המחונן חנן-יה

לא בכל יום יוצא לכתב תוכן להכין כתבה על מרואיין שכבר עשו עליו ערך בויקיפדיה. גם השם המיוחד, חנן־יה, ממש מסייע לזהות את הבחור, שהוא לא פחות מאשר כוכב עולה. הוא נולד בשנת 1985 בבאר שבע וגדל בה. כשהיה בכיתה ד', ממש באמצע השנה, המשפחה עברה לגור באופקים. מאז ועד שסבו נפטר, גדל על קו אופקים־באר שבע. חנן־יה גרוש ואב לילדה, הלל, ילדה בת 12.5, וכפי שהוא מעיד עליה (באובייקטיביות – א.א) היא בדיוק כמו אבא שלה. מוזיקאית וסופרת, אבל הרבה יותר טובה ממנו. את השירות הצבאי העביר בביסל"ח 314 שליד בסיס חצרים כשה"ד (שרת הדרכה). במקביל הופיע לא אחת כנגן בטקסים כמו ימי זיכרון שנערכו ביחידה. אחת התקופות היותר יפות שהיו בחייו, הוא מציין.

כזמר בעל סוג טנור, איזה סוג מוזיקה אתה הכי אוהב לשיר?

"אני יודע להגיד מה אני לא מסוגל לשמוע, משום שאני שומע מוזיקה מאוד מגוונת. אני אוהב מוזיקה ערבית והודית ודתית וקלאסית וישראלית, עברית ישנה וטובה. לי קשה ואני חש דחייה מוחלטת לשירים מאולצים. שירים ישראלים בעיקר, שהטקסטים שלהם רדודים מרגישים לי כמו אדם שלועס לי באוזן. זה בלתי נסבל. אני מכבה את זה במקום. ולצערי הרב רוב המוזיקה הישראלית המודרנית היא כזאת. מזל שיש גם דברים טובים לשמוע היום, אחרת הייתי ממש סובל".

לאחר כל כך הרבה שנים, מאיזה עיסוק הכי נהנית? הרי אתה כותב ומלחין מגיל צעיר מאוד, וכך גם בתך…

"הבת שלי יוצרת מגיל חמש. העומק בכתיבה שלה לא אופייני לגיל הזה. היא הבינה כבר בגיל חמש מה שאני התחלתי להבין רק בגיל 15. היא בעצמה לא מבינה כמה זה דבר גדול. יהיה קל יותר להסביר לה שזו תופעה נדירה כשהיא תגדל יותר. היום היא בת 12.5 והיא קרובה מאוד להיות מוכנה להוציא אלבום משלה ועם שירים טובים".

איך הכל התחיל: מתי והיכן הקריירה שלך התחילה לנסוק?

"תמיד היו כלי נגינה בבית. על אף שיש תיעודים מיוחדים של הרגעים האלה, אני לא תמיד יודע להגיד מה היה שם וכמה זה היה עמוק אצלי. הייתי מרכיב מילים על לחן קיים כשהייתי ילד ממש קטן ולא הייתה לי שליטה על כלי נגינה. הייתי שר את השירים האלה לבני ובנות דודי בבית של סבא כשהיינו נפגשים בסופי שבוע. מאוחר יותר גם היינו מתאספים במה שנקרא 'הבית השני' בבית סבי ז"ל וכבר הייתי מנגן ושר לפי הבקשות של בני המשפחה. האלבום הראשון קיבל ביקורות מצוינות, כתבו עליו ודיברו בכל מקום, אבל זה לא היה מספיק. כשיצא השיר 'שובי' הרגיש לי שכל מה שאני עושה מתחיל לאט לאט לקבל משמעות אחרת. עם הזמן גם הפך להיות לי יותר ברור שלא סתם יש לי עניין עם מילים, תמיד התרגשתי מטקסטים, משירה עברית, מספרות מטלטלת, כך הפכתי לסופר מבלי שבכלל הייתי מוכן לזה".

מה עשית בזמן מגפת הקורונה?

