אור מיכאלי, קצין בצה"ל ממיתר: מ-69 אחוז נכות לשתי מדליות בתחרות מר ישראל
14.10.26 / 11:35
חודש לפני שהגשים את חלום חייו, נפצע אור מיכאלי פציעה קשה שכמעט טרפה את כל הקלפים. שנתיים של שיקום, כריתת בוהן, כאבים, מאבק נפשי ותחזית רפואית קודרת לא הצליחו לעצור אותו. הוא התעקש להתגייס לצה"ל, הפך לקצין, וכעת, עם שתי מדליות ארד בקטגוריית 'מן פיזיק' עד 1.75' בתחרות מר ישראל, הוא מוכיח שהניצחון האמיתי לא תמיד נמדד במקום שעל הפודיום, אלא בדרך שעוברים כדי להגיע אליו.
יש רגעים בחיים שבהם נדמה שכל מה שבנית, חלמת ותכננת עומד להיעלם ברגע אחד. עבור אור מיכאלי, בן 24 ממיתר, קצין בצה"ל ובוגר הפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה, הרגע הזה הגיע דווקא כשעמד על סף הגשמת חלום ילדות. פציעה קשה במהלך משחק כדורגל, חודש בלבד לפני שציפה לצאת לדרך שעליה חלם מאז כיתה ד' - שינתה את מסלול חייו מן הקצה אל הקצה.
השבר ברגל של אור התברר כפגיעה חמורה בעורק הראשי. כאבים עזים, אשפוזים, שישה ניתוחים, כריתת בוהן, פצע פתוח ושנתיים של שיקום הפכו למציאות שלא הכיר. הוא נותר עם 69 אחוזי נכות לצמיתות, צליעה והתמודדות נפשית ומנטלית שנמשכה הרבה מעבר לחדרי בית החולים. היו מי שאמרו לו שלא יוכל להתגייס לצה"ל ושיצטרך לבחור לעצמו מסלול חיים אחר.
אבל אור, שגדל על ערכי הצבא, השליחות וההתמדה, לא היה מוכן לוותר. הוא נאבק על הזכות ללבוש מדים, התעקש להמשיך קדימה והפך לקצין בצה"ל. במקביל, בחר להציב לעצמו יעד חדש: להתחרות בפיתוח גוף טבעי ולהוכיח לעצמו שגם גוף שנפצע, וגם נפש שעברה טלטלה, יכולים למצוא מחדש את הכוח לצמוח.
בתחרות מר ישראל האחרונה שבה השתתף, זכה במקום השלישי בשתי קטגוריות. אלא שעבורו, המדליות הן רק חלק מהסיפור. הסיפור האמיתי הוא על צעיר שנאלץ לבנות את עצמו מחדש, על משפחה וחברים שלא הרפו ממנו, ועל ההחלטה להמשיך להילחם גם כשהדרך נראתה בלתי אפשרית. "כבר בכיתה ד' אמרתי לאמא שלי: אני הולך לפנימייה הצבאית ואהיה מפקד", נזכר אור לאחור.
אור, מאיפה התחיל החיבור שלך לצבא, ומה היה החלום הגדול שלך לפני הפציעה?
"החיבור שלי לצבא התחיל בגיל צעיר, כששמעתי לראשונה את סיפורו של סבא שלי מצד אמא, יהושוע חמדי, שוקי ז"ל, שנפל בעת מילוי תפקידו בגיל 30 והותיר אחריו אישה ושני ילדים קטנים. אני זוכר את עצמי הולך עם אמא שלי, סבתא שלי ופלג, דוד שלי, לטקסי יום הזיכרון בבית העלמין הצבאי. אלה היו רגעים של עצב גדול, אבל גם של גאווה והערכה לצבא ולמדינה. ראיתי איך למרות האובדן, המשפחה שלי המשיכה לצמוח, לתרום ולמלא תפקידים משמעותיים בשירות הצבאי".
על מה חלמת אז?
"בכל יום זיכרון, כשעמדתי בבית העלמין, חלמתי שיום אחד אגיע לטקס בעצמי, על מדים ועם נשק. כילד הייתי מספר לאחרים את הסיפור של סבא שלי, הגיבור שלי. הסיפור שלו והדרך שבה המשפחה התמודדה עם האובדן לימדו אותי שגם מתוך כאב אפשר לצמוח, ושיש ערכים שגדולים יותר מהקושי האישי שלנו. אני זוכר שכבר בכיתה ד' אמרתי לאמא שלי: 'אמא, אני הולך בתיכון לפנימייה הצבאית ואהיה מפקד'. לפני הפציעה החלום שלי היה להיות מ"פ ביחידה מובחרת ולתרום כמה שיותר למדינה".
