מורה ביום ובערב סופרת להורים: אפרת טל מדימונה כותבת את הקוד למשפחה מנצחת

יש רגעים בחיים שבהם משפט אחד, מבט אחד או חיוך קטן מצליחים לשנות כיוון שלם.עבור אפרת טל, בת 26 מדימונה, הרגע הזה הגיע דווקא אחרי תקופה קשה במיוחד. זמן קצר לאחר הלידה של בתה אדל, היום בת שנתיים וחצי, היא מצאה את עצמה מתמודדת עם מציאות שלא דמיינה. בתה הועברה למחלקה סגורה, שאליה לא ניתן היה להיכנס, ואפרת נותרה עם תחושה חזקה של חוסר אונים. "הרגשתי שאני עושה בייביסיטר ולא באמת יודעת איך להיות אמא",  נזכרת אפרת. "לא קיבלתי מדריך למשתמש. אף אחד לא באמת הסביר לי איך להתמודד עם בכי, גבולות, רגשות, התנהגויות וכל מה שההורות מביאה איתה".

מתי זה התחיל להשתנות?

"יום אחד שבו נשארנו רק שתינו בבית, אדל חייכה אליי, וברגע הזה משהו התחבר לי. הבנתי שאני חייבת כלים. לא רק בשבילי, אלא כדי להבין אותה ולהיות האמא שאני רוצה להיות".

החיוך הזה הפך לנקודת מפנה. אפרת יצאה ללמוד הדרכת הורים, החלה לחקור, ללמוד וללוות משפחות, ובמקביל המשיכה בעבודתה כמורה לשפה ולספרות בבית הספר דרכא ליהמן. בהמשך למדה הוראה במכללת קיי בבאר שבע, והחיבור שלה בין עולם החינוך, השפה, הספרות ובעיקר האנשים, קיבל כיוון חדש. מתוך הדרך האישית והמקצועית הזו נולד גם המשפט שמלווה אותה עד היום: "עם הורות לא נולדים - הורות בונים". אפרת מספרת שהאימהות היא שהובילה אותה לעולם הדרכת ההורים, אבל העבודה עם משפחות היא שהפכה את השאלה האישית לשליחות רחבה יותר.

תסבירי

"לאורך הדרך הבנתי כמה הורים רוצים לעשות טוב, כמה הם רוצים להבין את הילדים שלהם, אבל לפעמים פשוט אין להם את הכלים. אחרי שליוויתי משפחות הבנתי שיש עוד בעיה שאי אפשר להתעלם ממנה, לא כל הורה שזקוק להדרכה יכול להרשות לעצמו לשלם על תהליך מתמשך".

הפער הזה הוליד את הספר שלה, "הקוד המשפחתי המנצח"  ניסיון להנגיש להורים ידע, כלים ותהליך של התבוננות משפחתית, במסגרת שאפשר לחזור אליה שוב ושוב. "הבנתי שאני רוצה ליצור כלי שיכול להגיע להרבה יותר בתים" אמרה בחן. "לא רק ללוות משפחה אחת בכל פעם, אלא לתת להורים אפשרות ללמוד, לעצור, להתבונן ולבנות לעצמם דרך.

אחד הרעיונות המרכזיים בגישה של אפרת הוא המעבר מהורות שמבוססת על מאבקים, כעסים ותסכולים להורות שמבוססת על חיבור ונוכחות.לדבריה, אחת הטעויות הנפוצות של הורים נעשית דווקא מתוך הכוונה הטובה ביותר: הרצון "לתקן" את הילד.

איך  בעצם מתקנים ילד?

"הטעות הנפוצה ביותר היא שאנחנו מנסים לתקן את ההתנהגות של הילד לפני שאנחנו מנסים להבין אותו. הורה רואה ילד שצועק, מתנגד או מתפרץ, והתגובה הטבעית היא לעצור את ההתנהגות. אבל הרבה פעמים יש שם רגש, צורך או קושי שהילד עדיין לא יודע לבטא".

את בעצם מדגישה שהורות מחוברת אינה הורות ללא גבולות

."להיות מחובר לילד לא אומר לוותר על גבולות. זה אומר לדעת להציב גבול בלי לאבד את הקשר. גבולות הם אולי אחת הזירות המאתגרות ביותר בחיי המשפחה. כמה פעמים ביקשתם מהילד להתלבש, להפסיק לשחק, לכבות מסך או להיכנס למקלחת - ומצאתם את עצמכם דקות לאחר מכן בתוך ויכוח קולני? סמכות הורית אינה נמדדת בעוצמת הקול. בוודאי שאפשר להיות הורה סמכותי בלי לצעוק. סמכות לא נמדדת בעוצמת הקול. אפשר להיות מאוד ברורים ונחושים, ועדיין לדבר בכבוד".

גם כשהילד כועס, היא אומרת, לא חייבים לבטל את הגבול."הילד יכול לכעוס על הגבול, וזה בסדר. התפקיד שלנו הוא לא למנוע ממנו כל תסכול, אלא ללמד אותו להתמודד איתו. כשאנחנו נכנסים למאבק כוח, המטרה הופכת להיות מי ינצח. כשאנחנו נשארים מחוברים, המטרה היא ללמד" שיתפה.

