אמיר איבגי: "הטיפול בבעיה בדואית הוא כישלון מוחלט של ממשלות הליכוד שלא טיפלו בבעיה הזו"

אמיר איבגי הוא עיתונאי בנבכי נשמתו שלא נח לרגע ואי אפשר להתעלם ממנו. הוא גם אף פעם לא חושש להביע את עמדתו הנחרצת בכל סוגיה אפשרית, גם היא נוגדת את דעותינו. איבגי לא מתלהם ולא צועק, אך נחוש להגיד את מה שיש לו בלב באינטליגנטיות מדוקדקת ובשיח הולם של עיתונאי ותיק וחרוץ, בייחוד במישור הפוליטי הימני ובכל הקשור לגזענות שמדגדגת לו בפנוכו של הקרביים, כמו למשל, אם נעשה עוול, לדעתו, לאדם רק בגלל שהוא מזרחי. בדיוק כמו שיצא להגנתה של הפוליטיקאית אסנת מארק, רק כי חרה לו העובדה שעושים עליה עליהום בשל היותה ''מרוקאית בלונדינית מאופקים''.

כבר שלוש שנים שהוא מגיש את תוכנית 'יומן הצהריים' של גלי צה"ל, ועכשיו גם רואים אותו באופן קבוע בפאנל הראשי בכל יום שישי בחדשות ערוץ 12, לא רחוק מדני קושמרו, גם באר שבעי לשעבר. כמי שהיה בעברו מגיש "מבט" ו"חדשות השבת" בערוץ הראשון ו"הכל דיבורים" ברשת ב', ואף מגיש המהדורה המרכזית בערוץ 20 - איבגי לא מוותר על החיים בבאר שבע ובקסם של השקט מבחינתו, יחד עם אשתו ושני ילדיהם בני ה-15 וה-11, ונוסע כל יום לתל אביב יפו או ירושלים, היכן שהאש בוערת ואז חוזר ללהבה הקטנה והלא לחוצה של באר שבע.

אפשר לכנות אותך סמל לחופש הביטוי.

"הרבה מזרחים בפוליטיקה, בתקשורת ובאקדמיה, סופגים הרבה עלבונות וביקורת רק בגלל המוצא שלהם ולא בגלל המקצועיות. זו גזענות, פשוט אין מילה אחרת. באמת עניין של גזענות ולא דרך חיים. ביום שישי האחרון דיברתי באולפן שישי על הסיפור של ייצוג מזרחים בבית המשפט העליון ואני חושב שזה דבר שמלווה אותי כל הקריירה -  להעיר את המקומות האלה ולדבר על זה. כולם מדברים עליהם בשקט אבל כאילו אסור לדבר עליהם בפומבי, אסור להגיד שיש גזענות כשרוב השופטים בבית המשפט העליון הם שופטים אשכנזים ואני כן חושב שיש בזה בעייתיות. למה יש שופט אחד מזרחי בבית משפט עליון? זה בלתי נתפס. אם בית משפט רוצה שאני אקבל כל החלטה שלו אני צריך לראות את הפנים שלי? אני צריך לראות את הדמות שלי מיוצגת שם באיזה אופן" .

הגעת לאולפן שישי בחדשות ערוץ 12 - מה שאומר שהדרך שעברת הוכיחה את עצמה.

"הגעתי לאולפן שישי מגלי צה"ל לאחר שהגשתי את התוכנית 'יומן הצהריים' במשך ארבע שנים ברציפות. קודם לכן הגשתי בערוץ 20 את המהדורה המרכזית והנחתי תוכנית לילה לפני עשר שנים ברשות השידור. בנוסף, עשיתי חדשות מקומיות במשך חמש שנים, חי ונושם תקשורת מגיל 12, עבדתי בעיתונות כתובה, שידרתי תוכנית בוקר ברדיו דרום וברדיו קול האדום באילת והייתי ראש מחלקה של גלי צה"ל".

אפשר את התייחסותך לגביי הפסקת עבודתך דאז כראש מחלקה בעקבות כתבה של עיתון הארץ על דרכי התנהלותך?

"לא התייחסתי ולא אתייחס בשום ראיון למה שקרה שם, כי זה נוגע לסוגיות פרט של חיילים. לא מתעכב על זה, מכבד את ההחלטה והמשכתי לשדר שם את התוכנית שלי עד היום."

ההצעה להיות פיינליסט באולפן שישי הגיעה מעורך אולפן שישי, רון ירון, שראה בו פוטנציאל מותאם לתת את הטון בפאנל מכובד בין אושיות תקשורת. "אני תמיד הקפדתי בכל קריירה העיתונאית שלי", משתף איבגי - "בוודאי בשנים האחרונות, להיות נאמן לאמת שלי, לערכים שלי, לדברים שאני מאמין בהם, למקום שבו גדלתי, לחיבור למסורת וללאומיות. אני אוהב את המדינה ואת רוצה לכתוב שאני ימני? תכתבי, אבל זו פרשנות שלך."