"תקופה בלתי נשכחת. עבדתי על השיר 'שובי' בזמנו מבלי לתכנן אלבום שלם. הייתי נחשב לעובד חיוני, לא הייתי בסגר מלבד הימים בהם חליתי בעצמי. עבדתי במקביל כמורה לגיטרה לבני נוער בסיכון מטעם הרווחה. לנערים והנערות לא היה באמת עניין ללמוד גיטרה, לא לרובם בכל אופן, אבל היינו נפגשים ומדברים, מתאווררים קצת, כשבחוץ, חוץ מאנשי ביטחון, העיר הייתה בשממה".

מה מאתגר אותך וכמה, מאז פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' ב־7 באוקטובר וכיצד האסון השפיע עליך?

"אחרי ה־7.10 הכל מקבל פרופורציות. אני לא רואה לאתגר מה שאתגר אותי עד ה־7.10, הכל מתגמד לעומת היום הנורא הזה. ה־7.10 לא התחיל ונגמר בכאפה אחת אצלי. לקח לי זמן לעכל שהיה פה משהו שלא חלמתי שיקרה, ולעיתים קרובות אני עוד חוזר ליום הזה ותופס את הראש איך אנחנו עוד בתוך הדבר הזה. אין מישהו שהאסון לא פגש אותו. אין לי דרך להסביר איך זה קרה לי, אבל ניצלתי שלוש פעמים מהטבח הנורא. באחת מהפעמים גם עם הבת שלי. והכל מתחושת בטן ויד אלוהים".

האם הייתה האטה בעיסוקייך או להיפך?

"אני אדם שקם מהר מאוד מכל מצב ומתקדם קדימה. מבחינתי יש מקום לאבל ואני אדם רגיש מאוד, אבל אין זמן לבזבז וצריך להמשיך בחיים. באותה שנה לשמחתי התעוררתי בזמן, המשכתי בכתיבת הרומן החדש בזמנו, חזרתי להקליט את האלבום השני והנה היום שניהם בחוץ. אני כבר בכתיבת רומן חדש ולקראת הקלטות לאלבום שלישי. אין למה לעצור, לא יכול לעצור ולא רוצה לעצור".

בימים טרופים אלה, מה אתה עושה ועל מה ויתרת?

"לא ויתרתי על כלום. אולי לא השקעתי מספיק בזוגיות לאחרונה למשל משום שהתמכרתי לכתיבה, אבל אלו השנתיים שבהן הבנתי כמה כתיבת ספרים מחייה אותי. היום כשאני קצת יותר מנוסה אני יכול להרשות לעצמי זוגיות, אבל אני לא מחפש את זה. כשזה יגיע זה יגיע. זה לא ויתור, זה מחשבה על מה חשוב יותר באיזו תקופת זמן. היום אני עמל על כתיבת רומן חדש ובהכנות להקלטת שירים חדשים. יחד עם זאת אני ממלא תפקיד ניהולי בפנימייה לנוער בהוצאה חוץ ביתית".

ממגוון עיסוקיך, מה אתה הכי אוהב לעשות?

"להיות אבא של הלל. אין ולא תהיה עוד אהבה כזאת" (מוחה דמעה).

ספר על היותך אוטודידקט. איך למדת לשיר ולנגן על כל כך הרבה כלים?

"אני מאמין גדול בכוח רצון. ברצון יש כמה כלים חשובים, ביניהם אהבה למה שאתה עושה, התרגשות ממה שאתה עושה, מתח חיובי וכו'. המכלול הזה, אם הוא קיים בבנאדם על רצונו, ככה הכוח גדול יותר. כילד חשתי צורך לוותר כמעט על הכל בעד לדעת כל מה שאפשר במוזיקה. ניגנתי כל מה שהאוזן שלי אהבה לשמוע. הרגשתי כאילו בניתי עם הנגינה שלי עולם משלי. ככל שידעתי יותר, התרגשתי יותר והרגשתי בטוח יותר. עם הזמן הייתי מבטל כמעט כל עיסוק אחר. כבר בתיכון הייתי מגיע להראות נוכחות שעה־שעתיים וחוזר הביתה בהתלהבות, נכנס לחדר ומנגן מהבוקר עד הלילה. הצורך לגוון הביא אותי לנגן על כלים נוספים".

