ראיון מיוחד לחג: תומר וקנין, כוכב הכדורגל שחזר בתשובה - חוזר הביתה
10.09.26 / 09:40
הוא היה שחקן כדורגל מצליח בהפועל באר שבע ובנבחרת ישראל, קיבל הצעות ממכבי תל אביב של אברהם גרנט, מבית"ר ירושלים של דרור קשטן ומקבוצה בגרמניה, חי את חיי הזוהר, דגמן, יצא עם דוגמניות, גר בלוס אנג'לס ולימוזינה חיכתה לו בפתח. אבל דווקא כשהיו לו כסף, פרסום והצלחה, הוא הרגיש שמשהו עמוק בפנים חסר. לפני כ־23 שנה הוא עצר את הכול וחזר בתשובה. מאז הקים עם אדוה, באר שבעית אף היא, משפחה בת שמונה ילדים, הקדיש שנים ללימוד תורה והפך למחנך, יועץ ומרצה. עכשיו, אחרי שנים בביתר עילית ובבית שמש, העיניים שוב נשואות דרומה. "לבאר שבע יש את המקום הגדול ביותר בלב שלי", הוא אומר. "אני רוצה לחזור הביתה".
מה קורה לאדם שיש לו כמעט הכל ובכל זאת מרגיש שמשהו חסר? כדי להבין את הסיפור של תומר וקנין, צריך לחזור הרבה שנים לאחור, אל באר שבע של ילדותו. וקנין, 53, נולד וגדל בבירת הנגב. את שנות בית הספר היסודי עשה בגבים, ובהמשך למד במקיף ו' במגמת צילום. אפילו בצבא המשיך לחבר בין אהבותיו וכישוריו ושימש כצלם צבאי בבה"ד 1. אבל כבר הרבה לפני המצלמה, הכדורגל והחיים בעולם הזוהר, היה שם ילד עם אהבה גדולה לספורט.
תומר התחיל כספורטאי בתחום ההיאבקות, הגיע להישגים מרשימים ואף זכה באליפות ישראל והיה חבר בנבחרת. אלא שבגיל 15 קיבל החלטה ששינתה את מסלול חייו: הוא עבר לכדורגל. הכישרון לא איחר להתגלות. וקנין הצטיין במחלקות הנוער של הפועל באר שבע, התקדם עד לקבוצה הבוגרת והחל להגשים את החלום שכל ילד שאוהב כדורגל מכיר. אבל הקריירה לא התנהלה בקו ישר. פציעות גרמו לו לנדוד בין קבוצות שונות, ובשלב מסוים אפילו פתח מועדון לילה בבאר שבע שהזרים כבר בערב הפתיחה להגעה של מעל אלף איש.
ואז הגיע השלב שבו באר שבע כבר הייתה קטנה עליו. או לפחות כך נדמה היה. לוס אנג'לס, כסף, דוגמנות ולימוזינה שמחכה למטה. וקנין עבר ללוס אנג'לס, שם נחשף לעולם הגדול והנוצץ, וחי לצד חבר, טייקון יהודי מוכר. הכול היה שם: הכסף, האפשרויות, חיי הלילה. האנשים הנכונים. עולם הדוגמנות. נשים יפות. הצלחה. ובעיקר התחושה שהשמיים הם הגבול. אפילו לימוזינה הייתה מחכה לו.
דווקא שם, במקום שבו לכאורה אפשר היה להגשים כל חלום, התחילה לחלחל אצלך תחושה אחרת לגמרי
"ראיתי את העולם הגדול, ובשלב מסוים עמדתי בצומת דרכים גורלית שבה נדרשתי להחליט האם להמשיך לצלול אל תוך עולם הפיתויים הממכר או לעצור. הרגשתי שכל יום מאיים על הרמה המוסרית והאנושית שלי. הייתה לי בחירה אם להמשיך או לעצור. למרות כל הקושי שבדבר, החלטתי לחזור לארץ וחזרתי גם לכדורגל בגיל 25. שנה לאחר מכן הגעתי לשיר הכושר של".
מה קרה אז?
"ההצעות לא איחרו להגיע. מכבי תל אביב של אברהם גרנט גילתה בי עניין. גם בית"ר ירושלים של דרור קשטן. על הפרק הייתה גם אפשרות לקבוצה בגרמניה".
