''אמרתי לעצמי – לא יכול להיות שלנועם קרה משהו, הוא לא השתתף בקרבות''

נעם רוזנטל תמיד אהב את החיים. את אחיו גל והדר, את הוריו מרטין ואסנת וכמובן – את הפסנתר עליו ניגן באומנות רבה. האהבה של נועם לבני האדם, לטבע וליקום באה לידי ביטוי בכל תחום בחיים שלו בו נגע. אותה אהבה הובילה אותו גם במהלך שירותו הצבאי, שם בחר הנער ממיתר להתגייס לחיל השריון.

לאחר סיום הקורס, בעודו בן 20, פרץ מבצע "צוק איתן". נעם, אשר היה ידוע בחוש ההומור שלו, מצא עצמו יחד עם חבריו לגדוד 53 של חיל השריון מחכים להוראות להיכנס לעזה. שם, בין סרטונים שלו מחקה כתבי חדשות מנותקים, למחשבות על הבית ועל הפסנתר – הוא גם נהרג באופן טראגי. זה קרה ב-31 ביולי 2014, כאשר במהלך הפגזה מאסיבית של פצמ"רים מעבר לרצועה - נעם, יחד עם חבריו לצוות – לירן אדיר, דניאל מרש, עומרי טל ושי קושניר לא הצליחו להימלט ולהציל את נפשם. שמונה שנים לאחר מכן, אנחנו פוגשים את אביו– מרטין. מאז מותו של הילד החייכן ניסתה המשפחה לחבר את השברים, כאשר בכל דרך שנקרת בדרכם בה הם יכולים להנציח את נעם, הם עושים זאת.

במותו, הותיר אחריו נעם שני הורים, אח תאום ועוד אח גדול. מרטין מספר כי הקשר בין האחים תמיד היה יוצא דופן בעיניו: ''נעם וגל למעשה נולדו די באופן ספונטני, שנה וחצי בלבד אחרי אחיהם הגדול. אז בגלל הקרבה ביניהם, הם היו ממש בלתי ניתנים להפרדה. העניין המצחיק הוא, שלמרות היותם תאומים, למעשה נעם היה פשוט דומה שתי טיפות מים לאחיו הגדול הדר. עד כדי כך שלתקופה מסוימת הוא היה מבקש ממנו את תעודת הזהות שלו, בשביל שיוכל להיכנס למקומות עם הגבלת גיל.''

איך היית מתאר את נעם כאדם?

''הוא היה ילד חמוד בצורה בלתי רגילה ונעים, שאהב את כולם. הוא תמיד היה הליצן התורן והוא כל כך אהב להצחיק אנשים. מעבר לכך, הוא היה מאד מחובר למוזיקה. היה לו חוש קצב וחוש מוזיקלי, וזה היה חלק בלתי נפרד ממנו.''

עוד מספר מרטין – ''בזמנו ניסינו ללמד אותו דרבוקה, אורגן ותופים. אבל אז בכיתה י', הוא ביקש שנקנה פסנתר. ואנחנו אמרנו לו – 'תתחיל ללמוד, ובמידה ותתמיד נקנה לך פסנתר'. אחרי 3 חודשים הוא כבר נשאב לזה בצורה שלא תתואר. נעם, שהיה עם בעיות קשב וריכוז ועם קשיים בלימודים, היה יושב שעות ושוקד על הפסנתר. אני זוכר שהוא פשוט היה יושב בלי סוף.''

כמה שעות להערכתך הוא היה מתאמן ביום?

"הוא היה יושב עליו שעות על גבי שעות. אחרי שהוא נפל אפילו הגיעו לפה שכנים, הורים צעירים, שסיפרו לנו שהם היו מגיעים לאזור הבית שלנו בשעות אחר הצהריים ועוצרים עם העגלות שלהם ברחוב, רק בשביל לשמוע את נעם מנגן. אני יכול לומר לך גם שלא הרבה חברים שלו ידעו שהוא מנגן. אני עד היום לא בטוח למה, אבל אני חושב שזה בגלל שהוא כל כך התחבר למוזיקה קלאסית ולא היה מוכן לנגן משהו אחר. וכמה שניסיתי לבקש ממנו לנגן מוזיקה של אמנים שאני אוהב, הוא פשוט לא היה מוכן. אני יודע אפילו על פעם אחת שבה הוא הפתיע בר שלם עם הנגינה שלו, עד כדי כך שחילקו משקאות חינם לכל החברים שלו (צוחק)".