ספר על שני האלבומים שהוצאת.

"האלבום הראשון מכיל שירים שנכתבו כשהייתי צעיר

מאוד. מפגש אקראי עם היוצר גוסטו שהתעניין ביצירותיי, הביא לתיווך ביני לבין פרופסור זיו קוז'וקרו, מפיק מוזיקלי, פסנתרן ומנצח. זיו האזין לשני שירים שלי, אהב וחייג אליי ערב אחד להזמין אותי לאולפן הביתי שלו". "בזמנו הוא הפיק את המופע "שלל שיריו" של גידי גוב, הפיק מוזיקלית את "רוקדים עם כוכבים" כשעוד רקדו עם נגנים בלייב ובכלל היה עסוק מאוד כמתזמר וכמנצח". "ובכל זאת הוא הזמין אותי להיפגש וכבר באותה פגישה סוכם שנעבוד על אלבום הבכורה שלי. לימים יצא האלבום "מקבל בהבנה" בשנת 2009-2010. היו ביקורות נהדרות ומרגשות".

"כמעט בכל מקום היו כתבות בעיתונות הכתובה, בעיקר ביקורות. ועדיין זה לא היה מספיק מסתבר כדי להגיע לפריצה משמעותית. באותו זמן הוצאתי ספר בכורה ששווק בחינם בקובץ מייל לכל מי שרצה. זה פורסם באתר 'שירונט' של mako בזמנו.

"לאחר מכן הקלטתי והוצאתי סינגלים בודדים והיו כמה

שיתופי פעולה עם חברים קרובים, ביניהם מיכה ביטון.

מאוחר יותר הוזמנתי לנגן על פסנתר ועל עוד לשיר של אמן צעיר, באולפן של צחי אלוש בתל אביב. שם באותו סשן, צחי, שלא הכרתי לפני, שיתף אותי שהאזין לאלבום שלי ואהב אותו מאוד. הוא רצה שאנגן לו משהו חדש, פשוט לקחת גיטרה ולשיר לו משהו. וכך שרתי לו את "שובי".  מיד אחרי שסיימתי הוא אמר לי שלא מעניין אותו כלום, הוא מפיק את השיר הזה. הוא לא ויתר לי אם חשבתי אחרת". "ולשמחתי השיר הגיע לקהל רב יותר, לגלגל"צ ולתחנות רבות נוספות".

ועתה ספר ועל כל מגוון הספרים, מה תוכנם ומאיזה ז'אנר שאוב כל אחד מהם? האם הדמויות בספריך הן אמיתיות או דמיוניות?

"במקביל כתבתי שני ספרי ילדים. אני לא יכול להגיד שההשראה שלי לכתיבת ספרים באופן כללי לא מגיעה ממפגשים עם החיים האישיים שלי, גם אם זה לא נוגע אלי באופן אישי וישיר. פגשתי משהו או מישהו, נחשפתי למשהו, הרגשתי משהו. אין דבר כזה שלא. אין סופר שלא מביא מגע מחייו האישיים לספריו. משהו מעולמו הפנימי, משהו מקרוב או מרחוק. זה תמיד נוגע שם". "כך גם לגבי "הייתה אהבה רצח" וכך גם לגבי רומן שבימים אלו אני כותב. ברור שיש השפעות כאלה ואחרות עם מפגש כזה או אחר מהחיים. כל השאר ברובו רעיון של דמיון שגובר על כל מפגש אישי או ישיר. "הייתה אהבה רצח" בוודאי שונה מכל מה שכתבתי עד

כה. הוא גם שחרר אותי כסופר לעולם שלי, לאזור הנוחות שלי ולמקום שבו אני מרגיש בנוח כסופר. להעז בלי לחשוש מכלום ומצד שני לתת כבוד גדול לכל מילה ומילה, בטח לטקסט כטקסט, כפרק וכספר שלם, לא היה פשוט לכתוב ארוטי או פלילי. אך ככל שהרשיתי לעצמי כך הגעתי לתוצאה טובה יותר".

