לא נחה על זרי הדפנה

דפנה גרנית דגני, בת 47, גדלה בהרצליה. בת בכורה לשלושה אחים נוספים. נשואה ואמא לשלושה (17,14,11). גרה במושב שדה צבי במועצה האזורית מרחבים בצפון הנגב.

בגיל 18 יצאה לשנת שירות בקיבוץ לוטן מטעם תנועת הנוער הצופים, חוויה מכוננת ומשמעותית בחייה. משם התגייסה למסלולים הירוקים ושימשה מדריכה בבית ספר שדה בשדה בוקר. "היה לי שירות נפלא עם אנשים טובים שהרחיבו את ההון החברתי שלי ואת הניסיון שלי בהוראה והדרכה", היא נזכרת. 

"אחרי שחזרתי מהטיול הגדול במזרח, עברתי לגור בבאר שבע כסטודנטית לתואר ראשון ואז שני ואז שלישי. על הדרך גם למדתי לתעודת הוראה בגיאוגרפיה. את כל תאריי רכשתי באוניברסיטת בן גוריון בנגב". 

אנא מני את שלל תפקידייך ועיסוקייך לפי הסדר, מהיום אחורה, ועד היום הראשון שבו התחלת לעבוד, והסבירי ופרטי על כולם.

"במהלך הלימודים האקדמיים שלי תמיד עבדתי בחינוך. ממש לאורך כל הדרך. שילבתי וחיברתי בין התיאוריה והמחקר אליהם נחשפתי באוניברסיטה לבין היישום והפרקטיקה במציאות. בתואר הראשון הייתי רכזת הדרכה בשבט הצופים בעומר, שבט במדבר, אחר כך לימדתי במשרד החינוך אנשים מבוגרים – לתעודת גמר תיכונית (תג"ת) . בהמשך עבדתי כרכזת של תוכנית ענקית בשם "ילדים מובילים שינוי" בחברה להגנת הטבע . שם זכיתי להכיר 46 מנהלות ומנהלים של בתי ספר יסודיים ועל יסודיים בעיר ובמרחב ולנהל צוות מדריכים גדול". 

"עם נישואיי עברנו למושב שדה צבי במועצה האזורית מרחבים. לקראת סיום התואר השלישי הקמתי עם חבריי ושכניי את בית הספר לחינוך סביבתי ואמנויות בית ספר מרח"ב (מקום, רוח, חברה, בית). ניהלתי את בית הספר 5 שנים נפלאות ועמוסות חוויות חינוכיות-קהילתיות-סביבתיות חדשות. זה היה תפקיד מאוד מאוד מעצב מבחינתי והגשמת חלום גדול לקהילה ולעצמי. תמיד רציתי להיות מנהלת בית ספר".

"נפלה בחלקי הזכות ממש להמציא הכל מההתחלה, מה ללמוד, איך ללמוד, מי ילמד, כיצד תראה המערכת, לייצר מסורות קהילתיות סביב חגים, טקסים, טיולים. זה היה נהדר".

ומאז את מקדישה את עצמך להכשרת מורים.

"בהמשך עברתי לאקדמיה. ניהלתי במשך 7 שנים את המרחב הדרומי של המכון לחינוך דמוקרטי במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע. הקמתי עם צוותים ושותפים נפלאים את תוכניות שבילים, נתיבים, לאחר מכן את תמורות ומגשימות. כולן תוכניות לאוכלוסיות ייחודיות, לאנשי חינוך פורצי דרך בחינוך הבלתי פורמלי, יהודים וערבים או לסייעות מנוסות ואלופות שלומדות לראשונה לתואר אקדמי, או הסבת אקדמיים בדגש חינוך מבוסס מקום. כיום אני מנהלת במכללה שתי תכניות מעניינות מאוד: תוכנית הכשרה ייחודית למורות חיילות שלומדות לתואר ראשון בחינוך במהלך השירות הצבאי שלהן. קראנו לתוכנית "מו"ח -מכפילות כוח".  בנוסף פתחנו השנה את תוכנית "גוונים בקיי" – לימודי תעודה לאנשים עם מגבלה שלומדים כיצד להיות סייעים בחינוך עם עמותת גוונים."