איזה עוד אהבות היו לו?

"הוא היה 'פריק' של נהיגה. מהרגע הראשון שהוא הוציא את הרישיון שלו, הוא הפך לנהג הטוב ביותר במשפחה. כולם סמכו עליו ואני ראיתי אותו במצבים קשים של נהיגה, וזה היה נראה קטן עליו. כמו איזה איש פעלולים בסרט, הוא ממש הרגיש בנוח מאחורי ההגה".

החוויה הראשונית בצבא התאימה לו? הוא הרגיש שהוא מצא את מקומו?

"שני האחים שלו התגייסו למודיעין, והוא החליט להתגייס לשירות קרבי. לפני שהוא התגייס, אני אמרתי לו שהצבא יכול להיות נוראי אבל גם כיף ברמה לא נורמאלית, כי הכול שאלה של איך אתה תופס את הדברים. תחילה הוא התלבט אם ללכת לשריון, אבל אני המלצתי לו בחום ללכת לשם. בחודשים הראשונים הוא ממש התקשה שם בגלל הכושר הגופני, אבל הוא די מהר התעשת על עצמו ועל המצב. היה מאד מבסוט מהשירות, במיוחד כששלחו אותו לקורס חובשים. הוא נהנה מזה כל כך, ואני אפילו זוכר שבגלל שאני ואשתי היינו גם חובשים בצבא, הוא היה מתקשר אלינו ומתייעץ בכל מיני נושאים''.

את החודשים שלפני מבצע "צוק איתן", העביר נועם בגזרת התאג"ד. אחרי "עמוד ענן", שקדם כשנתיים למבצע ב-2014, מרטין טוען שנעם וחבריו היו די 'מדורבנים' להיכנס לעזה. ואז הגיע חודש יולי 2014. במוצאי השבת, במהלך שהותו בביתו במיתר, הוזעק נעם להצטרף לחבריו לגדוד. "זאת הייתה תקופה מתוחה מאד" מספר מרטין וממשיך – ''נעם הוצב בשטחי הכינוס בסמוך לגדר הרצועה, שם הוא תופקד בתור נהג נגמ"ש. התפקיד שלו היה להמתין בחוץ בשביל להחזיר כוחות חי"ר החוצה מן הרצועה.''

מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברת איתו?

''אחרי הרבה ימים שהם היו בשטח, החליטו בפיקוד לשלוח את הפלוגה של נועם לכפר מימון ושם הוא קיבל אוכל ומקלחת חמה. זה היה יום שני, ונעם התקשר לספר לנו כמה הוא שמח לקבל את התנאים האלו בהתחשב במצב. הוא דיבר איתנו ואמר – ''בינתיים לא קורה כלום, אתם יכולים לבוא לבקר בקרוב''. אז אשתי הכינה אוכל לכולם והתכוננו כבר לצאת, אבל אז הוא התקשר לספר שמקפיצים אותו. לא הצלחנו לראות אותו וביום חמישי כבר קרה מה שקרה. וזאת הייתה הפעם האחרונה שאני דיברתי איתו. עם אסנת הוא עוד הספיק לדבר בהודעות במשך השבוע וביום חמישי היא שלחה לו הודעות, אבל הוא לא ענה במשך כמה שעות. אנחנו התחלנו להילחץ ובאמת אחרי כמה שעות כבר הגיעו הקצינים לדפוק לנו בדלת".

מה עובר לך בראש ברגע הראשון שאתה שומע שקרה לו משהו?