ומה עושים ברגע האמת? כשהילד מתפרץ, המסך הופך למוקד מלחמה, השעה מאוחרת ולסבלנות כבר אין הרבה מקום? אפרת מציעה כלי פשוט, אבל כזה שדורש תרגול: לעצור לפני שמגיבים. "אפילו לשתי שניות", היא אומרת. "לשאול את עצמנו: 'מה הילד שלי צריך ממני עכשיו, ומה אני רוצה ללמד אותו?". לדבריה, העצירה הקטנה הזו יכולה לשנות את כל התגובה."אנחנו לא תמיד נצליח להיות רגועים, אבל אנחנו יכולים ללמוד לא לפעול רק מתוך האוטומט".

שם הספר, "הקוד המשפחתי המנצח", אינו מקרי. אפרת אינה מאמינה שקיים ספר הוראות אחד שמתאים לכל בית, לכל הורה ולכל ילד.

כלומר?

"הקוד המשפחתי הוא למעשה הדרך שבה המשפחה בוחרת להתנהל: הערכים שלה, הגבולות שלה, השפה שבה מדברים בבית, ההרגלים והכללים שמייצרים תחושת ביטחון ושייכות.ובעיקר: אין קוד אחד שמתאים לכולם.כל משפחה צריכה ליצור את הקוד שמתאים לה, לילדים שלה ולערכים שלה".

"הכתיבה הייתה מאוד אישית, כי לא יכולתי לכתוב על הורות בלי להביא גם את המסע שלי", משתפת אפרת מליבה. "הספר משלב את הידע והכלים המקצועיים שרכשתי, אבל גם את הדרך האישית שעברתי כאמא, מהמקום שבו הרגשתי שאין לי מושג מה לעשות, ועד למקום שבו הבנתי שאפשר ללמוד הורות ולבנות אותה. היומן מאפשר להורה לעצור ולהתבונן בעצמו ובמשפחה שלו.מבחינתי זו לא עוד קריאה בספר, אלא מסע".

מה לגביי הורים של היום שנדרשים להתמודד עם עולם מורכב יותר ויותר: מסכים ורשתות חברתיות, הצפה של מידע, השוואות בלתי פוסקות, עומס בעבודה ויוקר המחיה?

"ההורות תמיד הייתה מורכבת, אבל היום יש להורים עומס נוסף. דווקא בתקופה שבה משפחות זקוקות לעזרה, לא תמיד יש להן אפשרות כלכלית לקבל הדרכה מתמשכת. לפעמים דווקא בתקופה שבה המשפחה הכי זקוקה לעזרה, יש גם קושי כלכלי. לכן רציתי ליצור אפשרות אחרת, ספר שהוא מסע שלם, עם הסברים, כלים מעשיים, תרגילים, התבוננות ויומן מסע אישי". 

החיבור של אפרת לשפה אינו מקרי. כמורה לשפה ולספרות וכמדריכת הורים, היא רואה במילים הרבה יותר מאמצעי תקשורת.

"המילים שלנו הופכות עם הזמן לקול הפנימי של הילדים שלנו", היא אומרת. כדי להמחיש זאת, היא מציבה זו לצד זו שתי אמירות: "אתה ילד לא ממושמע" לעומת "ההתנהגות הזו לא מקובלת עליי".במשפט הראשון אנחנו מגדירים את הילד. בשני אנחנו מציבים גבול להתנהגות. אני מאמינה שאפשר להיות מאוד סמכותיים וברורים, ובאותה נשימה לדבר אל הילד בכבוד".

אם הייתה יכולה להיכנס עכשיו לבית של משפחה אחת שנמצאת במשבר, לראות את המאבקים, את הצעקות ואת העייפות, ולתת לה עצה אחת בלבד,  מה היית אומרת.

"הייתי אומרת להם: תפסיקו לנסות לנצח את הילד שלכם ותתחילו לנסות לפגוש אותו.לא כל ויכוח, היא אומרת, חייב להסתיים בניצחון של אחד הצדדים."לפעמים הניצחון האמיתי הוא שהילד מרגיש שגם בתוך הקושי יש לו הורה שרואה אותו ולא מוותר עליו".

איזה מסר את מעבירה להורים שמרגישים שהם כבר "קלקלו", שהיו יותר מדי צעקות או שהקשר נפגע?

"לא מאוחר מדי. גם אם היו הרבה צעקות ומאבקים, אפשר לעצור, ללמוד ולבנות מחדש. אני רוצה שהורה יסגור את הספר בתחושה שהוא לא צריך להיות הורה מושלם. הוא צריך להיות הורה נוכח". רוצה שהספר יעניק להורים ידע וכלים, אבל גם תחושה שהם אינם לבד בתוך המסע הזה".

מה  היית רוצה שיקרה כבר בבוקר שאחרי הקריאה?

"אולי לא מהפכה. אולי דווקא משהו קטן. במקום לצעוק על הילד להתלבש, ההורה יתכופף אליו, יסתכל לו בעיניים ויגיד: 'בוקר טוב, אני איתך. בוא נתחיל.שינוי בהורות אינו חייב להתחיל בהחלטה דרמטית."