באותה תקופה תומר כבר היה חלק בלתי נפרד מעולם הזוהר. הוא גר בווילה בארסוף עם רוברטו, בעליה של סוכנות הדוגמנות, עסק בדוגמנות, חי חיי רווקות ונחשב לרווק מבוקש. מבחוץ, זה נראה כמו סיפור הצלחה מושלם, אבל בפנים התחולל מאבק אחר. "זה אולי נשמע כמו קלישאה", הוא אומר, "כי אנשים מסתכלים מהצד ורואים בחיי הזוהר, בכסף ובהצלחה החומרית את היעד המובטח לשלוות נפש ולחיים טובים. אבל בתוך כל זה אני הרגשתי ריקנות עמוקה".
מה הרגשת מבפנים?
"בהתחלה לא ידעתי להגדיר אותה. חשבתי שהבעיה היא אצלי, עד שהבנתי שיש עוד רבים שחווים את תחושת החיפוש הזו, ולעיתים מנסים לטשטש את הכאב הפנימי בכל מיני דרכים. פשוט האמנתי בכל ליבי שיש דרך אחרת".
נקודת המפנה הגיעה דווקא דרך עולם הבידור. לפעמים דווקא אנשים שנמצאים עמוק בתוך העולם שממנו אתה מבקש להתרחק, הם אלה שמראים לך את הדרך החוצה. כך קרה גם לו. וקנין הכיר את השחקן המפורסם אקי אבני. באחת השיחות ביניהם סיפר לו אבני בהתרגשות על שיעורי תורה. באותו שבוע, חבר ילדות שלו, השחקן איתמר מלול, הזמין אותו לשיעור תורה בביתו בתל אביב. וקנין הגיע, ושם הוא פגש את הרב זמיר כהן שליט"א.
מה היה במפגש?
"הרגע הזה שינה את חיי. מאותו רגע הלב שלי התחבר בעוצמה והתחלתי בתהליך התחזקות.לא מדובר היה בשינוי של יום אחד ולא היה כאן מעבר חד בין שני עולמות. זה לקח זמן, אבל הכיוון כבר היה ברור".
לפני כ-23 שנה החל תומר וקנין את הדרך שהובילה אותו אל החיים שבהם הוא נמצא היום. כשמביטים היום על חייו, קשה שלא לשאול אותו את השאלה המתבקשת: מה בעצם גרם לו לעזוב עולם שהיה לו כל כך הרבה מה להציע? התשובה שלו עמוקה הרבה יותר מ"נמאס לי". "כל הישג פיזי או חומרי לא הצליח למלא את החיפוש הפנימי שלי אחר אמת, מוסר ומשמעות" הוא מסביר בדרכו הנעימה. "חומריות בלי רוחניות מאבדת את אפקט האושר. זה בדיוק כמו לשתות מים מלוחים: ככל שאתה שותה יותר, אתה רק נהיה צמא יותר. לא חיפשתי עוד כסף, עוד הצלחה או עוד מחמאה. חיפשתי משמעות".
מה הבנת בעצם?
"עם הזמן הבנתי שהתורה היא ממש לא אוסף של איסורים ומגבלות. היא מדריך החיים המדויק ביותר להוראת האדם בבריאה, למודעות, להתפתחות אישית ולחיבור אמיתי לבורא".
וכאן הוא חוזר למשפט שאמר כבר לפני 23 שנה - משפט שהוא עדיין עומד מאחוריו היום. "שחקני כדורגל מתארים חוויה עצומה כשהם מבקיעים שער במשחק ליגה. ואני מעיד על זה - זה מתחיל בשיכרון חושים, שכבשת את העולם, ואט אט מתפוגג כבר באימון הראשון של השבוע. אבל התחושה הפנימית שלי כיום היא שבכל רגע ורגע אני מבקיע שער, וזה הולך ומתעצם. השמחה שלי כבר לא תלויה באף גורם חיצוני או חומרי, אלא בדרך האמת שבה אני פוסע. והחכמה הגדולה בעיניי היא לומר לך זאת גם אחרי 23 שנה".
יש אנשים שחוזרים בתשובה ומבקשים למחוק את החיים הקודמים שלהם. אצל תומר וקנין זה בדיוק ההפך. הוא מביט לאחור בהכרת תודה. "העבר שלי הוא לא טעות, הוא מתנה גדולה". הוא מדבר על באר שבע, על האנשים, על החברויות ועל התחנות השונות בחייו.
