"להיות על הבמה זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם"

הוא חי על במות התיאטרון ומאמין בלעבור דרך וחולם על תפקיד מאתגר בפרויקט משמעותי. טל דנינו, בן 36, נולד וגדל בבירת הנגב ומספר על עצמו שהוא "באר שבעי בנשמה". הוא שחקן תיאטרון בבית ליסין שגדל בבאר שבע ועשה את צעדיו הראשונים בצעירי באר שבע ובהמשך למד משחק ב"בית צבי". בראיון ל'באר שבע נט' טל מספר על הדרך שלו בעולם המשחק, לצד האתגרים בימי הקורונה והסיפוק שמצא בהתנדבות, וגם על החלומות הגדולים שמתחילים בחתונה שנדחתה.

"בתור ילד חלמתי להיות שחקן כדורגל עד שהגעתי ללהקת הנוער של צעירי באר שבע", סיפר טל, "היינו שרים, רוקדים ומשחקים וכל שנה היה מופע שהעלנו. כשהופעתי בלהקה ידעתי שאני רוצה להפוך את זה למקצוע". בצבא טל שירת בגבעתי ואחרי השחרור הגיע לצוות בידור באילת, "בזמנו זה היה סוג של מקפצה, שם אתה צובר ניסיון ועובד גם עם אנשי מקצוע. אחרי שנה שם נרשמתי ללימודי משחק".

מה גרם לך ללכת ללמוד ב'בית צבי'?

"התקבלתי ל'בית צבי' בשנת 2007. בתקופה שלי זו הייתה רק ההתחלה של גודמן כאן בבאר שבע, משהו בי אמר לי שאני צריך לתת זמן לבית הספר כאן להתפתח והרגשתי שאני צריך ללכת למקום וותיק יותר, אני לא מצטער על זה אבל מה שקרה עם גודמן הוא מדהים. היום הוא מבין בתי הספר המובילים בארץ ובכלל העיר באר שבע עברה שינוי מדהים גם בתחום התרבות שהתפתח מאוד בשנים האחרונות וכיף לראות שחקנים באר שבעים מצליחים".

ואיך הייתה החוויה בבית הספר למשחק?

"אלו היו שנים מאוד מאתגרות, גם בתור ילד מבאר שבע שמגיע פתאום למרכז, חוזר הביתה פעם בשבועיים... היה כיף בלימודים אבל הם גם היו מאוד קשים, הייתה ממני ציפייה גדולה. בשנה ג' של הלימודים ציפי פינס שהייתה המורה שלי בבית צבי והמנהלת האומנותית של בית ליסין הזמינה אותי לאודישנים בבית ליסין, אז עשיתי אודישן להצגה שנקראת "בחורים טובים" שביים משה קפטן וזה היה התפקיד הראשון שלי בתיאטרון".

מאז משחק טל בתיאטרון בית ליסין והופיע במגוון תפקידים והצגות, ביניהן: בחורים טובים, נדל"ן, המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה, האבא, הר לא זז, מלך הכלבים ועוד. דנינו הופיע גם בהצגות בתיאטרון הספריה, תיאטרון המדיטק ותיאטרון אורנה פורת. בטלוויזיה הוא הופיע בסדרות "אחת אפס אפס", "השוטר הטוב", "כיפת ברזל" ובקרוב יופיע גם בסדרה המדוברת של yes "בני אור" שעלילתה עוסקת ברחוב הבאר שבעי המיתולוגי. "ב'בני אור' אני משחק סוג של עבריין סוחר סמים, בתור באר שבעי לעבוד עם יוצרים באר שבעים בסדרה שמספרת על באר שבע, זה משהו שמאוד ריגש אותי. רוב הסדרה צולמה כאן וזה מרגש", סיפר טל.

ואז הגיעה הקורונה ועצרה הכל? איך התחושות?