מי היה השותף/ה שלך לעבודה האהוב/ה עליך.

"אין הנחות בכתיבת ספר גם ובעיקר כשאתה מוציא אותו עם הוצאה לאור. בטח עם גלי צבי ויס שעברתי איתה תהליך שלדעתי לא קיים באף הוצאה לאור. השיחות אל תוך הלילה על כל דמות ודמות מהספר, ניתוח סיטואציות, מחקרים, רעיונות, ראשי פרקים, סידור תוכן ומעל הכל איך לא מפסיקים להתרגש מכל מה שאני כותב, איך לא נותנים לחזרה על העבודה שוב ושוב לאבד את התחושות והרגשות. צריך להמשיך לבכות ולצחוק ולכעוס ואם צריך אז שהטקסט יעבוד עלינו פיזיולוגית ונפשית, אחרת משהו לא עובד. לכן לא רק שהיה לי הכבוד לעבוד עם גלי, אלא שזכיתי לחברה ולמשפחה לכל החיים ובית לכל מילותיי וספריי".

"השותף כמעט לכל אורך הדרך, בטח בשנים האחרונות, הוא ישראל בר-און, חברי הקרוב ביותר. הוא אחי ממש. את ישראל ניהלתי אמנותית במשך שנה בתקופה הכי מורכבת בחייו. בכך שהוא שיתף לגבי המחלה דו-קוטבית בה אובחן (מה שהתברר מאוחר יותר כאבחנה שגויה) והגירושין שעבר. נכון להיום כ-7 שנים שהקשר שלנו הוא מעל החברי. הוא משפחתי לכל דבר – שבתות וחגים, ליוויתי אותו ביום חתונתו ודואט באלבום השני, "אור לחופתי", שהוא סינגל מתוך האלבום "שובי" השני". עברתי עם ישראל הכל מהכל. אין משהו שאנחנו עוברים לבד, תמיד ביחד."

ספרך האחרון, הרומן "הייתה אהבה רצח "יצא לאור בהוצאת                   " דרך המילים". ספר על שיתוף הפעולה עם המוציאה לאור, הסופרת גלי צבי ויס ונוספים.

"גלי היא עדות לכך שישנם סופרים ומוציאים לאור עם אהבה ותשוקה לשפה העברית, לספרים ולסופרי עצמם. המעטפת שהיא מעניקה לכל סופר וספר, משתווה לתקופת לימודים בת 20 שנה. תאר לך איך מיד כשסיימתי לכתוב את "הייתה אהבה רצח" כבר המשכתי מיד לספר הבא ולגיבוי ממנה ואמונה שלה בי, שאני יכול להתחרות בפרסים יוקרתיים בספרות העברית וזאת אחרי שנה של עבודה משותפת איתה. היא סופרת אין סופית ואדם אין סופי על ידע ונתינה. דרכה הכרתי גם את אורית מסינגר, עורכת לשונית שאין לתאר. ממש  Ai לא אנושי הדיוק שלה".

