כבר לא במגירה

"אומרים שזה תורשתי" מאת שירי בן ארצי, הגיע לעולם לגמרי במקרה. שירי, סטודנטית בבן גוריון וכותבת תוכן בחברת הייטק, מצאה את עצמה עם מעט זמן פנוי בין שיעור לשיעור, והחלה לכתוב סיפורים קצרים. הסיפורים הקצרים נערמו לאט לאט, עד שהחליטה שהגיע הזמן להפסיק לכתוב למגירה, ולהביא לעולם את הזכות להציץ לעולם הפנימי שלה.

איך מלאהוב לכתוב הגעת למסקנה שאת רוצה לכתוב ספר?

"תמיד ידעתי שכתיבה זה משהו שאני ארצה לעסוק בו. בסביבות גיל 16 התחלתי לפרסם את הסיפורים שאני כותבת בכל מיני מקומות, הייתי כותבת סיפורים בהמשכים עם רצף עלילתי, באותה התקופה לא משהו מורכב מדי, בכל זאת הייתי בת 16. כמה שנים מאוחר יותר, כשכבר הייתי סטודנטית באוניברסיטה (בימים שלפני תקופת הקורונה), הגעתי ליריד מגניב ושם נרשמתי לסדנת כתיבה יוצרת. בסדנה קיבלנו הכוונות ולמדנו איך לכתוב שירים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שניסיתי לעשות את זה, וגיליתי שזה ממש זורם וכייף. משם זה התגלגל לכתיבה של סיפורים קצרים, מה שהמשכתי וממשיכה לעשות עד היום. הבנתי שזה ממש זה, אני מאוד אוהבת שהסיפור מגיע לפואנטה שאני רוצה שהוא יגיע אליה. אמרתי יאללה, אני פשוט אתחיל ונראה לאן אגיע".

ספרי על התהליך שעברת עד שהוצאת את הספר

"זה התחיל במרץ 2020, כשהתחלתי לכתוב את הסיפורים הקצרים, שמתי לב שהסיפורים מצטברים, וחשבתי 'מה אני אעשה עם זה, כל החיים אכתוב למגירה? חבל'. החלטתי שכשיהיו לי מספיק סיפורים אני אנסה לעשות מזה משהו גדול יותר, אחרי שנה של כתיבה כבר הגעתי ל-100 עמודים. הבנתי שמכאן אפשר להתקדם ופרסמתי פוסט כדי להתחיל עם כריכה לספר. תהליך הוצאת ספר הוא מאוד יקר ומסובך, חיפשתי דרכים פשוטות יותר. מצאתי את אתר 'עברית' שבו אפשר לפרסם יחסית בקלות, שם הבנתי שזה מתקדם למשהו אמיתי. התחלתי בתהליך של עריכה ושיפור, תהליך ארוך ומייגע.

יצא שקצת התעכבתי עם הפרסום של הספר, בעיקר בגלל בירוקרטיה שדחיתי ודחיתי, עד שאמרתי די לדחות, תעשי את זה. היום הספר מוכן ונמצא באתר, כל מה שנשאר לי זה להוציא גם עותקים מודפסים באופן עצמאי דרך בית דפוס. ומה שיהיה יהיה! אני לא עושה את זה בשביל הפרנסה, זה כייף לי, אני אוהבת לראות איך שאנשים קוראים ומגיבים לסיפור בהבעות הפנים שלהם. זה מטורף בעיני כשאני רושמת משהו אחד ומישהו אחר לוקח את זה למקום אחר. ואם הוא מתרגש מזה? אני גורמת לבן אדם להרגיש דברים? זה מדהים".

על מה את כותבת?

"סיפורים על אנשים רגילים שעוברים דברים לא רגילים או יומיומיים. מה שאני מנסה לעשות זה לגרום לאנשים לחשוב אחרת על מצבים שהם עוברים, זה תמיד אמור להיות עם טוויסט בסוף. כשנראה לך שהבנת מה קורה, אתה מגלה שבעצם לא, ובסיפור קורה משהו מפתיע. זה כייף כזה, ומטמטם (צוחקת). זאת השאיפה לפחות".

פעם אמרו לי שאומנים יוצרים תמיד מתוך מקום של כאב, את חושבת שאת מתחברת לאמירה הזאת?

"כן, חד משמעית. בתקופות שקשה לי אני כותבת יותר. לרוב, הסיפורים שלי הם יותר עצובים משמחים. יש לי גם תקופות שאני שמחה וגם בהן אני כותבת, אני גם כותבת לעצמי יומן אישי ומקפידה פעם בחודש לכתוב בו מה עובר עלי, להסתכל אחורה לראות מה עבר עלי זה מגניב. אבל כן, הכתיבה כאומנות זה לגמרי מגיע כדרך לפרוק את הכאב".

הקורונה השפיעה?

"האמת שלא חשבתי על זה ככה אבל יש מצב שכן, הייתי המון זמן בבית, היה לי מחשב, וכמה אפשר ללמוד"?

יש חלום להתחיל לשווק לחנויות הספרים הגדולות?

"אני אשמח שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים, אני עושה את זה כדי שאנשים ייחוו את זה, אבל כרגע לא באמת מרשה לעצמי לחלום על זה. החלום הסודי שלי זה שיעשו מיני סדרת טלוויזיה על הספר. אני חולמת להמשיך להתעסק בכתיבה, כל מה שקשור לכתיבה, מילים ושפות, אני מתה על זה".

האם לבאר שבע הייתה איזה שהיא השראה על הסיפורים, אולי סתם מללכת פה ברחוב?

"אני זוכרת רגע אחד שנתן לי הרבה השראה, הלכתי ברחוב וראיתי מראה שבורה, זה השתקף נורא יפה עם הרמזור. נראה לי שכן, יש פה הרבה פתיחות וחופש ליצירה, מרגיש לי שבאר שבע היא מקום עם הרבה פתיחות מחשבתית, זה נתן לי מוטיבציה לעשות את מה שאני רוצה".

חושבת על להישאר בבאר שבע גם ביום שאחרי התואר?

"אני ממש חושבת על להישאר פה גם ביום אחרי התואר, יש לי גם חלום לגור בברלין במשך שנה שנתיים, אבל ממש לא מחכה "לברוח מפה", כייף לי כאן, יש לי כאן עבודה ובן זוג ואני מרוצה".

תוכלי לתת לנו הצצה קטנה או משפט מפתח מהספר?

בעמוד האחרון בספר, יש מסר שאני אוהבת במיוחד: "גם בחוסר מזל צריך מזל, ולכן תמיד צריך לנסות להיות מאושרים".