אשתו של רס"ם אוריאל אברהם ז"ל שנפל ב-7.10: "הוא אמר בנשימתו האחרונה - תמסור לאשתי, לילדים ולמשפחה שאני אוהב אותם''
11.04.24 / 14:53
זה סיפור אהבה ענק שנגדע ביום אחד לא צפוי, בשבת הכי שחורה שידעה מדינת ישראל. הודיה אברהם (25) מבאר שבע, נשואה ללוחם ביס"מ נגב ומדריך לוט"ר, רס"ם אוריאל אברהם ז"ל, שיצא ב-7 באוקטובר להילחם בקרב ברעים ונפל בקרב בלחימה מול המחבלים, מתמודדת בכאב עם הלבד. מגיל 17, מהרגע שבו עיניהם נפגשו, זה הרגיש הכי שלם. זוג דתי שמנצח יחד על הכל ומוכיח שאהבה גדולה מגיעה פעם בחיים. כיום היא משתפת במונולוג מצמרר את סיפור נפילתו של בעלה בספר חדש "יום אחד באוקטובר", המאגד מונולוגים של 40 גיבורים מאותן 24 שעות שהחלו בבוקר ה-7 באוקטובר, ומספרת לנו בראיון ראשון את סיפור חייהם.
הודיה אברהם מצליחה לראשונה, מאז הפכה לאלמנה בעל כורחה, לספר בקול רם על השניות האחרונות של חיי בעלה מאותו יום ארור. עוד כשנשם פצוע, ירוי ומדמם, אבל יורה לכל עבר - הספיק אוריאל, בתעצומות נפש עילאיות, לבקש מחברו שימסור לה ולשני פרי אהבתם, שהוא אוהב אותם, שישמור עליהם מלמעלה. שם, רגע לפני שליבו נדם, הוא קיבל על עצמו עול מלכות שמיים. המונולוג הראשון מאז מות בעלה פורסם בספר שכתבו הסופרים יאיר אגמון ואוריה מבורך, יחד עם שאר המונולוגים המבוססים על ראיונות שהתקיימו במיוחד עבור הספר.
בספר "יום אחד באוקטובר" משתפת הודיה בין היתר, בדקות האחרונות בחייו של בעלה, וכותבת: "הוא המשיך לירות. היה שם חבר לידו, אריק, והוא סיפר לי. 'הודיה, הוא מדמם והוא עדיין יורה! הוא עדיין יורה! עדיין מנהל לחימה בנשימות אחרונות!.' ואחרי כמה דקות כאלה, הוא הבין שהוא הולך למות. ואז הוא אמר לאריק, לחבר הזה שהיה לידו: 'אחי, תמסור לאשתי ולילדים שלי ולמשפחה שלי, שאני אוהב אותם, ושאני אשמור עליהם למעלה'. ואז הוא אמר "שמע ישראל", כשהוא על הבטן, וזהו. ככה הוא החזיר את הנשמה הטהורה שלו לבורא. והחברים שלו, שהיו שם, שראו אותו מוריד את הראש, התחילו לצרוח שם, כי אוריאל בשבילם היה האור שלהם. הם ישר ניסו לפנות אותו, הרימו אותו איזה שישה חבר'ה, והתחילו לרוץ איתו, בין הכדורים. הביאו אותו לאיזה חובש, עשו עליו עיסויים, אבל אין, זהו, הוא כבר לא היה. הוא כבר היה למעלה בשמיים, וכשהוא הגיע לתחנה של מד"א באורים, לא היה מה לעשות כבר. פשוט כיסו אותו בסדין".
עכשיו היא מתראיינת לראשונה.
הודיה העבירה את השירות הלאומי באגף משפחות שכולות במשרד הביטחון, שם נהג אוריאל לבקר אותה רבות, לימים בעלה ואב שני ילדיה: הבת הללי בת שלוש וחצי והבן מרום רפאל בן שנה. בן חצי שנה היה כשאביו נפל. עתה, לאחר שהיא בעצמה חלק ממשפחת השכול ונותרה לבדה עם פעוט בן שנה וילדה בת שלוש וחצי - מספרת את סיפורה.