"כן, הקורונה קטעה לנו את העשייה, היינו בתחילת הקורונה בחזרות להצגה חדשה של בית ליסין שעוסקת בפנתרים השחורים בשם "פנתר כפול". אני חושב שזו הצגה מאוד רלוונטית לשיח של היום ולתקופה שבה אנחנו נמצאים. אנחנו מחכים לחזור לעבוד, לחזור לעשייה וברמה האישית אנחנו מחכים לחתונה שלנו. בת הזוג שלי, טל צ'רנובסקי, גם כן שחקנית בבית ליסין, ואני היינו אמורים להתחתן ודחינו את החתונה כבר פעמיים בגלל הקורונה. חשבנו על חתונה קטנה אבל אז פתאום הגיע החיסון והעדפתי לא לסכן את ההורים והמבוגרים, חוץ מזה אנחנו מתחתנים פעם אחת וארוסתי רוצה להתחתן כמו שצריך, אז אני כמובן הולך איתה".

ראיתי שגם עסקת בהתנדבות בימי קורונה- ספר על כך, המרחק מההורים והבית בתקופה הזו גרם לך לרצות לעזור לקשישים ומבוגרים אחרים?

"התנדבות זה משהו שאני מכיר מהבית, בסגר הראשון כשהכל היה סגור התנדבתי דרך עיריית תל אביב וסייעתי למבוגרים שלא יכלו לצאת מהבית, הייתה התארגנות על קניית תרופות ומזון והצטרפתי כדי לעזור. באחד הימים הגעתי לאישה מבוגרת ובודדה שלא היה לה אף אחד. היא ממש ביקשה ממני לעזור לה באופן קבוע בקניות ותרופות ושמחתי לעזור. עשיתי את זה תקופה ארוכה ומשהו היה נראה לי מוזר כי היא אף פעם לא פתחה את הדלת ולא נכנסתי אליה הביתה. באחת הפעמים היא בקושי הצליחה לפתוח את הדלת וכשנכנסתי מה שראיתי בבית היה אחד המראות הקשים ביותר. בית מלא בזבל, מזוהם, היא הייתה אגרנית והגיעה למצב שהיא אכלה וישנה בשירותים כי לא יכלה לעבור ולצאת... באחד הלילות שמעתי מבעלת המכולת ממול שהיא נפלה, בסופו של דבר שכנענו אותה לנקות ולסדר כשהיא לא היתה בבית. למחרת כבר הגעתי עם 15 חברים, גייסתי את החברים מבית הכנסת הצמוד לביתה ועשינו לה מהפך לבית, אנשים תרמו לה ריהוט וציוד, ניקינו הכל ועכשיו היא גרה בבית והכל מסודר. זה הפרויקט שאני הכי גאה בו בתקופת הקורונה והתקופה הזו גורמת לך להבין שאנחנו צריכים לצאת ממנה אחרת מאיך שנכנסנו, להיות טובים יותר".

אתה מרגיש ששכחו את תעשיית התרבות והאומנות?

"אני מרגיש ששכחו אותנו, יש בתעשייה הרבה אנשים שהגיעו למצב לא טוב וזה קשה בצורה בלתי רגילה. מצד שני אני מרגיש גם שיש דברים יותר חשובים מאיתנו, אנשים שבאמת אין להם מה לאכול אז קשה להילחם על הבמה כשיש מצבים יותר גרועים... אבל כן יש דרך לעשות את זה ולחזור לבמה, אנחנו כן צריכים להילחם על הקיום שלנו ואני מאמין שיהיה בסדר, רואים את האור בקצה המנהרה. מה שבאמת קשה זה הגעגוע למקצוע שלך, להבין שאתה לא חיוני זה משהו מאוד קשה, כי מעולם לא חשבתי שייסגרו את התיאטרון אבל כשזה קרה הבנתי שיש דברים יותר חשובים. ועדיין אנחנו רואים כמה ההצגות וההופעות חסרות לקהל, אנשים יהיו צמאים לזה, כולם ירצו לבוא לראות תיאטרון".

מה החלומות שעדיין לא השגת?

"חלומות נועדו להגשים אותם, החלום הכי קרוב מבחינתי זה להתחתן עם בת הזוג שלי ולהקים משפחה משלי. בחלומות המקצועיים אני בעזרת השם רוצה לעשות תפקיד משמעותי בפרויקט שיהיה לו מה להגיד, תפקיד עם אמירה, וכמובן להמשיך להופיע על הבמה כי זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם. אשמח מאוד להמשיך לעשות את זה כל עוד אני יכול ונקווה שנחזור לזה בקרוב. אני מאמין בלעבור את הדרך שלי בעולם הזה ומאמין שכל מה שארצה גם יקרה".