"כשראיתי את המסוקים בטלוויזיה ידעתי שאיתן שלי שם"

כאמור, באותו הערב המריאו לאוויר שני מסוקי יסעור אשר היו בדרכם לשטח לבנון. אחד מן המסוקים, אשר מספרו היה 903, נועד לטוס למוצב דלעת אשר ממוקם ממזרח לנבטיה – דרום לבנון. עם צוות הטיסה של המסוק נמנו רס"ן אבישי לוי, קברניט המסוק; רס"ן ישראל חושני, טייס המשנה; והמכונאים המוטסים רס"ר פול ביבס ואחד - רס"ל איתן ממן.

איתן ממן נולד ב-5 נובמבר 1971 בב"ש. בילדותו למד בבית ספר היסודי 'תומר' ואת תקופת התיכון העביר בבית הספר הטכני של חיל האוויר. "הוא היה ילד טוב עם לב ענק. תמיד היה עוזר ודואג. וגם שלא היה לו כסף לדאוג לאחרים, הוא היה מוצא דרך לעזור. הוא תמיד אהב לעזור. הקשר שלנו היה מדהים, היינו יותר מאמא ובן". כך מספרת סימה (69) אימו של איתן ממן ז"ל.

אנחנו נפגשים איתה לרגל ציון 25 שנה לאסון הנורא. בשבוע שעבר, היא נסעה כפי שהיא עושה בכל שנה – עד לשאר יישוב ובחזרה, הכל בשביל להנציח את בנה איתן. השבוע הזה קשה לה במיוחד, וזה לא שהימים לא קשים גם ככה. אבל כעת היא נאלצת לחזור שוב ושוב, כתבה אחר כתבה, אייטם טלוויזיוני אחר אייטם טלוויזיוני אל אותו ערב שקטע את חייה כפי שהכירה אותם עד אז.

לסימה ולבנה היה קשר מיוחד. תמיד שמרה עליו, תמיד גוננה. למרות שהוא לא היה מספר לה הכל, בשביל שלא תדאג ותוכן לישון בלילה בשקט. ככה היה בנה איתן, תמיד אכפתי ותמיד מתחשב. אולי בדיעבד זה גם מה שגרם לו להיות באותו ערב על המסוק.

ממן, התגייס לחיל האוויר ומיד התאהב בצבא. "הצבא היה אצלו בוורידים" מספרת סימה – גם שהיה יוצא לחופשות, הוא תמיד היה דואג ובודק מה קורה בבסיס". עוד נזכרת סימה – "רציתי שהוא ילמד ב'טכני' כדי שיהיה לו עתיד. בהמשך זה גם עזר לו כשהוא התגייס, אז הוא הגיע לבסיס לתל נוף, לטייסת 118. זה היה הבית שלו, הוא היה שם יותר מפה".

כן, היחידה הייתה הכל בשביל איתן. תמיד היה שם בשביל החברים, תמיד ניסה להצחיק ולדאוג שיהיה נחמד לכולם. כך הוא היה גם בבית לפי דבריה של סימה, חוץ מהחלק 'המצחיקני' – "הוא תמיד היה חושב עליי קודם. גם כשהיה חוזר מהלימודים ויורד מהאוטובוס, הוא ישר היה עוזר לי עם סידורים ורק אז מגיע הביתה – קודם כל אני ואז הוא. מסתבר שמעבר לרצינות, הוא גם היה הבדרן, ולא ידעתי את זה. בבית הוא היה שקט ומופנם ובשבעה גיליתי קצת שהוא בן אדם אחר". 

בנוסף לכך, בצבא הכיר איתן את מי שתהיה אשתו ואם ילדיו, מור. הם הכירו בזמן השירות, ואף הספיקו עבור לרחובות לאחר שאיתן חתם קבע. בטווח, הם גם הספיקו להביא ילדה אחת לעולם – עדן שמה. והיא דומה שתי טיפות מים לאביה אם תהיתם.

