"הוריי חפרו במו ידיהם את הקבר של ביתם הקטנה"

מתוך מיליוני היהודים שחיו על אדמות אירופה בשנות ה-30 וה-40, מצאו את מותם 6 מיליון בני אדם אשר נרצחו בשואה, או לפחות זהו המספר הסמלי שנבחר לכך. מתוך כל אלו אשר נשלחו אל התופת, תאי הגזים ובורות הירי, יש את אלו אשר הצליחו להיאחז בחיים. אלו אשר מצאו עצמם בסיטואציות מורכבות לגמרי, שכן גם אם לא נרצחו והושמדו, נאלצו הניצולים להתמודד עם השלכות המלחמה במובן הנפשי.

בין אלו שזכו להישאר בחיים ולספר את סיפורים זוהי תושבת באר שבע, חנה דיין. למעשה, חנה עצמה נולדה אל תוך המלחמה – אי שם ברומניה הכבושה של שנת 1943. הסיפור של חנה מתחיל עוד לפני כן, כאשר הוריה שהכירו בעיירה צרנוביץ' (כיום במערב אוקראינה). אמה של חנה, נולדה בפולין ולאחר שהייתה תלמידה מצטיינת בבית הספר של העיירה בה גדלה, נשלחה ללימודים תיכוניים בצרנוביץ'. את אביה של חנה היא הכירה בגיל 15. על כך חנה מספרת – "אבי היה בן למשפחה מאד ענייה והוא תמיד חיפש את עצמו, ורק חיכה לצאת מהכפר הקטן. אז הוא עבר לעיר הגדולה צרנוביץ', החל ללמוד ושם פגש שוב את אימי. למעשה, הוריי היו בני דודים אשר נפגשו לראשונה כאמור בגיל 15, ועשר שנים לאחר מכן כבר היו נשואים באושר. אז הם חיו בעיר, ונהנו מחיים תרבותיים ומאד יהודיים. ואז החל הגירוש".

ניתן לומר ששואת יהודי רומניה די שונה משאר האירועים אשר התרחשו ביתר מדינות אירופה. היהודים שחיו ברומניה ובשטחים שתחת שלטונה ערב מלחמת העולם השנייה, התחלקו לשלוש חטיבות עיקריות בתקופת השואה: חלקם נשלחו למחנות השמדה, חלקם האחר אמנם נרדפו ונפגעו קשות, אך לא התרחשו צעדים חריגים באשר אליהם, וחלקם האחר – אלו שגרו באזור צפון בוקובינה וטרנסניסטריה, שאזורי מושבם סופחו לברית המועצות ב-1940 ונכבשו על ידי רומניה במבצע ברברוסה ב-1941, נטבחו או גורשו למחנות עבודה, שם הורעבו ונרצחו. את הוריה של חנה ניתן לשייך לקבוצה האחרונה.

על הגירוש למחנה העבודה הקשוח בחבל טרנסניסטריה, חנה מתארת כך – "באותה התקופה הוריי כבר היו עם ילדה קטנה בת 4 - אחותי הגדולה שפרה או סידיקה כפי שקראו לה ברומנית. והם יצאו איתה בחודש פברואר המושלג, וארזו מה שיוכלו. כמובן שלא אמרו להם את האמת – שהם מועברים למחנה עבודה. ושלושתם הלכו ברגל בשלג עד שהגיעו לגטו ברשד".

במחנה הקשוח אשר בו נרצחו קרוב ל-15,000 יהודים, מצאו עצמם הוריה של חנה נלחמים על חייהם. מי שלא הצליחה לשרוד בסופו של דבר זוהי סידיקה הקטנה. בגיל 4, ולאחר שלקתה בדלקת ריאות חמורה, נפטרה סידיקה והותירה את הוריה אובדי עצות. "מכיוון שלא היה מקובל לקבור את היהודים במחנה בצורה ראויה, כל יום הייתה עוברת עגלה, ועליה היו מעמיסים את המתים וקוברים אותם בקבר אחים" כך מספרת חנה, כשהיא נזכרת ברגע הקשה ביותר שחווה אביה בחייו אך עם זאת באופן פרדוקסלי גם המאושר ביותר – "הוריי רצו לקבור אותה באופן אישי. אז אבי שיחד את שומר בית הקברות, וממש במו ידיהם הוריי חפרו את הקבר של ביתם הקטנה. אבא שלי מגדיר את היום הזה כמאושר ביותר בחייו, שכן זהו היום שבו הוא הצליח לקבור את ביתו ולתת לה את הכבוד הראוי לה וגם להם". כמו כן טוענת חנה, כי עד היום לא יודעים במשפחתה בוודאות היכן קבורה סידיקה.