הכוונה היא שאתה לא מצטער על כלום מעברך
"לקחתי איתי מהתקופה הזו צידה עשירה לדרך: את השורשים החמים של באר שבע שעיצבו את מי שאני, לצד חברויות נפלאות עם אנשים מוכשרים ויקרים שליוו אותי לאורך התחנות השונות. גם עולם הזוהר לא נתפס בעיני כטעות. הזכות לראות את העולם הכי גדול, נוצץ ומצליח שיש, אפשרה לי להגיע אל עולם הרוח מתוך ביטחון גמור בדרכי החדשה, שלם ובוחר. מתוך הבחירה הזו מצאתי את החיבור העמוק והאמיתי שלי לתורה ולמסורת".
תומר אף מזכיר את דבריו של הבן איש חי על רבי עקיבא, שלדבריו לא היה זוכה להגיע לממדים שאליהם הגיע אלמלא ארבעים שנותיו הראשונות כאדם לא דתי. "היום אני מביט לאחור אך ורק באהבה, בהודיה ובפרגון עמוק לכל אדם שהיה חלק מהמסע שלי".
בתוך התהליך החדש נבנו גם החיים החדשים. וקנין נישא לאדוה, באר שבעית אף היא. יחד הם הקימו משפחה, שמונה ילדים, והבית שלהם הפך לבית חרדי בביתר עילית, כשלצד עולם התורה התפתחה גם שליחות שהלכה וגדלה עם השנים. "אני אומר תמיד שילדים הם השמחה והברכה הכי גדולה בבית", הוא משתף. גם אם בדורנו זה מלווה בלא מעט אתגרים".
משפחה ברוכה אינה תמיד הדרך הקלה.
"זה לא תמיד קל ולא כל אחד ואחת מסוגלים להעניק. לעניות דעתי, אנשים נמנעים ממשפחה ברוכה בעיקר בגלל תרבות השפע והרגלי הנוחות העצמיים להם הורגלו. שלמה המלך אומר בספר משלי: 'לתאווה יבקש נפרד'. כשאדם מתרגל לחיות בעולם שכולו סביב סיפוק תאוות ורצונות אישיים בלבד, הוא נוטה להיפרד מהזולת. קשה לו לוותר, להתחלק או להעניק לאחרים. חז"ל טבעו את היסוד העצום: 'הנתינה מולידה אהבה'. עצם הנתינה מנתקת את טבע האופי האגוצנטרי לעצמך ומחברת אותך לאחר, ובהתמדה מולידה אהבה וחיבור, כי חלק ממך נמצא כפשוטו אצל האחר".
ומה העוגן של הבית שלהם?
"העוגן של הבית שלנו, והיסוד שעליו אדוה ואני מחנכים את הילדים, מבוסס על דבר אחד מרכזי: אמונה פשוטה ויוקדת בבורא עולם וחיבור עמוק לשורשים שלנו".
עם תחילת דרכו בעולם התשובה הגיע וקנין לביתת עילית, בין היתר בעקבות דמותו של הרב זמיר כהן שליט"א. הקשר ביניהם נמשך עד היום. "עד היום אנחנו עובדים בשיתוף פעולה ובקשר קרוב", הוא מספר. בעשר השנים הראשונות שלו בתשובה הוא הקדיש את עצמו ללימוד תורה. "בעשר השנים הראשונות שלי בתשובה זכיתי לשקוע בעולמה של תורה יומם וליל. אלו היו מהימים היפים והמרוממים בחיי, שבהם בניתי את העולם הפנימי ומילאתי את הנשמה".
אבל עם הזמן נוצרה בו תחושה חדשה. "הרגשתי שהאור שקיבלתי לא יכול להישאר רק אצלי, והתעורר בי דחף עמוק לתרום לאחרים". גם הרב זמיר כהן, לדבריו, ראה את הדברים באופן דומה. "יצאתי אל השטח מתוך שליחות לסייע ולחלוק את הכלים האלו עם הדור הצעיר. ומשם צמחה כל העשייה החינוכית והטיפולית שלי עד היום". כיום וקנין הוא מרצה ומוסר שיעורי תורה ברחבי הארץ, יועץ חינוכי, מעביר סדנאות ומנחה הורים.