''פתחתי את הדלת והקצין שאל אותי - אתה מרטין? אבא של נועם? ישר קלטתי שקרה משהו. תחילה עוד אמרתי לו יש לך פה טעות. אמרתי – 'לא יכול להיות שלנועם קרה משהו. הוא לא השתתף בקרבות' . לא חשבתי לרגע שיכול לקרות לו משהו, זה היה שוק רציני. ברגעים הראשונים אתה לא תופס מה עובר עלייך. אחרי זה סיפרו לנו שגם אני וגם אסנת היינו בערך 45 דקות כפופים על הברכיים. למעשה עד יום שלישי בשבוע לאחר מכן, לא קיבלנו גרסה אמיתית מצה"ל. הכל הגיע מסיפורים של חברים. אבל אז הגיע הרופא שטיפל בו וסיפר לנו שהוא נהרג על המקום.''

אני שואל את מרטין האם הוא חזר אי פעם לנהל שגרת חיים נורמלית. על כך הוא עונה - ''אני לא יודע מה זה שגרת חיים. אתה מתחיל לחזור לחיים שלך כמו רובוט, אבל לא באמת. אתה לא חוזר למה שהיה, אין מצב. זה לא משהו שאתה יכול להגיד – 'טוב, בוא נעבור הלאה'. זה קושי שאי אפשר לתאר אותו במילים ועד שאתה לא שם, אתה לא קולט מה זה אומר באמת. אני זוכר שבעופרת יצוקה שמענו על ילדים שנהרגים, והייתי חושב לעצמי – 'איך ההורים שלהם מתמודדים עם זה?'. זה כואב כל הזמן, כמו חלל שנמצא שם והוא מעיק לך על החיים. יש לי הבזקים שלו ואני תמיד מתגעגע אליו. אז כן, בסופו של דבר החיים יותר חזקים ואני לא אלך להתאבד, כי הם ציוו לנו את החיים במותם. אני ממש מאמין בזה. אז אני ממשיך הלאה ומנסה לעשות את המיטב.''

לפני מספר שנים, החליטו משפחתו של נעם וחבריו על דרך יוצאת דופן להוקיר את אהובם. הם עשו זאת דרך האהבה הכי גדולה שלו – הפסנתר. שם, בסמוך ליישוב בו גדל, על צלע גבעה עם נוף מרהיב הוקם לו ''מצפה נעם רוזנטל''. מדובר באחת האנדרטאות המרשימות באזור הדרום, ויחד עם הנוף שאליו היא משקיפה יוצרים פיסת זיכרון מיוחדת במינה. מעבר לכך, מידי שנה מקיימת המשפחה בשיתוף עם מועצת מיתר והיכל התרבות ביישוב – רסיטל יפיפה לזכר בנם האהוב.

כך מספר מרטין על פרויקט ההנצחה של בנו – ''את הפרויקט הקמנו לאחר שהחברים שלו ביקשו להנציח אותו. מה גם שאשתי אמרה שהיא חוששת שהוא יישכח. אז בחרנו בבית היערן ביער מיתר כנקודה בה יוצב פסל הפסנתר. חשבנו שעלינו לעשות משהו כזה בשביל היישוב שהוא נולד ולא רק בשבילנו ובשביל החברים. והצלחנו. מאז במשך שש שנים הקונצרט מתקיים באולם התרבות של מיתר, כל שנה ביום חמישי האחרון של חודש מאי, וביום חמישי הקרוב אנחנו נציין זאת שוב פעם''.

אז רגע לפני הקונצרט ביום חמישי הקרוב: לדעתך, אם נעם היה בחיים – הוא היה יכול להיות נגן מקצועי ואף לפתח קריירה במוזיקה?

''ללא צל של ספק, כי זה היה הייעוד שלו. יש אנשים מומחים ששמעו אותו, שפשוט התמוגגו מהבנה שלו במוזיקה, מהטכניקה שלו, מהכול. אז כן, אני מאמין שזה היה הייעוד שלו בחיים – מהרגע שהוא נולד. היה לו כישרון לנגינה שלא לכל אחד היה''.