מלאכית בשר ודם

כעת מתגוררת יפית בב"ש יחד עם בעלה, והשותף שלה לעשייה – יניב. יש לה שלושה ילדים מקסימים, אשר עוזרים לה מתי שהיא רק מבקשת. אל הדרום היא עברה בעקבות בעלה, קבלן במקצועו, ומאז היא פועלת מפה. את ההיכרות הראשונה עם המחלה הארורה, חוותה יפית כבר בגיל 21, אז עוד נשאה ברחמה את ביתה הקטנה – "חליתי שהייתי בהריון. גילו לי בזמנו גידול בבטן, והילדה שלי נולדה במשקל זעום של חצי קילו. אמרו לי שהיא לא תחיה וברוך השם היא ניצלה, וחיה חיים בריאים ושלמים. וזהו, מאז התהפכו לי החיים לגמרי".

איך נראתה ההתמודדות שלך?

"החיים שלי מתחלקים לשניים בנושא הזה: בפעם הראשונה שחליתי היה לי המון כאוס. שנאתי וכעסתי על כולם, לא הבנתי למה אני צריכה לסבול בגיל כל כך צעיר. ובגיל 28 חליתי שוב פעם. ואז באמת התמקדתי יותר בפתרון ולא בבעיה".

מה היה שונה בפעם השנייה?

"בין התקופות התחזקתי מאד, ולא אחת התייעצתי עם רב, שאמר לי שאסור לי להתייאש. אז חייתי עם זה. ומאד קיבלתי וחיבקתי את המחלה. לא נתתי לה במה, וחייתי איתה. כמובן שבכיתי וצעקתי, אבל שמתי את זה בצד. מה גם שבפעם השנייה הייתי כבר עם שלושה ילדים".

מה זה אומר להתמודד עם מחלת הסרטן?

"זה חוסר אונים מוחלט. זה אומר לחיות בחושך. כי גם שנדמה שאתה מאושר, הלב שלך מאד עצוב ואתה תוהה בלי סוף – 'למה זה מגיע לי, ואיך הגעתי למצב הזה'. ויש גם המון בושה בנוסף לכך, כי אתה רק חושב – או ואבוי שיראו שאין לי שיער או שעברתי ניתוח".

כבר שש שנים שיפית "נקייה" להגדרתה מסרטן. ובכל הזמן הזה ואפילו עוד לפני כן, היא החלה לעשות דברים טובים למען הסביבה. תחילה עוד עמדה מאחורי הקלעים, כשהיא לוקחת חלק במיזמים של עמותת "הקו המאחד". בהמשך מונתה למנהלת עמותת "חן לחיים", והמשיכה בהגשמת חלומות לילדים. לפני כשנתיים, היא החלה להבין שהיא יכולה גם לבד, ופתחה את עמותת "החיוך שלהם בידיים שלנו" יחד עם בעלה יניב. עמותה אשר מופעלת ללא אינטרסים זרים אשר נשקלים בקבלת ההחלטות.

לטענתה, אותם רגשות שהיא חוותה, הובילו אותה לדרך הפעולה שלה היום מול הילדים: "אחד הדברים שאני מנסה לעשות היום, זה לעלות מודעות. להגיד לילדים - תבקשו עזרה, זה בסדר. שיבינו שעליהם להיות במקום בו הם לא מתביישים, ונכנסים למצב של אמוק שמלווה בעצב וכעס. כי זה גונב המון אנרגיות".

את יפית אנחנו פוגשים יממה לאחר שחזרה מנופש של העמותה באילת. משפחות שלמות, יחד עם ילדים חולי סרטן מכל הארץ ירדו לאילת לנופש שכולו בסימן קידוש החיים. ללא עצבים, ללא מחשבות מיותרות. רק הנאה לשם ההנאה. כשאני שואל אותה אם לא היה קשה לארגן כזה נופש, בהתחשב במצב, היא אומרת – "אין קשה. קשה זה להיות בבית חולים, עם זונדה, בלי שיער וסימונים של ניתוחים. מה שאני עושה עכשיו זה לא קשה. שאני חושבת על איפה שהייתי, ואיפה שאני חיה היום – כשאני מדברת, ולא מסטולה ממשככי כאבים ואפילו מצליחה ללכת, אני אומרת – זאת מתנה. אפילו בונוס".