אתה ימני. אין פה פרשנות. יש כאלה שיגידו קיצוני.

"לא, אני לא ימין קיצוני, ממש לא. אף אחד לא יגיד לך שהוא ימין קיצוני, לא הסתרתי ולא חושב שאף עיתונאי צריך להסתיר את הדעות שלו, במיוחד עכשיו שזו תקופה שבעיתונות אין אובייקטיביות. האובייקטיביות מתה ממש מזמן. מצד שני, לא יכול להיות שיקראו לקבוצה מסוימת עיתונאים ולקבוצה השנייה עיתונאים ימנים, הרי  יש עיתונאים מכאן ויש משם, יש מגוון דעות והמאבק הכי חשוב מבחינתי שימשיך במגוון דעות מכל מקום. לי אין בעיה ואני אדם שמכבד, את רואה את ההתנהלות שלי בפאנל שבו אני מכבד את מי שיש לו דעות אחרות''.

''גם ברדיו ראיינתי את עמוס שוקן  מ'הארץ' כששידרתי בערוץ 20, ראיינתי את גדעון לוי מ'הארץ', גם חברי כנסת מהשמאל ואין לי בעיה עם שום דבר. מה שנהיה דפוק בתרבות דיון שלנו בארץ זה שהפסקנו לכבד האחד את השני בשיח, כולם מתלהמים, כולם צועקים ומדברים בווליום גבוה, כבר אי אפר לקחת סוגיה ולדבר עליה בנחת. תמיד בתקשורת יהיה ביביסט אחד והשני תומך יאיר לפיד, אבל צריכים ללמוד להעביר את הדברים בצורה מכבדת, לא מעליבה ולא צעקנית. זה הולך ונעלם בחלקים גדולים מהתקשורת, כאילו הפכנו לקדש את השיח המתלהם הזה. הביוב והטינופת ברשתות חברתיות -  יש עיתונאים שאוהבים להביא את זה לאולפן שלהם ולמיקרופון, ואני פחות בעניין."

מה אתה אומר על ההפגנות כנגד התנהלות הממשלה?

"אני חושב שכל מחאה היא לגיטימית, סך הכל יש פה אנשים שאוהבים את המדינה וכולנו חיים במדינה דמוקרטית. מותר להם לחשוב ולהפגין כמו שלי יש מה לומר בסוגיה הזו -  חלק מהדיון הלגיטימי".

מה תמיד בוער בתוכך לדבר עליו בכל אפשרות?

"אני חושב שהמאבק המזרחי בישראל, אגדיר אותו ככה, הוא נושא מאוד חשוב גם בשנת ה-75 למדינה, כי לצערי הרבה מאוד מהחוויה הזאת של הקיפוח והאפליה עדיין קיימת כאן בחלקים הגדולים בחברה הישראלית וזה הורג אותי. כמו העליהום שעשו לאסנת מארק. לא יכול להיות שבן אדם חווה כזו חוויה רק בגלל שהוא מזרחי או ימני או רק בגלל שהיא בלונדינית שגדלה באופקים וצריכה לסבול כאלה קיתונות של לעג כשהיא רוצה להתמנות לתפקיד של מנכ"לית משרד. היא עורכת דין ומלומדת. גם בצבא, באקדמיה ובפוליטיקה סופגים את הגזענות, אז מה עם האזרח הקטן? איך הוא חווה את זה?".

יש אחווה דרומית מרשימה בפאנל של שישי  - דני קושמרו ואתה מבאר שבע

"היה רגע אחד מקסים שקרה בערב הראשון כשרינה מצליח עוד ישבה בפאנל ודני קושמרו פנה אלי ואמר 'ערב טוב לאורח אמיר איבגי מגלי צה"ל' ורינה קפצה ואמרה 'מבאר שבע'. דני חייך ואמר 'אחווה בארע שבעית" - משפט פתיחה מרגש. בכלל, יש אימפריה באר שבעית בתקשורת הישראלית ומה לא נכתב ודובר עליה, אבל אני למדתי לאורך השנים, למרות שהגעתי לבאר שבע רק בגיל 28, שיש משהו מאוד מיוחד בחבר'ה שגדלו בבאר שבע, כי נשאר בהם משהו מאוד חם שמאוד מאפיין את הדרום. לא משנה כמה שנים אתה בתקשורת ובמיינסטרים, המשהו הדרומי החם הזה נשאר בך. באנשי תקשורת שנולדו וגדלו בבאר שבע את יודעת לשים את האצבע על כל אחד ולהצביע על הייחודיות שלו, וזה משהו יפה. יש משהו חם ואנושי שנשאר הרבה שנים בתקשורת."