האם עובדת היותך בן הדודה של הזמר עמיר בניון מסייעת לך בקריירה, או דווקא מאפילה על שירתך?
"אני לא מצליח לחשוב איך העובדה הזו יכולה להאפיל עליי, בטח לא מכיוון עמיר בעצמו. לא הוא ולא הקשר המשפחתי. יתרה מזאת, יש לעמיר יצירות שריגשו אותי עד בכי, וגם אז לא הגעתי למצב שאני מושפע ממנו וחוטא לעשייה שלי או לצורת ההגשה שלי". "גם האהבה הגדולה שלי אליו לא הביאה אותי לשנות משהו בעצמי. בנוסף, אין בזה גם כדי לסייע לי, עמיר בשלו ואני בשלי. אנחנו עושים דברים שונים ונשמעים שונה לחלוטין. אילולא ימצא שיצירה מיצירותינו תרגיש שזה נכון לעשות משהו יחד, אני יודע שעמיר לא יבוא לזה עם אגו אלא יחשוב אמנותית לגמרי. לא הייתי חוסך ממנו אם הייתי במפגש עם יצירה שכזו, אך לא עלה במוחי דבר שכזה. אני מניח שגם הוא לא פגש דבר שכזה ועמיר האזין לשיריי, יודע היטב איך אני נשמע ומפרגן וזה נהדר, כשמישהו מאיתנו יפגוש את היצירה הזו הוא בטח ידפוק אחד לשני בדלת או ירים טלפון".

מה הזיקה שלך לדת? (אתה חובש מגבעת חרדית, האם שומר שבת וחג?)

"אני אדם מאמין מאוד. עושה השתדלות ובטוח שאהיה יותר ויותר קרוב לזה. הכובעים והמגבעות שאני חובש לראשי אינם סממן דתי, אלא צורך רגשי שאני לא מצליח להיפטר ממנו והוא מרגיש לי כמו מחויבות לצורך שלי בתחושת הגנה על עצמי. אביב גפן חש צורך להתאפר, אני חובש כובע".

איזו דמות מהווה עבורך מודל שאפשר לקבל ממנו השראה ומדוע?

"יש לא מעט כאלה האמת. יש לי איזו תמונה בראש, פנטזיה קצת לא מקובלת על הדעת באיזשהו אופן. תמונה בה אני יושב באותו שולחן עם סבי חנניה ז"ל, עם הבבא סאלי, עם נתן אלתרמן ותרצה אתר ואנחנו יושבים לאכול ארוחת חג שסבא חנניה הכין לנו וכותבים שיר יחד. לא משנה מה יוצא לנו, אני בוכה כל פעם שאני קורא את המילים שכתבנו. זה שיר שאני לא מצליח לשיר כי המילים חונקות בגרון. אני יכול לשיר רק כשאני מרגיש ראוי. כל אחד ואחת מהם מהווים עבורי השראה למעשה".

היכן מתנהלות הדמויות בתוך הספרים שכתבת, מאילו מקומות גיאוגרפיים בארץ ובעולם שאבת השראה ומדוע?

"אולי מהערנות שלי לעולם, אולי מרגישות היתר, אולי כי אני סוחב איתי כאב של אחרים, אולי כי אני חזק בנפשי. אין לי תשובה ברורה לשאלה הזו. אין עליה מענה ממוקד, אין אנשים כלואים בליבי או במחשבתי. ויש לי בראש את הארץ שלנו

 ויש לי ממקומות שהייתי בהם בעולם. הכל פרוץ אצלי. כל כך פרוץ ומאפשר שאין לי אלא להגיד לך שהשלב הכי מרגש בכתיבה הוא הרגע שאני מפתח רגשות כלפי הדמות שיצרתי ובכלל את העולם שלה".

האם השתתפת עם ספריך ב"שבוע הספר העברי", מתי והיכן?

"לצערי הרב לא. שבוע הספר האחרון התרחש לפני שהודפס "הייתה אהבה רצח". לא מצאתי לנכון לקחת חלק בשבוע הספר האחרון כסופר ילדים משום שמתברר שאני קצת יותר פסיכי מזה ואין לי מה להציג את עצמי ככזה.                                     לשבוע הספר הבא בלי נדר אהיה מוכן יותר".

מהו סוד ההצלחה שלך (חוץ מהקסם האישי?)