ואז, בספטמבר 1943 - בתוך התופת והזוועה הצליחו ההורים האבלים להתגבר על האובדן של סידיקה, ולהביא לעולם ילדה קטנה העונה לשם – חנה. מעטים הילדים שזכו לשרוד את השואה אבל הוריה של חנה הצליחו לשמור עליה מכל פגע. לבסוף, כששוחרר הגטו, העבירה המשפחה עוד 5 שנים ברומניה ולבסוף עלו לארץ ישראל.

איך הייתה החוויה לגדול בצל השואה, ולאחריה?

"אני זוכרת שאבא תמיד היה דוחה כל דבר שעושה רע ולא היה מוכן שנדבר עליו, בין אם זה יום הזיכרון, יום השואה וכד'. ואמא שלי חייתה את השואה כל החיים - כל פעם שכבר הגעתי לגיל שהיה ראוי שאתחתן הייתה אומרת – 'כבר עכשיו סידיקה הייתה בגיל כזה או כזה, וכבר יכלו להיות לי נכדים'. אבל יחד עם זאת היא הייתה מאד שמחה כי אני ואחי שגם נולד בגטו (אחרי השחרור), היינו תלמידים מצטיינים וכל חיינו השתדלנו לעזור לה במה שרק אפשר.

כעת, לאחר שנים בה עבדה כמורה לתנ"ך במקיף ד', מתגוררת חנה בלהבים ויש לה שני ילדים ו-7 נכדים. כאן גם מגיע חלקו השני בחייה של חנה – ההנצחה. אחד מהפרויקטים בהם היא לוקחת חלק הינו המיזם - "מספרים ביחד". במסגרת הפרויקט, התגבשה לה קבוצה של תלמידים בכיתות י' ויא' במוסדות חינוך בבאר שבע יחד עם שורדי שואה, תוך שהם מציגים מחזה דוקומנטרי משותף אשר הועלה בתיאטרון באר שבע. את הפרויקט הייחודי מקדם מנהל החינוך בעיריית באר שבע בהובלת מרכז מצוינות בתיאטרון. יוזמת, כותבת ומנחת התכנית היא רוני גלילי - יועצת, היסטוריונית עם התמחות בנושאי השואה, בוגרת קולנוע דוקומנטרי.

במסגרת המחזה, זכה הדור הראשון (ובהם חנה), השני ובני הנוער, להרים מחזה שמביא תיעוד אנושי של זיכרון והיסטוריית העם היהודי לצופה. בין נושאי המחזה, הועלה השנה גם סיפורה של חנה, ומותה של אחותה הקטנה סידיקה בתוך המחנה. על כך היא מספרת – "מדובר בפרויקט מבורך. הרומן שלי עם רוני גלילי, התחיל עוד כשבנה היה תלמיד כיתה ז' והיה עליו להכין פרויקט לזכר השואה. בזמנו זה החל דרך הזום, אבל אני עד היום בקשר עם התלמידים שמתקשרים אליי ומשתפים אותי על הבגרויות ועל טסט הנהיגה שעברו או לא עברו (צוחקת). בין היתר, במהלך הקורונה הם היו מתקשרים אליי לראות איך אצלי וכיצד אני מרגישה.