האם את רואה בעבודתך שליחות חברתית?

"בכל התוכניות שאני מקימה, יש שליחות חברתית ברורה ומוצהרת. יש רצון לקדם מוביליות חברתית באמצעות השכלה. לגשר על הפער הבין-דורי, לקדם חינוך לקיימות, לערכים של צדק מגוון והכלה. לחזק את התפיסה האזרחית והדמוקרטית באמצעות אקטיביזם חינוכי-חברתי. בכל התכניות יש מענה פדגוגי ייחודי המותאם לאוכלוסייה הלומדת. אני אוהבת ללמד וללוות תהליכי שינוי. למידה היא תהליך של שינוי".

ספרי כיצד השתלבת בעבודתך עם משרד החינוך.

"לאורך כל השנים, מ-2005, העברתי השתלמויות למורים ומנהלים. היה לי הרבה ניסיון בפיתוח מקצועי של אנשי חינוך. לפני 6 שנים, הכרתי את רם זהבי במסגרת תפקידו כמנהל מחוז דרום (לשעבר). החיבור המקצועי בינינו היה מידי וכך זכיתי באחת הפסגות המקצועיות שלי - כאחראית על הפיתוח המקצועי של סגל ההדרכה והפיקוח של משרד החינוך במחוז דרום. בשיתוף ועדת היגוי, יצרנו לאורך הדרך מהלכים חינוכיים מרתקים בנושא מגמות עתיד, מוביליות חברתית, חוסן ומנהיגות". 

"זו הייתה אחת התחנות הכי מסעירות במסע החינוכי שלי. היכולת להמציא רעיונות בחדר ישיבות ברחוב התקווה בקניון קריית הממשלה וכעבור חודשים ספורים לראות את התהליך והתפיסות מגיעות עד לילדים שלי כתלמידים במערכת, כלקוחות קצה של המהלך זה היה פשוט מעורר השתאות והתרגשות כל פעם מחדש. מהמפקחים, דרך המנהלים, המשך למורים ולבסוף לתלמידים". 

"לפני שנה וחצי, לראשונה בחיי הסכמתי לעבוד לא בדרום. התחלתי לעבוד במקביל למכללת קיי במכון מופ"ת בתל אביב. במכון מופ"ת אני מנהלת את מרחב השראה – בית הספר להתמחות מקצועית למורי מורים". 

הסבירי מהו "מרחב השראה".

"כמו שיש לבתי הספר בכל עיר מרכז פסג"ה, אנחנו סוג של פסג"ה עבור כל המכללות בישראל. 23 מכללות ועוד אוניברסיטאות וסמינרים להכשרת מורים ומורות. כל המרצים והמרצות מוזמנים ללמוד אצלנו ולהתפתח מקצועית. במרחב השראה, חוץ מניהול, אני גם מלמדת התמחות מרתקת בתחום של הוראת מבוגרים תחת השם אנדרוגוגיה". 

"למעשה בכל השנים האחרונות, עסקתי בדבר אחד: הוראת מבוגרים". 

"בהתמחות עצמה אני מלמדת קבוצת מרצים ומרצות שרוצים להפוך למומחים בתחום הזה. הפרשנות של פדגוגיה היא "להוביל ילד" והיא מתאימה ללומדים צעירים". 

אז מה זאת בעצם אנדרוגוגיה?

"אנדרוגוגיה היא הפדגוגיה של המבוגרים. המבוגרים הם לומדים שונים. הם באים מבחירה, עמוסים בניסיון וידע מהחיים האישיים והמקצועיים שלהם, יש להם אמצעים מקדמי עצמאות כמו רישיון, אשראי, אין צורך באישור הורים (מחייכת), יש להם יכולת רפלקטיבית מפותחת מאוד והם לרוב מחפשים את התמונה הגדולה לצד ישימות ופרקטיות גבוהה. זה נושא מאוד מאוד מעניין. זה גם נושא המחקר שלי בשנתיים האחרונות". 