"הצלחה מבחינתי נמדדת בכך שאני הולך לישון בתחושה טובה ושלמה עם מה שעשיתי. שאני יכול לשמוע או לקרוא את מה שיצרתי ולהתרגש מזה, להרגיש שלם. שאני לא הולך לישון בתחושה שעשיתי משהו נורא מבחינה יצירתית ושלא אסלח לעצמי על זה. אני חושב שמכאן זה רק להתמיד. אין דבר כזה שתצא מהפה שלי הבטחה להוציא משהו לאור וזה לא יקרה. אין מצב כזה. אני מאחל לעצמי להיות בריא וזה יספיק לי כדי להמשיך ליצור כי אני בדרך ליצור עוד והרבה מאוד בעזרת השם".

מהו ה"מוטו" / ה"אני מאמין" שלך?

"אין בעיה שאין לה פתרון".

עד כמה הישוב בו אתה מתגורר, אופקים והסביבה, קרובים לליבך ומה הזיקה שלך לנגב בכלל ובאר שבע בפרט?

"אני גאה מאוד באנשי עירי אופקים על אחת כמה וכמה

אחרי ה-7.10. אני מרגיש בבית בעיר שלי, אני מגדל בה את הבת שלי ואין מקום טוב יותר מאופקים, גם אם לעיתים הלכתי לתקופה וחזרתי. באר שבע בשבילי היא בית לא פחות, היא הזיכרונות שלי, הריחות של הבישולים בשכונה ד', הכדורגל, המוסיקה, המשפחה, סבא וסבתא משני הצדדים והפועל באר שבע. אי אפשר להימנע מזה. אני לפעמים הולך לשכונה של סבי ז"ל ביום שישי רק כדי לנשום וחוזר לעיסוקים שלי".

על מה אתה מתגאה במיוחד?

"אני גאה להיות אבא להלל. לא חשבתי שאהיה אבא כל כך טוב לפני שהיא נולדה. מרגש אותי כמה כוחות אני מקבל כדי להגן עליה, לחנך אותה, לשמח אותה ולא להחסיר ממנה דבר. אני אוהב אותה כל כך, היא כל חיי והיא אמיצה, גיבורה, ערכית ומוכשרת שאין לתאר".

מה תהיה הכותרת, משפט הפתיחה ומשפט הסיום בספר הביוגרפי / אוטוביוגרפי על חייך?

"אני לא רואה את עצמי כמו שרואים אותי וזה מה שמעניין לדעתי. אף אחד לא באמת פוגש את העולם הפנימי שלי ואולי נהנה מטעימות מצונזרות, על אף הכתיבה המרובה והשירים והספרים ועל אף האמת שלי בכל אלה".                                           "תאמין לי, זה כלום ושום דבר לעומת מה שיש לי להגיד, לשיר ולכתוב. אני לא מסוגל לתת כותרת או לסכם את עצמי כי זה בלתי אפשרי בעבורי. אני אשאיר את זה לאחרים אם יהיה צורך בכך".

מיהו השחקן שיגלם את התפקיד הראשי בסרט על חייך?

"הוא לא שחקן מקצועי, לא הכרתי אותו עדיין, אבל הוא לא למד משחק. הוא צריך להיות חסר ניסיון, רגיש מאוד, פגיע ואוהב אדם עם כוחות נפשיים שהוא בעצמו מופתע מהם בכל פעם מחדש".

עד כמה כיף לך שהיצירות שלך מעלות חיוך (בלשון המעטה) על קהל קוראיך ומאזיניך?

"זו תחושה טובה וזה מרגש מאוד, אבל אני לא מצליח

ללמוד איך להתמודד עם זה. אני תמיד מנדנד לעצמי

לפני השינה אם הייתי מספיק בסדר כשמישהו פנה להגיד לי משהו על שירים שלי או על ספרים שלי. תמיד מפחיד אותי שהוא ילך בתחושה שלא הספיק לו או שלא התייחסתי מספיק או שלא עניתי במקום. אני לא יודע, אני משתדל להיות בנאדם טוב, אני מקווה שאני בסדר כשפונים אליי ושאף אחד לא מתאכזב ממני".

מה מסב לך נחת?