אבל מי שמקשיב לו מבין מהר מאוד שהוא מביא איתו משהו שאי אפשר ללמוד בספר.ניסיון חיים. תומר מכיר את עולם הכדורגל, את עולם הזוהר, את הכסף, את הדוגמנות, חיי הרווקות ואת הפיתויים.והוא גם מכיר את התחושה שמגיעה אחרי שכל אלה כבר לא מספיקים. לכן, כשהוא מדבר עם בני נוער, הוא לא מדבר אליהם מלמעלה.
תסביר
"הנוער של היום זקוק למנהיגות חינוכית שמבינה אותו לעומק, בגובה העיניים ובלי שיפוטיות. כשאני פוגש בחור או בחורה שחווים בלבול, ריקנות או משבר בקשרים, אני מביא איתו גם את הכלים המקצועיים כיועץ ומנהל חינוכי וגם את ניסיון החיים האישי שלי. השילוב הזה, יחד עם ערכי הרוח והתורה, מאפשר לי בעזרת השם לגעת בלבבות, להחזיר להם את האמון בעצמם ולעזור להם לבנות עתיד יציב ומלא משמעות".
אחד התחומים שבהם הוא עוסק הוא הקשרים בין בני ובנות נוער. "בעידן הדיגיטלי, המהיר והחשוף" הוא מפרט, "אני מזהה אצל צעירים התמודדות הולכת וגוברת סביב זוגיות, אהבה, אמון וקשרים. התרבות שמסביב דוחפת אותם לפתח קשרים בקצב מהיר מדי, לעבור מאחד לשני בקלות, ובלי לשים לב - המעברים האלו משאירים אצלם צלקות מנטליות, רגשיות ונפשיות עמוקות. סכנה נוספת היא כשהם מחליפים קשרים בקצב כזה, המושג 'אהבה' מאבד את המשמעות שלו, והסכנה הגדולה היא שהם מאבדים את היכולת לתת אמון עתידי בבן או בת זוג".
במפגשים במדרשיות, בסמינרים ובתיכונים הוא פותח איתם את הנושא. אחת מסדרות השיעורים שלו נקראת "אהבה אמיתית או חיים בסרט". "אנחנו לומדים יחד מהי אהבה אמיתית, איך בונים קשר מתוך כבוד, סבלנות ועומק, ואיך מגיעים לקשר זוגי עתידי כשהלב שלם, חזק ומסוגל לבנות בית נאמן בישראל". והתוצאה מבחינתו אינה נמדדת במספר המשתתפים.
אז במה כן בדיוק?
"לראות בחור או בחורה שמבינים את זה ומשנים את התפיסה שלהם - זה הסיפוק הכי גדול שיש. וזה הניצחון האמיתי שלי כיום".
הכדורגל, מסתבר, לא נעלם מחייו של תומר. הוא פשוט קיבל תפקיד אחר. בשש השנים האחרונות זכה לשמש כמנהל תיכון לנוער בסיכון בביתר עילית, תחת המחוז החרדי של משרד החינוך. "ברוך השם, הובלנו שם תהליכים מופלאים עם תוצאות יוצאות מן הכלל".אבל כשנכנס לתפקיד, הוא זיהה מיד משהו משותף לרבים מהתלמידים: אהבה לכדורגל. "החינוך האמיתי מתחיל במקום שבו פוגשים את הילד בגובה העיניים".
למה החלטת להשתמש דווקא בכדורגל ככלי חינוכי?.
"הקמנו קבוצות, קיימנו טורנירים קבועים כחלק מהשגרה, והצוות החינוכי ואני שיחקנו יחד איתם כתף אל כתף.כמה מהתלמידים משחקים בקבוצות הנוער של ירושלים ובית שמש. לא מעט פעמים הם ביקשו שאדריך אותם מנטלית וטקטית לפני משחקים מרכזיים. כמובן שנרתמתי באהבה.אבל מבחינתי, המשחק הוא רק אמצעי. עולם הכדורגל הפך עבורי למאגר של משלים. דרך המגרש העברתי להם בשיעורים מסרים של עבודת צוות, התמדה, משמעת עצמית ואיך לקום מנפילות".
את מי אוהדים התלמידים?
"כל התלמידים שלי הם אוהדים שרופים של בית"ר ירושלים, ואני נשארתי הנציג היחיד בבית הספר שהתפלל לזכייה של הפועל באר שבע". הכדורגל עוד מעניין אותי, אבל לא כמו פעם".