"לא קראתי את הדו"ח. למה? איתן לא יחזור גם ככה"

סימה כיום היא פנסיונרית. היא מתגוררת לבדה בשכונת נווה זאב, לאחר שעבדה 30 שנה כגננת בגנים של ארגון "נעמת". מלבד איתן, נולד לה עוד בן – יניב. את הימים שלפני האסון היא זוכרת בבירור. "הייתי שלמה אז" היא אומרת, וניכר שבזמנו באמת מדובר היה באדם שונה לחלוטין.

את זוכרת את היום הזה?

"באותו הבוקר קמתי וישר נסעתי לבקר את אחותי, שהייתה מאושפזת בבית החולים. וכל הדרך אליה בכיתי. אפילו שהגעתי אליה לחדרה בכיתי. אני זוכרת שהיא אמרה לי – 'למה את בוכה', אז אמרתי לה שמשהו מציק לי. הלכתי לעבודה מאוחר יותר וגם שם לא הייתי מרוכזת. בשעה 16:00, כשסיימתי את העבודה, אמרתי לבני השני להיות עם אשתו של איתן והתינוקת, כי היא נמצאת לבדה. ובאזור השעה 19:00, כשצפיתי בטלוויזיה ראיתי על המסך – "תאונת מסוקים בצפון הארץ". וכשראיתי את המסוקים בטלוויזיה, ידעתי שאיתן שלי שם".

כיצד הגבת באותו הרגע?

''התחלתי לצרוח בטירוף, אמרתי לבעלי שאיתן שלנו עולה באש. כל היום התקשרתי אליו והוא לא היה זמין. וגם כשהתקשרתי ושאלתי את אשתו, היא אמרה שהוא לא זמין כי הוא בטיסה. לא יודעת למה, אבל משום מה פשוט ידעתי שהוא שם".

כן, ככה פשוט ככה כואב. "פשוט ידעתי שהוא שם" מזקק את מה שסימה ידעה באותו הרגע. את מה שהתברר כאמת בהמשך – שאיתן שלה כבר לא יחזור. כבר לא יאכל מהמטעמים שלה בימי שישי, כבר לא יעשן איתה סיגריה ויישב עימה לקפה. כבר לא יראה את הקבוצה שלו – הפועל ב"ש וכבר לא יראה את אשתו וילדתו.

מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברת איתו?

''כשהייתי אצלו ברחובות, בעקבות החתונה של גיסו. כשחזרנו מהאירוע ישבנו ודיברנו על המשפחה". בגלל שאיתן ומור היו צפויים לחזור לב"ש בשל לימודיו, סימה מספרת שאחת השיחות האחרונות שלהם היו על החזרה של הזוג הצעיר דרומה – "הוא כל כך שמח שהם חוזרים לבאר שבע. והוא אמר לי 'את תראי אותנו יותר', כי היה לי ממש קשה עם זה שהם גרים במרכז". 

בימים שלאחר האסון, סימה כבר לא הייתה כתמול שלשום. הרצון לאכול ולשתות נעלם ואיתו גם הצבע בלחיים. גם הצבע בשיער ירד ואיתו אפילו הרצון לחיות לפעמים. איתן, זה שתמיד היה שם בשבילה, הבן הבכור שלה, נהרג והיא צריכה להישאר פה לבד. בלעדיו. אפילו את דו"ח החקירה היא לא רצתה לקרוא, בשביל שלא תאלץ להתמודד עוד פעם המוות שלו – "לא קראתי את הדו"ח. למה? איתן לא יחזור גם ככה. אותי הורגת המחשבה לדעת מה הוא צעק. האם הוא קרא בשמי? מה הוא הרגיש באותם רגעים? לא הרבה יודעים, אבל הוא לא היה אמור להיות שם באותה הטיסה".

למה?

"כי הוא החליף את החבר שלו. הוא לא היה צריך לטוס, אבל פול ביבס ז"ל, ביקש ממנו לטוס איתו פעם אחרונה לפני שהוא חוזר לב"ש וללימודים. זאת גם הייתה הטיסה האחרונה שלו בדיעבד".

איך גילית את זה?

