו כל אחד מקצוע בו עסקנו. ידענו שיש סיכון בפתיחת עסק חדש אבל מצאנו בזה גם אתגר והחלטנו ללכת על זה. המעבר לבאר שבע היה לא פשוט אבל גם מלווה בהתרגשות גדולה".

איך הכישורים האישיים שלכם סייעו לכם בפתיחת העסק המשותף? איך הצלחתם לשלב את הזוגיות בתוך העסק?

יגאל: "אני מאמין שכל בן אדם מביא את התכונות שלו איתו לעסק. אדר מאמינה שבכל דבר יש רגש, וגם באוכל. מבחינתה ומבחינתי השירות הוא במקום הכי גבוה שיש. היא מביאה את הרגש ואני מביא את הפן העסקי והתפעולי, אני מנהל את הסרוויס ואת העובדים. אדר אמונה על תהליך לקיחת הזמנות, הנעת העובדים בכל המחלקות, גיוס עובדים וניהול המטבח. חשוב לנו בתור הבעלים להיות בעסק מההתחלה ועד הסוף. כרגע אנחנו חברים טובים וכבר לא בני זוג, העסק מביא איתו המון אמוציות וגם הקורונה השפיעה על הזוגיות שלנו. כדי להחזיק את העסק החלטנו שאנחנו צריכים להישאר חברים, אנחנו מקבלים החלטות ואנחנו פרטנרים עסקיים וחשוב לשמר את זה".

לא מוותרים על החלום

אחרי שעברו לבאר שבע ובנו את העסק מאפס, בחודש ינואר 2020 פתחו אדר ויגאל את המסעדה שלהם במתחם הסינמה סיטי בבאר שבע. "הרגשנו שהעסק קורם עור וגידים, אנשים שמעו עלינו והגיעו, ואז אחרי חודש וחצי של פעילות סגרנו את המסעדה בגלל הקורונה. הפסדנו סחורה בעלות של מאה אלף שקלים ולא הייתה לנו עבודה במשך שלושה חודשים", שיתפה אדר. הם נאלצו להוציא עובדים רבים לחל"ת ולצמצם את הצוות כשרבים מהם מצאו בזמן הקורונה עבודה אחרת, כך שעם הפתיחה המחודשת באמצע יוני, יגאל ואדר מצאו עצמם מחפשים מחדש עובדים. "איבדנו את הצוות שבזמן הקורונה חיפשו לעצמם מקום עבודה, היינו צריכים להעסיק מחדש עובדי מטבח ומלצרים ובעצם כאילו פתחנו פעמיים מאפס בתקופה של מספר חודשים", הוסיף יגאל.

אתה מרגישים שאין מספיק סיוע לעסקים עצמאיים?

יגאל: "זה נושא שנוגע לי ללב בצורה מאוד קשה, אני כל החיים שלי שילמתי מיסים, ביטוח לאומי, כל מה שהיה צריך. אדר ואני פתחנו את העסק ולא קיבלנו שקל מהמדינה עד היום. בגלל שהעסק חדש ולא היה פתוח בשנת 2019 אנחנו לא זכאים לשום עזרה. לא הגיוני להשאיר לבד אנשים שהקימו עסק ושמו את כל מה שהיה להם בדבר הזה. אני משקיע במדינה ומאמין במדינה אבל אין עם מי לדבר. נאלצנו להוציא כספים מהחסכונות, להיעזר בהורים, המדינה חייבת לראות איך היא יכולה לעזור".

מבחינתם חשוב להמשיך ולהילחם על החלום המשותף שלכם? להמשיך להעניק חווית בילוי וקולינריה לתושבי באר שבע והדרום?

יגאל: "כן, אנחנו נותנים את החיים שלנו בעסק הזה, עובדים יום ולילה, רוצים לתת לתושבים בעיר חוויית בילוי מטורפת, כמו החלום איתו באנו מהבית. אנחנו ניתן מעצמנו כל מה שצריך כדי שזה יקרה".  

אדר: "אנחנו משקיעים המון אנרגיה בזה, כתוצאה מכך את לפעמים נמצאת בסוג של הדחקה של המצב כי ההשקעה והאנרגיה שזה לוקח מאיתנו לא משאיר מקום לשום דבר אחר. לפעמים אני לא יודעת מאיפה יש לנו את הכוחות, אנחנו לא הולכים לישון לפני 7-8 בבוקר, זה כאילו את בפול גז בניוטרל... אבל נמשיך להתאמץ ולתת כל מה שיש לנו. אנחנו מאמינים בעיר הזו, יש בה חום אנושי שלא מובן מאליו, כולם מחבקים ובאים לפרגן והם אלו שנותנים לנו את הכוח להמשיך".