כשלושה חודשים לאחר נפילתו של אוריאל, כשהכאב חי וחד כתער, שיתפה בסטורי בחשבון האינסטגרם שלה תיעוד שובר לב, שבו בנם הקטן מרום רפאל, קורא אבא ואין מי שיתרגש מכך. "לא ביקשתי ממנו להגיד" נזכרת הודיה באותו יום קשוח. "אבל מילד מצחקק בעיקר הוא אמר לפתע את המילה אבא, אז הבנתי שאין כבר מי שיגיב לו. זה היה רגע קשה ששיתפתי, כי עם הזמן הוא כבר אומר אימא בעיקר. זה קשה הלבד, למרות שאני בוחנת מה נכון לי ולילדים בצעדים עדינים. היינו זוג בשיא חיינו".
הודיה, שתפי אותנו בסיפור חייך
"היינו זוג מנצח, אחד למען השנייה בהכל כדי שכל אחד מאיתנו יצליח בדרך שלו ויגשים דרכו. אוריאל התקדם במשטרה ועברנו לגור בנתיבות לבד בלי המשפחות. אוריאל יצא לקורסים ואני תמיד תמכתי. כשאני יצאתי ללמוד, ידעתי תמיד שיש מי שנמצא עבורי ולמען הצלחתי. למדתי תואר ראשון בכלכלה וניהול ותואר שני במשפטים, עברנו את לידת הבת הבכורה, התחילה קורונה, הכל היה אטרף. את הבן ילדתי בתואר השני ותמיד ידענו להסתלבט על מרוץ החיים שנכנסנו אליו, אבל נהננו מזה. נהננו להיות זוג מנצח, כי כל אחד נתן בוסט לשני עם טעינה מלאה. היה בינינו חיבור אלוהי והגשמנו הכל יחד עם חיבור ואהבה. הרגיש לנו תמיד שלם וכל פעם שנפגשנו בבית זה הרגיש כמו בפגישות הראשונות שלנו – מרגש. אהבנו אחד את השנייה לא מהרגל, כי כל דבר היה מיוחד בינינו. מצד אחד הורים ומצד שני גם זוג. הורים טובים שטוב להם ולכן הילדים שמחים. זה חסר לי מאוד".
מה הכי חסר לך?
"שנינו היינו אנשים זוגיים. אוריאל זכה לבן ובת בחייו, לבית חם ואוהב, ארוחות שישי נהדרות, לחגים שמחים ובעיקר לביחד. היינו יחד שמונה שנים שבתוכם נשואים חמש שנים".
אם יש בחיים קארמה או דרך לחזות עתיד, בסיפור חייה של הודיה זה מחדיר קצת שאלות קיומיות. הודיה שירתה במסגרת הצבא בשירות לאומי באגף משפחות שכולות והנצחה, ואוריאל שירת ביחידת מסתערבים של מג"ב. היא הייתה מגיעה לטקסים בבתי העלמין, משוחחות רבות עם משפחות שכולות, משתתפת בטקסי יום הזיכרון ומשם עברה לאגף חיילים משוחררים. אריאל היה מגיע עד אליה בסופי שבוע כדי להיות עמה, ולאחר שנפל בקרב היה לה קשה לחזור למשרד כחלק מהקהל שמגיע ולא זו שבאה לחבק את משפחות השכולות. זה שרט לה את הנשמה העצובה שבה. "תמיד כאב לי וריחמתי על אותן צעירות ואלמנות בנות שלושים שנשארות לבד" שיתפה הודיה. "ועכשיו אני מרגישה דומה. ילדה עם ילדים, לבדה".
היה קשה לך להפנים שאת עכשיו חלק ממשפחות השכול?
"היה קשה, כי כל סיפור של שכול נגע לי בנשמה. כשעברתי לשרת באגף חיילים משוחררים הסתלבטו עליי שעברתי בין המתים לחיים, אבל שמחתי שבשירות לאומי אני תורמת לשני העולמות. כשהשתחררנו מהצבא, כל אחד מאיתנו עבד בעבודה מועדפת, ואחרי שנתיים וחצי של ביחד חודשים אוראל הציע לי נשואים והתחתנו. התגוררנו בנתיבות עד ה-7 באוקטובר ולאחר מות אוריאל עברתי עם הילדים לגור בבאר שבע, קרוב למשפחה".