אמיר מתגורר בבאר שבע עם אשתו ושני הילדים בני ה-15 ו-11, נוסע כל יום ברכב לתל אביב יפו וירושלים וחי את הדרכים באופן שגרתי ללא תלונות. ככה זה שכבר מעל לעשרים שנה הוא חי, בועט, נושם, אוהב את המקצוע וחוזר תמיד לעיר שבה הוא מרגיש את הרוגע והשקט האופייני בבירת הנגב. קוראים לדרייב הזה בשמו: תשוקה למקצוע. "יש משהו במקום הזה שקשה להתנתק ממנו", הוא אומר בחן - "באר שבע זו עיר גדולה ומטרופולין, אבל יש בה משהו חם, אמיתי. לי קשה בתל אביב, מרגיש משהו לחוץ ובבאר שבע אני רואה את המדבר, הנוף האנושי וזה כבר מרגיע אותי".

ועדיין, יש בעיה של משילות וחוסר ביטחון בכל נושא המגזר הבדואי. במרכז חושבים שמפחיד לגור כאן.

"תושבי הדרום חיים כבר עשורים בתוך מציאות שהיא בלתי נסבלת ואם היא הייתה מתרחשת במרכז הארץ אז היא הייתה נפסקת אחרי הפעמים הראשונות. יש חלק ממה שאני מגדיר אותו הזנחה של הפריפריה בהקשר הזה. כן עשו הרבה דברים נהדרים לטובת הפריפריה בשנים האחרונות, ואני לא מאלה שבוכים איזה דפוקים אנחנו ואיפה אנחנו חיים. אני רואה את פיתוח הכבישים, המוסדות בדרום, איך באר שבע פורחת, הערים מסביב, נתיבות הפכה לאימפריה, וילות בעומר - אני רואה את כל הדברים האלה והאזור באמת חבל על הזמן. אבל בטיפול בסוגיית הביטחון אישי וטיפול בבעיה הבדואית זה כישלון מוחלט של ממשלות הליכוד שלא טיפלו בבעיה הזו. העובדה שאני תושב הדרום ויכול באמצעות קביעת סדר היום בתוכנית שלי או במקומות שאני נמצא לדבר על הדברים האלה, היא חשובה מאד מבחינתי. כשיש הפגנה גדולה בבאר שבע או אירוע גדול שלא תמיד התקשורת הדרך שלה יודעת לשים עליו פוקוס, אני לוקח את הנושא ומעיר את הנקודה בתוכנית שלי. זה חלק מהשליחות שלי".

היית מציע לרוביק דנילוביץ לשנות משהו בניהול העיר?

"קראתי את התוכנית של רוביק ואני חושב שדווקא בגלל המאפיינים המיוחדים של הדרום יש משהו נכון בתוכנית שלו וברצון שלו להכפיף את המשטרה בדרום לראשי רשויות ולא כראש עיר - לקחת את באר שבע כמודל, שבו המשטרה בבאר שבע תהיה כפופה לראש העיר כמו בניו יורק, זאת התוכנית של רוביק ויש בזה משהו שהמדינה יכולה להגיד רגע, ניסינו הכל ולא הלך וניסינו אחרת, בוא ננסה רעיון אחר במקום אחד והנה המודל של באר שבע. יש ברוביק, באישיות שלו ובמנהיגות שבו המאוד אחראית שלו, דווקא הזדמנות לנסות את הדבר הזה. יש לו פופולריות מקצה לקצה וגם הוא בסך הכל איש אחראי באופן שבו הוא מנהל את באר שבע - בית ספר לרשויות מקומיות".

אם היו מציעים לך לרוץ לפוליטיקה המקומית?

"לא מעניין אותי, כל החיים שלי אני יודע רק תקשורת ולא יודע שום דבר אחר".

איפה תהיה בעתיד, אולי מחליף של דני?

"אני נזהר עם חלומות ולא כי אני לא חולם. אם היית אומרת לי לפני עשר שנים שיום אחד אשב בפאנל באולפן שישי אז הייתי אומר לך עזבי, את מסתלבטת עליי. יש דברים שמבשילים תוך כדי קריירה. היום אני בן 48. בגיל 12 כשפרסמתי את הכתבה הראשונה שלי בחיי בעיתון מקומי באילת, אם היית אומרת לי שיום אחד אשדר ברדיו קול האדום, הייתי עונה לך שזה נשמע מטורף והנה זה קרה. משם עברתי לטלוויזיה ומשם לרדיו הארצי וגלי צה"ל. בכל תחנה שהגעתי אליה בחיי ידעתי לעשות את הדברים בצורה הכי מקצועית וטובה שאני יכול לעשות. אין גבולות".

מה לא יודעים על אמיר איבגי?

"אני אוהב מוסיקה ולא יודע איך הגעתי לחדשות. התרפיה שלי זה גם ספורט וגם בישול. אוהב לבשל אוכל מרוקאי, כי אני ראיתי כל הזמן בבית את אבא שלי, שהיה טבח, מבשל במטבח כמו אמא שלי. פתאום אחרי שהם נפטרו התחלתי להתגעגע לזיכרונות של הבית והייתי צריך את הגעגוע כדי לדעת לשחזר את הדברים בעצמי, זה מרגיע אותי. אז אני מתרגם את הגעגוע שלי לאוכל".