''כי אותו החבר סיפר לי לאחר מכן. הוא הגיע לפה חיוור לגמרי וביקש את הסליחה שלי. אבל אני לא האשמתי אותו לרגע. זה פשוט איתן – הוא תמיד היה חבר טוב, בכל מצב וכל רגע".

"אני מענישה את עצמי על זה שהבן שלי הלך ואני כאילו אחיה את החיים שלי"

מה הכי כואב לך בכל הסיפור?

"המון דברים – זה שאני לא אראה אותו יותר, שאני לא אדבר איתו יותר. אם הוא היה בחיים, לא הייתי יושבת בשבתות לבד".

וברמה היותר יום יומית?

"צריך להבין, הבית נהרס בגלל האסון שלו. אני במשך עשר שנים לא הייתי יוצאת לאירועים, לא מתאפרת ולא מתגנדרת. החגים זה לא חגים והשבתות זה לא שבתות. אני גם עכשיו בקושי יוצאת מהבית. אני הייתי תמיד צוחקת ושמחת החיים שלי נגמרה. גם נעשיתי ממש עצבנית. מעבר לכך, הייתי באה לעבודה ושמה "מסיכה". משתדלת לא לערבב את הכאב שלי עם הילדים. וגם אז, אם היית רואה אותי לא היית מזהה אותי בכלל".

למה?

"אנשים לא יכלו להסתכל עליי ברחוב. הסתובבתי עם בגדים שחורים עליי והשיער שלי התחיל להאפיר. עד היום אני לא לובשת צבעוני ולא מתאפרת. לא מצליחה להנות מכלום, כאילו הלב שלי נעול ואת המפתח זרקו לים. אני מענישה את עצמי על זה שהבן שלי הלך ואני כאילו אחיה את החיים שלי".

אבל הוא היה רוצה את זה?

"ממש לא. הוא גם בא לי לחלום ואמר לי 'את מפריעה לי לישון – צאי מהבית'. לא יכולתי לצאת מזה. ברוב הימים אני עדיין לא יוצאת מזה. רק אודות ליניב (הבן קטן), אשתו והילדות שלהן וכמובן מור וביתו של איתן, עדן, עוד חזרתי לעצמי".

ולמרות הכל, סימה היא אישה חזקה במיוחד. למרות שהיא לא יכולה לשמוע קולות של מסוק, ולמרות שהיא עדיין לפעמים קוראת בטלפון לבנה הקטן בשמו של אחיו הבכור שנהרג, למרות כל זה, היא עדיין משתדלת לשמור את הראש מעל המים. גם אחרי שאותו הבן, יניב, גילה שיש לו גידול בראש לפני כ-12 שנה, היא לא נשברה. עמדה לצידו והלכה איתו לבדיקות. טיפלה גם בו ובילדיו במידת הצורך. על האיסוף של הנכדות מהגן היא לא מוותרת. ועדיין, יש רגעי שבר שפשוט מטלטלים את כל עולמה. כך היה ביום שישי האחרון, אז צוין היום המדויק לזכר האסון.

היא מספרת – "כל הסוף שבוע התהלכתי בבית ודיברתי לעצמי. חשבתי שאני עומדת להתחרפן. ראיתי בטלוויזיה שאמרו שאת חלק מן החיילים, בהם גם איתן שלי לא הצליחו לזהות במשך שלושה ימים. אמרו שחלקם הפכו ל'גחלים', אתה קולט? גחלים. הבן שלי, איתן האהוב שלי. אז יש מוות ויש מוות ואני לא מאחלת לאף אחד למות ככה. לחשוב ש-73 הלכו ככה זה פשוט בלתי נתפס".

מה הוא היה עושה היום לדעתך?

"הייתי מאד סקרנית לדעת. הוא בטח היה ממשיך את הלימודים, אולי אפילו מביא עוד כמה ילדים. בטח היה גם מתקדם בצבא שכל כך אהב. אין יום שאני לא חושבת עליו. זה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, אי אפשר לשחרר את זה. המון דברים עולים לי לגביו ונותר לי רק לדמיין, לאן איתן שלי היה יכול להגיע היום בחייו לו היה פה".