הספר שבו השתתפה הודיה הינו פרויקט מונולוגים ספרותי, שאפתני ומרגש, שמעניק לקוראיו היכרות עם ארבעים גיבורים שהיו באמת. המונולוגים מגיעים כולם מאותן 24 שעות שהחלו בבוקר ה-7 באוקטובר, היום הקשה והמר ביותר בתולדות מדינת ישראל. בתוך הכאב והתופת, קמו ועלו לנו גיבורים וגיבורות. סיפוריהם הבלתי נתפסים של הגיבורים, אישיותם ותובנותיהם, מהווים קול צלול, מנחם ומחבק, שאנו כה זקוקים לו בימים אלו, וגם בדורות הבאים. ארבעים דמויות של גיבורים, גברים, נשים, דתיים, לא דתיים, אזרחים, חיילים, יהודים, לא-יהודים, ואפילו ילדים, לוקחים חלק בפסיפס הגבורה הזה. הגבורה שבספר היא גבורה במובן רחב ונדיב- לצד סיפורים על לוחמים ולוחמות שחיסלו מחבלים, נמצאים גם סיפורי גבורה מסוג אחר.
ספרי לנו על השבת השחורה ב-7 באוקטובר
"בשבת בבוקר אוריאל קיבל שיחת טלפון תוך כדי האזעקות. בבוקר הוא הוקפץ ובמקום לעצור בתחנה לקחת ציוד, אוריאל שמע שיורים על חברים והחליט להיכנס לאופקים עם האקדח האישי שתמיד היה עליו. הוא וחבריו נכנסו והחלה התקלות עם מחבלים. אוריאל היה מוכר במשטרה ומי שהכיר אותו גילה אדם הידוע במעלותיו כאיש שקט, צנוע, כזה שיודע להעביר מסר ועוצמות. לא אדם שמקלל וצועק, מאוד מכבד ומכובד. אין אצלו אנשים שקופים בחיים, כל אחד גדול בעיניו שקיבל כבוד הכי גבוה, והוא קיבל בחזרה. באופקים הוא הגיע גם לבית של רחל אדרי בזמן שהמחבלים היו אצלה, ואז הגיע החבר עם הציוד של האפודים והנשקים הארוכים. אוריאל שמע שצוות מהיחידה נתקל מול מחבלים ברעים, לא היסס וישר נסע עם הלוחמים לרעים. הוא נלחם לצד אנשים גדולים במשטרה".
מה שנקרא, לוחם אמיתי
"חברים מהמשטרה אמרו לי הודיה, אנחנו שנים במערכת ותדעי שאיפה שאוריאל היה נמצא תמיד הרגשנו אבן יורדת מהלב, כי ידענו שיש איתנו לוחם. כל חלק בגוף שלו היה לוחם. לא מפתיע אותי שהוא נפל בקרב, חיים שלמים זאת הייתה ההשקפה שלו. אני רק יודעת שהוא נלחם שעות, לחם והבין את גודל הסיטואציה. ירו לו בכתף והוא זחל על הבטן לעבר עץ. חבר אמר לו שירו עליו והוא ענה לו שגם בו ירו. הוא אפילו לא שיתף בזמן שירו עליו".
מה שמעת שקרה
"אוריאל שכב על הבטן במצב לחימה, לא מוותר, שבנשימות האחרונות שלו המשיך לירות לעבר המחבלים. בנשימותיו האחרונות הוא אמר לחבר שלו 'אחי, תמסור לאשתי, לילדים ולמשפחה שאני אוהב אותם ושאני אשמור עליהם מלמעלה'. הוא הספיק לקרוא שמע ישראל בקול, סיים והראש נפל. לא יכולתי לספר עד עכשיו במילים ובצורה חלקה את הסיפור הזה של סוף חייו, אבל הוא ידע שזהו. הוא ביקש ל מאיתנו ובדרך הכי יחודית שיש מהעולם. נפרד כשהוא בשפיות מלאה. הוא הבין שזהו, צריך להיפרד מאיתנו ומהעולם. זהו אדם שאין איש בעולם שלא הכיר אותו ולא אהב. היה חביב על הבריות, עניו צנוע. איש משפחה ואיש מאמין".