"קשה לענות על שאלה כזו בימים האלו. אין נחת אמיתית כשממשיכים להיהרג לנו חיילים, אין נחת כשיש לנו עוד חטופים בעזה, שהמלחמות לא נגמרות, שהמחירים בסופר עולים ועולים וקשה לאנשים לגמור את החודש, שאנשים מעיפים כיסא אחד על השני ורבים בגלל חנייה או כיסא נוח בבית מלון, שאחד מקלל את השני, שיש גזל ולשון הרע. אלוהים ישמור מה שקורה פה. מעט הנחת שיש לי זה לשבת לבד בבית ולכתוב, לנגן או לראות איזה סרט טוב עם הבת שלי. המעט הזה נהיה די והותר וזה לא סבבה".

מהו הרגע המאושר בחייך?

"אין אחד כזה. אני מאושר כשאני מנגן עם הבת שלי יחד, בכל פעם שזה קורה. אני מאושר כשאנחנו מדברים שיחות אבא ובת, שאני בריא, שהיא בריאה, שלא חסר לנו כלום. אני מאושר לשבת לכתוב ולהתרגש מזה, זר לא יבין זאת. אם הייתי מיליונר, לא הייתי יוצא דקה מהבית וכותב בלי הפסקה".

כיצד חגגת את יום הולדתך ה-40 עגול, מה קנית לעצמך ואיזו מתנות מיוחדות קיבלת?

"מאז ה-7.10 אני לא חוגג יום הולדת. ברגע שהורדתי את האפשרות במדיה לראות מתי יש לי יום הולדת ולהתחיל להתעסק בתודות, התברר לי שנכתב עליי ערך ב- ויקיפדיה. לשמחתי היום אנשים לא הולכים לחפש שם אלא אם פורסם איזה אירוע דרמטי. יום ההולדת שלי הוא לא אירוע דרמטי ולכן אנשים לא מאחלים לי מזל טוב ביום ההולדת שלי זה שנתיים, חוץ מחבריי הקרובים שגם להם אני עוזר לשכוח מתי התאריך שלי".

מה ישראלי בעיניך?

"רשת ג' ביום שישי אחר הצהריים. כל המוסיקה

העברית של פעם. אני שייך לשם, אין מה לעשות".

למה או למי אתה מתגעגע?

"הייתי שמח לשבת לעשן סיגריה עם סבא חנניה ז"ל. גם עם סבא אברהם ז"ל לא הייתי מתנגד להשלים פערים ולספר לו כמה דברים שהוא הלך בלי לדעת עליהם. חוץ מזה אני לא מתגעגע לאף אחד".

על מה אתה מתחרט?

"שלא הבחנתי בין אהבה לאובססיה ואני משלם על כך עד היום".

מה מוציא אותך מהכלים?

"חוסר הגיון, שנאת חינם, קנאה, אלימות, גזל, ושלא מספיק מבינים שהמלחמה הכי גדולה שלנו היא בפנים, בנינו, לא בחוץ".

יש לך זמן לתחביבים?

"לעיתים רחוקות אני הולך לשחק כדורגל או נפגש עם

חברים באיזו הופעה בעיקר עם ישראל. אין לי זמן לכל כך הרבה לצערי".

מה תאחל למשפחתך ולשותפיך לדרך עם צאת ספרך החדש?

"לשותפיי לדרך אני מאחל שנהנה מהתגובות המרגשות ושמהר מאוד נמשיך לספר הבא וגם לאלבום הבא. למשפחתי אני מאחל שיהיו בריאים ומאושרים איפה שהם לא נמצאים".

נשמח אם תשתף אותנו בשאיפות שלך לשנים הקרובות.

"לא משהו מיוחד. להוציא לאור עוד ספרים, עוד שירים ואולי לפגוש את הקהל בהופעות ובמפגשים שונים".

משאלת לב / חלום?

"שכל החטופים ישובו למשפחתם בריאים ושלמים ושהכל יהיה מאחורינו. שנסיים את העבודה מה שנקרא כך שלא נוכל אפילו לדמיין שדבר כזה יכול לקרות לנו שוב".