 מהו בעינייך התפקיד הכי חשוב בו כיהנת לאורך עשרות השנים?

"אני חושבת שהייתי בהמון תפקידים מעניינים. מאוד נהניתי לנהל בית ספר יסודי ולקבל מהילדים חיבוקים, לקשור שרוכים ולעשות צמות. אבל בסוף, ההשפעה שלי על לומדים מבוגרים כמו מפקחים או מרצים או נשיאי מכללה היא יותר גבוהה". 

מה עשית בזמן מגפת הקורונה? 

"עבורי הקורונה הייתה הזדמנות אדירה ללמידה מהירה. תוך זמן מאוד קצר למדתי לעבוד עם הזום, עם האפליקציות, אני חובבת טכנולוגיה ומאוד מחוברת לטכנו פדגוגיה. במשך 3 שנות הקורונה, ניהלתי עם שותפתי מהמכללה את מרכז  האקדמיה של המח"ר- תכנית הכשרה למרצים בתחומים של טכנו פדגוגיה: התאמת הלמידה, ההוראה והערכה לעולם החדש. העולם הדיגיטלי". 

ממגוון עיסוקייך, מה את הכי אוהבת לעשות?

"עוד אחד מהדברים שאני מאוד אוהבת לעשות הוא להדריך טיולים בארץ ובחו"ל. כחוקרת ערכתי ספר על חינוך מבוסס מקום והעמקתי מאוד בתחום הזה". 

"אני מאוד נהנית להוציא אנשים לסיורים, למפגש עם המציאות, לחיבור של התיאוריה עם השדה. אני מוציאה סיורים לימודיים בעוטף או ברובע החדשנות בבאר שבע או בירושלים. אני בונה ביחד עם המזמינים את הרעיון המרכזי של הסיור ובוחרים את היעדים המתאימים". 

"זכיתי להוביל גם משלחות של תיירות חינוכית לאירופה. בתיירות החינוכית, אנשי חינוך טסים לבקר ולהכיר את מערכת החינוך במדינה אחרת. אלו מסעות לאורך שבוע ומתרחשים שם תהליכים נהדרים של למידת עמיתים, של חשיפה לרעיונות חדשים תוך חיבור-השוואה- התחדשות של מודלים ישראליים. מאוד מאוד מעניין. הובלתי משלחות לאסטוניה, פינלנד, הולנד ושוויץ. מרתק!"

ספרי על המיזם הרדיופוני שהעלית לאוויר. מיכל מדמון כותבת: "הקול האנושי של אנשי החינוך: הפודקאסט שנולד לזכרן של 3 נשים אקטיבסיטיות שנרצחו במלחמת חרבות ברזל, נשות מעש בעלות שליחות חינוכית". מי הן אותן קורבנות ומה פשר מיזם "מה צו הרוח"?

"בתחילת המלחמה הרגשתי חוסר אונים אדיר. יצאתי להתנדב בחקלאות עם משפחתי אבל די מהר התחדדה אצלי תחושת השליחות והרצון להביא את הקולות של אנשי החינוך שבעורף. יצרנו את העונה מה צו הרוח בערוץ הפודקאסט של המחוז ושל המכללה, במסגרתו הקלטנו 14 פרקים מאוד מאוד מרגשים ובהם את ראשי מנהל החינוך, ראשי רשויות בדרום, מנהלים מפונים, מנהלי עמותות חינוכיות. הפרקים האלו הם מסמך היסטורי מצמרר. לדעתי הלא אובייקטיבית הם פרקי חובה להאזנה. להבין לעומק את ההחלטות, את ההתרחשות, את הבחירות של אנשי החינוך". 

"הקדשתי את העונה הזו בהסכת ללבנת קוץ, יסמין זוהר ותמר קדם, זכרן לברכה, שכולן היו נשות חינוך פורצות דרך שהכרתי לעומק, שהיו סטודנטיות שלי והפכו לחברות. שלושתן נרצחו עם כל משפחתן ב-7 באוקטובר 2023. ייבדל לחיים ארוכים אריאל זוהר, ששרד". 