את היית בבית עם הילדים?
"בבאר שבע אצל המשפחה. בשעה עשרה לשמונה חייג אלינו אוריאל להגיד לכולנו ולאחים שלי לא לצאת לבית כנסת, כי יש חדירת מחבלים. אני חשבתי בהתחלה שמדובר במחבל או שניים. זוכרת שאמרתי לאימא בסיום השיחה שהוא לא נשמע שליו. הוא אמר לי לא לצאת מהבית. אוריאל נפל באותה שבת לקראת צהריים. סיפרו לי שחברים פינו אותו משם ואז הגיע אוטובוס עם חיילים שהרימו אותו".
מתי ידעת שאהובך נפל בקרב?
"כולם ידעו על נפילתו חוץ מהמשפחה. צלצלו להגיד לי שהוא לא חטוף, אז חשבתי שהוא בטח פצוע. לא חשבתי לרגע שהוא מת. צלצלתי לבית חולים ברזילאי לברר אם הוא שם ואמרו לי שלא. אז החלטתי לנסוע לבית חולים סורוקה ולחפש אותו. איך שאני מגיעה לשער, קיבלתי שיחת טלפון מאימא שלי ולא עניתי. בצלצול השלישי עניתי והיא ביקשה שאחזור הביתה. שאלתי אותה אם הכל טוב עם הילדים והיא ענתה שכן, רק שאחזור כי השוטרים בבית. התעקשתי להבין למה היא מבקשת שאחזור, אבל היא ואחי אמרו שהשוטרים לדבר איתי. הגעתי, ישבתי על הספה וארבעה שוטרים הודיעו לי את הדבר הנורא מכל".
מאז מותו של בעלה, הודיה לומדת ללכת מחדש. מנסה בצעדים קטנים לשמור על שפיות ולעשות טוב לילדיהם. "בשבעה הייתי זומבי" נזכרת לאחור. "לאט לאט התחלתי להבין את מר גורלי. לא היה פשוט ועדיין לא. האבא של הילדים שלנו, אהבת חיי, איננו. לא ראיתי מעולם את חיי בלעדיו".
במה הוא הכי חסר לך?
"אוריאל היה מטעין אותי תמיד לחיים האמתיים שאנחנו נמצאים והיום אין לי עם מי להיטען. הוא היה מכיל אותי. היה בו קור רוח ואני ההפך. אוריאל היה מאזן אותי ומנרמל כל סיטואציה שהייתה לנו בחיים. קשה לי שהילדים לא משתמשים בשם אבא, שהוא לא נוכח בחגים ושבתות. שבת הייתה תמיד הכי משפחה שיש עם הבישולים, סירים וריחות"
יצא לך לחלום עליו?
"לא, אבל חבר כן. זה לא ייאמן מה שחלם. זה חבר שלא הגיע ללוויה ולשבעה כי גייסו אותו למילואים. ערב אחד יצאתי למרפסת כשהילדים נרדמו והצלחתי לדבר לאוריאל בשמיים. אמרתי לו שקשה לי בלעדיו, שאני לא שמחה ולא מאושרת, אלא עצובה. זוכרת את המילים שאמרתי. למחרת אותו חבר שלא ראיתי הרבה זמן מספר לי שאוריאל בא לו בחלום והוא שאל אותו מה אתה עושה פה? אתה מת. אבל אוריאל התקרב אליו ואמר לו תשמע, הודיה עצובה, לא שמחה ולא מאושרת. אותן מילים שרק אני שמעתי את עצמי אומרת לו לשמים, וזה היה פחד מוות. הוא ביקש ממנו למסור לי שלא אהיה עצובה ושאדאג להיות שמחה. הייתי בהלם. שבועיים לא יצאתי למרפסת מהפחד כי הבנתי שהוא שומע אותי ומקשיב לי. אוריאל היה גיבור כל החיים, חיים שלמים, ומי שמכיר מעיד לי על כך".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