יפית נמצאת בקשר עם קרוב ל-120 ילדים חולי סרטן. מדובר במספר עצום, בהתחשב בעובדה שעם הילדים מגיעים גם המשפחות. מעבר לכך, היא גם דואגת לאלו שנשכחו מאחור ע"י רוב העמותות – אלו שילדיהם נפטרו. כעת היא פועלת למען הכנסת ספר תורה חשוב במיוחד, למען עילוי נשמתם של אותם ילדים אשר לא צלחו את המחלה – "יש המון הורים שהילדים שלהם נפטרו. והם אומרים שכבר לא דואגים להם, כי הילדים לא בחיים. אז החלטתי להרים את הכפפה, ולעשות ספר תורה למען כל אלו. אירוע הכנסת הספר ייערך ב-4.4 בחולון, כאשר גם הרב לאו והרב אברהם יוסף (הבן של עובדיה יוסף) יהיו שם".

אחת מאותן י45 ילדים וילדות אשר למענן נערך האירוע היא תושבת ב"ש, ניקול נעמה ז"ל. יפית מספרת על ניקול – "היא הייתה כמו בת בשבילי. ההורים שלה לא היו בתמונה, והיא גרה עם סבתה. מהרגע שנפגשתי איתה, היא הייתה חלק ממני - בכל שבוע הלכנו לעשות להם קניות, וכל דבר שניקול רצתה: איפור, בשמים ואייפון קניתי לה. הכול רק בשביל שתהיה שמחה, כי באמת אהבתי אותה. היא הייתה ילדה כל כך יפיפייה. היא עוד הבריאה מהמחלה, וגדל לה שיער, אבל אז הוא חזר והיא נפטרה בגיל 13. יפית מספרת כי כשניקול נפטרה, מי שפנה לעזרה בהוצאות ההלוויה היה לא אחר מרוביק דנילוביץ', שתרם למען ניקול סוכת אבלים.

את חושבת שהילדים רואים אותך כמודל לחיקוי?

"אני לא יכולה להעיד על עצמי. אבל אני יודעת דבר אחד – יש ילדים שלא עושים כלום בלי לדבר איתנו, בגלל הניסיון שלנו. וחלקם אפילו רוצים להתנדב בעמותה. בסופו של דבר, בגלל אותו ניסיון, אני גם יודעת איך לפנות אליהם. הרי יותר מחצי מהחיים שלי ביליתי בבתי חולים. והמון פעמים זה נראה, שאין אור בקצה המנהרה. אז לאותם ילדים אני מנסה לתת אור, כי אחרת הם לא ינצחו את הסרטן".

איך זה בא לידי ביטוי?

"אם אתה בא בגישה שלילית, אתה לא תנצח את המחלה. ויש לנו בעמותה ילדים בני 18 שמאד כועסים על הסיטואציה, כי הם רצו להתגייס למשל. אז אני אומרת להם – או שאתה 'מגז'דרים' ובוכים על החיים שלכם. או שאתם נלחמים, עוברים את זה ואפילו נהפכים לבני אדם חזקים יותר".

איתה בכל הסיטואציה נמצא כמובן בעלה יניב. הוא מלווה אותה לאן שרק צריך – "הילדים מתים עליו. הוא בא איתי לבתי החולים, והוא זה שהרבה פעמים גם נותן את המתנות. אני כל הזמן גונבת אותו מהעבודה (צוחקת), כי אני חייבת אותו איתי".

צריך מלא כוחות נפשיים בשביל זה לא?

"אני אסביר לך משהו – אני חיה ונושמת את זה. אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר בחיים. אין משהו אחר מבחינתי".

ומה יהיה בעתיד?

"לעמותה הזאת יש עוד לאן לצמוח, ואני עוד רוצה להטיס את הילדים לדיסנילנד בארצות הברית. אני לא עוצרת לרגע, כי אני רוצה שיכירו אותנו בכל העולם - רק ככה נוכל להשיג משאבים למען הילדים".

זה לא שאפתני מידי לדעתך לנסוע דיסנילנד?

"אין דבר כזה שאי אפשר מבחינתי, כי כשאתה מקבל את החיים בענווה – אז הכול נראה פשוט. אם עמותה אחרת עשתה את זה, אין שום סיבה שאני לא אעשה את זה. אני חייבת להגיד ששום דבר לא מרתיע אותי. אם אתה בא ממקום טהור - הכול מצליח לך".

שאלה קשה מעט לסיום: את מפחדת שהסרטן יחזור?

"תראה, אני רוצה להיות בריאה כל היום וכל הזמן, ואני לא רוצה לחשוב על שום חולי בשום צורה. אני לא רוצה לחזור לשם, אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על זה, ומעבר לכך - אני בטוחה שזה לא יקרה לי. הקדוש ברוך הוא צריך אותי, ואני מאמינה שהוא שם אותי פה בשביל לשמח ילדים ומשפחות".