מי היה השותף/ה שלך לעבודה האהוב/ה עלייך לאורך השנים?

"לאורך השנים זכיתי לבחור שותפים מאוד מאוד מוצלחים לשליחות החינוכית שלי. תמיד ניהלתי צוותים עם א.נשים סופר-מוכשרים שבדרך כלל הבאתי עמי מהיכרות קודמת. גם אלו שהכרתי בדרך כמובן השפיעו עליי מאוד. יש עומק גדול בחברות שהיא סביב יצירה חינוכית משותפת. ההתנסות בשדה החינוכי תמיד מלאה בהמון התרחשות, התרגשות, חדשנות, לבטים, מורכבות ואתגרים. לצעוד ביחד עם הצוות זו תמיד חוויה מאוד אינטימית ורגשית אצלי". 

"אני מאוד משתדלת להיות "מנהלת השתתפותית": לחשוב ביחד, לקבל רעיונות מהצוות, להתמודד כשותפים אמיתיים ועמיתים עם האתגרים החינוכיים שלפנינו. לרוב אני מצליחה, לא תמיד, לא במאה אחוז. כשאני בוחרת אנשים לצוותים שלי אני משתדלת שהם יהיו יותר טובים ממני במשהו - יותר טכנולוגיים, יותר בקיאים בתחום מסוים שאני פחות חזקה בו, שישלימו אותי. בדרך כלל זה עובד. האנשים שאני מנהלת הופכים לחברים". 

 את עובדת מסביב לשעון, עושה הרושם ש-24 שעות ביממה לא מספיקות לך...

"אני גם מבלה! יש לי שלושה ילדים ובן זוג אהוב: אנחנו יוצאים לטיולים בעולם, היינו פעמיים תקופה ארוכה בטיול של חצי שנה בהודו וביפן". 

"יש לי חברות אהובות במיוחד אליהן אני מחוברת מאוד וממש מרגישה שהן חיות עמי כל הזמן. לעיתים בקבוצות הווטסאטפ "החופרות" שלנו ואחת לשבוע במפגש הקבוע של חמישי בערב". 

תני דוגמה לאחד המקרים בו טיפלת בהצלחה במסגרת עבודתך וכיצד הוא הסתיים.

"יש לי המון סיפורים על סטודנטים וסטודנטיות שהכרתי לאורך שנים של ניהול תכניות חינוכיות במכללה שעדיין ממשיכים להיות עמי בקשר, להתייעץ, לשתף, לחשוב איתי על אופק הקריירה שלהם, לקבל המלצות ועוד". 

איזו דמות נשית מהווה עבורך מודל שאפשר לקבל ממנו השראה ומדוע?

"פרופ' רבקה כרמי כיהנה כנשיאת אוניברסיטת בן גוריון בזמן לימודיי. הערצתי אותה וכיבדתי אותה מאוד כמובילת האוניברסיטה, כחוקרת, כאישה".

"סיגל מורן, שהייתה ראשת מועצת בני שמעון, פרופ' לאה קוזמינסקי שהייתה נשיאת מכללת קיי, חיה אבני שהייתה מנהלת פסג"ה באר שבע: שלושתן נשים שהבטתי עליהן בהערכה רבה וראיתי כיצד הן מקדמות וממנפות את הארגון שלהן קדימה". 

"בשנים האחרונות אני מקבלת השראה אדירה מד"ר נעמה גולדברג. היא עבורי אשת חינוך פורצת דרך. הכרתי אותה במסגרת עבודתי במכון לחינוך דמוקרטי וביום אחד בהיר היא הקימה את עמותת "לא עומדות מנגד" שמקדמת את הזכויות של שורדות זנות. היא בת אדם מעוררת השראה, חלוצה, רגישה וחברתית. באמת ראויה להערצה".

נסי למנות מהם ההישגים המשמעותיים שרשמת במהלך עשרות השנים והעמותות והארגונים שאת משתייכת אליהם?