שתיים מהמשתתפות במיזם הן שחר אביטן וליה וינטרפלד. במהלך המיזם ליוותה אביטן את בת הדור שני, אילנה שיינמן, ששני הורייה הינם ניצולי שואה: אימה הייתה רופאה במלחמה, בעוד אביה היה חייל שנפצע קשה וקיבל מדליה על הגבורה שלו במלחמה. על הפרויקט הנהדר והמפגש עם אילנה מספרת אביטן – "במהלך כל הפגישות שלנו יצא לנו להכיר לא רק את אימה של אילנה, אלא גם את אילנה עצמה כבן אדם ולא כדור שני. אילנה הייתה כל כך חמודה וסבלנית עם כל השאלות שלנו, והיו לה תשובות להכול". על תגובתה של אילנה, לאחר שראתה את סיפורה של אימה מומחז על הבמה בידי הנערים והנערות מספרת שחר – "בסוף ההצגה נבחרתי לקחת אותה מהקהל כדי לספר בכמה מילים את הסיפור של אימה, וכל כך התגאיתי להציג את סיפורה בכבוד ועל הצד הטוב ביותר. אילנה כל כך תמכה והתרגשה, לראות חלק מסיפור החיים של אימה על הבמה".

גם לליה וינטרפלד, אשר ליוותה את תושב ב"ש - אברהם אנוך בן ה-93, חווית השיתוף והעלאת סיפור חייו של אברהם היה אירוע מרגש במיוחד – "נפגשתי עם אברהם בפעם ראשונה בזום, בגלל שהקורונה לא אפשרה לנו להיפגש פרונטלית. אברהם הוא בן אדם מדהים: הוא בעצם אחד מילדי טהרן - שעשו את דרכם מפולין דרך רוסיה לטהרן ומשם לארץ. למרות שהשיחות נערכו בזום, הרגשתי שנוצר קשר אמיתי ונכון בינינו ובכל פגישה איתו הרגשתי איך אני לומדת ומחכימה עוד ועוד וזאת הרגשה קסומה".

עוד מספרת ליה, על הזכות להעלות את סיפורו של אברהם על הבמה – "למדתי ממנו המון על דברים שבכלל לא היו ידועים לי עד אז – על המסע הבלתי יאמן שהוא עבר כילד בין 12, בתנאים קשים עם אמא ועוד שלוש אחיות, בלי אבא (שאותו פגשו באופן מפתיע בתחנת רכבת, אחרי שצבא פולין התפרק). מסע חייו המפרך לימד וחישל אותו המון, והרגשתי זכות גדולה שהוא בחר לחלוק את סיפוריו איתי. כאשר עבדנו על הסצנות עם הבמאי המופלא שלנו יאיר מוסל, הרגשתי כמה זכות יש לי בידיים להעביר את סיפורו של אברהם הלאה".

ליה ושחר הן דוגמא ומופת לדור צעיר שלא נותן לזיכרון השואה להישכח בתוך עולם הטיקטוק והרשתות החבריות. נראה כי שתיהן מבינות את חשיבות הפרויקט, וליה מספרת כי מיזמים כמו "מספרים ביחד" תורמים המון לשימור הזיכרון – "בשנים האחרונות החלו פרויקטים מדהימים כמו זה שאנחנו השתתפנו בו, אשר תורמים למימוש החובה המוסרית שלנו בתור העם היהודי. זאת אחריותנו להחיות את הסיפורים הללו למען זה ש'נזכור ולא נשכח', ולמען שזוועות כאלו לא יקרו שוב". שחר מסכימה עם ליה ומוסיפה – "הדור שחווה את השואה עוד כמה שנים יעלם לגמרי. אני חושבת שזוהי חובה שהדורות הצעירים ידעו מה עברו היהודים בתקופה המזעזעת הזאת של מלחמת העולם השנייה. לדעתי לפרויקט הזה צריך הרבה יותר במה ממה שהוא מקבל, וחייבים לפתח אותו גם בערים אחרות בארץ. זאת כדי שהדור הצעיר לא רק ישמע מפה לאוזן את הסיפורים, אלא גם יראה ויחווה יחד עם השחקנים כל פעם מחדש את המסע של הדורות הקודמים שלנו".