הילדים שמעו על עברך בכדורגל כשחקן מצליח ואהוב?
"הילדים שלי בהחלט מכירים את הפרק הזה בחיי ויודעים שהייתי שחקן כדורגל, אבל הם לא מרבים לשאול. כנראה מתוך כבוד והבנה עמוקה שהיום הלב שלי נמצא במקום אחר לגמרי".
וזה אולי ההבדל הגדול ביותר בין תומר של אז לתומר של היום. תומר של פעם חיפש את האושר בחוץ. אם יש משפט אחד שמסכם את המסע שלו, זה כנראה המשפט הזה:"ההבדל הכי גדול הוא שתומר של פעם חיפש את האושר בחוץ, ותומר של היום חי את האושר מבפנים".
מאיין השמחה שלך כיום?
"השמחה שלי נובעת מהיכולת להעניק, לבנות, לגדל, להשפיע לטובה ולחבר אנשים לשורשים שלהם ולבורא עולם. לא השתניתי באופי. נשארתי אותו תומר הבאר שבעי, החם ובגובה העיניים שאוהב אנשים. היום יש לי משהו שלא היה לי אז. יש לי עוגן, יש לי מפת דרכים. אני מרגיש שבכל רגע ורגע אני מבקיע את השער של החיים שלי - לא בשביל לוח התוצאות באצטדיון, אלא בשביל הנשמה והעתיד של הילדים שלנו".
ומה מושך אותו עכשיו שוב לבאר שבע אחרי שנים בביתר עלית ובית שמש?
"לא מדובר עדיין במעבר שכבר נקבע, אבל הכמיהה קיימת. והיא עמוקה. לבאר שבע יש את המקום הגדול ביותר בלב שלי".
למה דווקא עכשיו?
"כי לפעמים, אחרי שמתרחקים מאוד מהמקום שממנו באת, אתה מגלה עד כמה הוא נשאר חלק ממך. כל זיכרון הילדות, האנשים המדהימים והאהובים עליי בעולם נמצאים שם.הגעגוע שלי אינו רק לעיר.הוא לאנשים. למקומות. לריחות ולזיכרונות. אני יכול להתרגש מאוד כשאני עובר בעיר העתיקה, או כל שכן כשאני פוגש אדם שלא ראיתי שנים רבות".
כשהוא מדבר על הרצון לחזור לבאר שבע, אפשר לשמוע בין המילים גם געגוע למשהו פשוט יותר.אבל אין כאן געגוע לעיר שאינה מתקדמת.להפך. "באר שבע עברה קפיצת מדרגה מטורפת", הוא אומר. הוא מפרגן לראש העיר לשעבר רוביק דנילוביץ' על הדרך שבה קידם את העיר."רוביק קידם את העיר בצורה מעוררת התפעלות".אבל מבחינתו, הפיתוח האמיתי של העיר אינו נמדד רק בבניינים, בתשתיות או במוסדות.
אז במה כן?
"הקסם האמיתי הוא הגורם האנושי וזה בדיוק הדבר שאני רוצה לשמור עליו. עם כל הקידמה, האנשים כאן נשארו באר שבעים חמים וטובים, שהשכילו לשמור על פשטות, על בגובה העיניים ועל כבוד עמוק למסורת היהודית ולתורה".
אתה בקשר עם חברים מהעבר?
"בוודאי שאני פוגש חברים מהעבר, משפחה, כדורגלנים. הכי אהוב עליי זמן האיכות שלי במפגש החודשי אצל חבר הילדות שלי אלי כהן ואשתו המוכשרת, עו"ד שירלי כהן נגר. אלה הרגעים שמזכירים לו אולי יותר מכל עד כמה שום שינוי שעשיתי בחיי לא מחק את המקום שממנו הגעתי".
מה היית רוצה לשנות בבאר שבע?
"אני לא ממהר לשנות שום דבר, כי באר שבע מדהימה כפי שהיא. מה שיכול להועיל לה, ובכלל לכולנו בעידן החומרי והאינטנסיבי הזה, זה לחזור מעט לשורשים ולערכי המוסר של המסורת שלנו.
אז מתי אתם חוזרים?
"העיניים נשואות לדרום.כרגע אנחנו בחיפוש אחר תחומי העיסוק שבהם נוכל לתרום את חלקנו בעיר, ובעזרת השם נכוון את מעבר המשפחה בהתאם".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