"לאורך השנים זכיתי בכל מיני פרסים לארגונים שניהלתי: בית ספר ירוק של המשרד להגנת הסביבה לבית ספר מרח"ב, פרס אוניברסיטת בן גוריון לתוכנית שבילים אותה ניהלתי ועוד ועוד. בשנת 2022 זכיתי בפרס המנכ"לית של משרד החינוך מהגברת דלית שטראובר. זכיתי בסכום כסף נאה ובחרתי לתרום אותו לעמותה בשם "אשר רוח בו". זוהי עמותה חינוכית של מכינה קדם צבאית לנערים בסיכון, עם תיקים במשטרה שמופנים להצטרף למכינה או ללכת לכלא. במהלך שהותם במכינה הם עוברים תהליך מטורף עם הרבה למידה בחוץ, בסיורים, בשטח, בטיולים לאורך כל הארץ ולבסוף מתגייסים לצה"ל לתפקידים בכירים ומשנים את חייהם לנצח. את העמותה מוביל חברי היקר מושיק וולף. אדם משכמו ומעלה. ממליצה לראיין אותו לכתבה הבאה" (צוחקת).

עד כמה המושב בו את מתגוררת שדה צבי והסביבה קרובים לליבך , מה הזיקה שלך ושל משפחתך לנגב בכלל ולבירתו באר שבע בפרט?

"בגיל 18 עזבתי את הרצליה ובחרתי לעבור לגור בדרום. גרתי בלוטן בערבה, בשדה בוקר, בבאר שבע, במושב ניר עקיבא, בקיבוץ רוחמה וב-17 השנים האחרונות במושב שדה צבי. אני אוהבת את הנוף. את ספר המדבר. את שדות החיטה. את הנגב". 

"לצד הנוף, אני אוהבת את האנשים. יש כאן בדרום אותנטיות. אמת. מה שאת רואה זה באמת מה שיש. הרבה פחות מסיכות וכיסויים מאשר בכל מקום אחר שהכרתי בארץ. אני אוהבת ללמד במכללה שיש בה יהודים וערבים. דתיים וחילוניים. שיש מגוון אנושי. עבורי השונות היא משאב". 

יש לך זמן לתחביבים?

"בהחלט! אני מציירת באופן קבוע בחוג ציור אצל האמן נועם גונן. אני מציירת בצבעי שמן, בעבר ציירתי גם בצבעי מים ולמדתי אצל האומנית מרגלית שלי הנפלאה. אני מאוד אוהבת אומנות, שנים רבות למדתי קרמיקה, פסיפס ועוד". 

"אני מאוד אוהבת הופעות חיות. אנחנו משתדלים ללכת אחת לחודש לפחות להצגה, הופעה או סטנד-אפ". 

לא מכבר ציינו את חג השבועות, מה תאחלי למשפחתך ולשותפייך לדרך לרגל החג והימים שלאחריו?

"עבורי חג שבועות הוא חג חקלאי – קציר חיטים. מסביב לביתי, מפוזרים בשדות ערימות חיטה בקוביות זהובות. זה גם שלב בשנה בו אנו מביאים את הביכורים שלנו, גם הביכורים החינוכיים: מה עשינו חדש? מה עשינו לראשונה השנה שהוא ה"בכור" שלנו? החג מזמן חשיבה כזו והתבוננות על כל מה שחלף, נשתל, צמח, נקטף, נארז..."

 נשמח אם תשתפי אותנו בשאיפות המקצועיות-אישיות שלך לשנים הקרובות.

"בשנים הבאות אני מתכוונת לפרסם מאמרים ומחקרים במגוון נושאים לצד המשך עבודתי במכללה ובמכון מופ"ת. אני מקווה לתרום לעולם הידע והמחקר בתחומים של אנדרוגוגיה, של תיירות חינוכית ועוד. אני עסוקה בשנתיים האחרונות המון בהמשגה לצד הפרקטיקה". 

משאלת לב / חלום?

"הלוואי ויקרה נס, המלחמה תסתיים, החטופים יוחזרו ויפרוץ שלום!"