חודש לפני שהחלום עמד להתגשם, נפצעת במהלך משחק כדורגל. מה קרה שם?
"יצאתי להבקיע את גול הניצחון. כמו בכל מטרה בחיים, נתתי את כל כולי, רצתי לעבר השער, התנגשתי בשוער, עפתי אחורה וראיתי שחור. החברים שלי נעמדו סביבי וצחקו: 'קום, אחי, רוצים לסיים את המשחק! אתה הכי בכושר פה, דווקא עכשיו אתה משחק אותה פצוע?' אבל עמוק בפנים הרגשתי שמשהו חמור קרה"
מה שהתברר כנכון
"בבית החולים גילו ששברתי את עצם הטיביה, וההערכה הייתה ששלושה חודשי גבס יפתרו את הבעיה. בפועל, במשך שלושה וחצי שבועות סבלתי מכאבים קשים, לקחתי כ-20 כדורי משככי כאבים ביום ועברתי החלפה של חמישה גבסים".
לבסוף התגלה שגם העורק הראשי ברגל של אור נקרע. באותו רגע, הוא נזכר בפחד מבלי לשכוח עד היום, כשהרופא הבכיר בתחום כלי הדם פתח את הגבס וראה שהרגל שלו כולה מכוסה בצבעי סגול ושחור -פ ההלם על פניו גרם לאור להבין עד כמה המצב חמור, ושזה נס שהוא עדיין בחיים.
היו רגעים שבהם הבנת שהחיים שלך עלולים להשתנות לתמיד?
"הרגע הקשה ביותר היה ההתמודדות עם הכאבים מהעורק הקרוע, בזמן שאף אחד לא באמת הבין אותי. הרופאים חשבו שמדובר בשבר בלבד, אבל אני הרגשתי שמשהו חמור יותר קורה. הכאב היה כמו שריפה, כאילו מסור חשמלי חותך לי את הרגל מבפנים. התחושה הכי קשה הייתה שאף אחד לא מקשיב לי - לא המשפחה, לא החברים ולא הרופאים".
ביום האחרון של אור באשפוז בבית החולים אסף הרופא, שהציל לו את הרגל ואת החיים, הרופאים אמרו לו שלעולם לא יחזור לחיים שהיו לו, ושעליו לוותר על החלום להתגייס לצה"ל ולחשוב על כיוון אחר בחיים. "יצאתי לשיקום עם שבר שעדיין לא התאחה, ארבע אצבעות בלבד ברגל הפצועה ופצע פתוח עם מכשיר ואקום שסייע בריפויו. " נזכר בימים הקשים בחייו.
אור: "שם הבנתי שהחיים שחלמתי עליהם אולי כבר לא יהיו אותם חיים. לחזור לרוץ הרגיש בלתי אפשרי, והגיוס לצה"ל נראה כמו פנטזיה רחוקה. הבנתי שאני צריך לבנות את עצמי מחדש נפשית, מנטלית ופיזית, ולמצוא דרך להמשיך להגשים את עצמי גם אם הדרך תהיה שונה מזו שתכננתי. הרגשתי שאני צופה מהצד בחיים שכל כך רציתי לחיות".
בזמן שחבריך מהפנימייה התגייסו והתקדמו במסלולי הפיקוד, אתה היית בעיצומו של שיקום. איך מתמודדים עם הפער הזה?
"במהלך השיקום שלי, ועד 7 באוקטובר 2023, ראיתי את החברים שלי מהבית ומהפנימייה הצבאית מגשימים את החלום שלי מכיתה ד'. הם התגייסו, עברו הכשרות והתקדמו במסלולי הפיקוד. בכל פעם שראיתי או שמעתי עליהם, הלב שלי נשבר מחדש. הרגשתי שאני צופה מהצד בחיים שכל כך רציתי לחיות בעצמי. גם אחרי שהצלחתי להתגייס, במה שהיה מבחינתי נס רפואי, עדיין כאב לי שלא הצלחתי להגשים את החלום המקורי שלי"
מתי החלה התפנית בחשיבה?
"ב-7 באוקטובר 2023 הייתי חייל, רגע לפני יציאה לקצונה. האירועים גרמו לי להסתכל על התמונה הגדולה ולהבין עד כמה החיים שבריריים, וכמה חשוב להעריך את העובדה שאני חי ושיש לי הזדמנות להמשיך לתרום ולהשפיע. האמונה שלי היא שגם לדברים שאנחנו לא מבינים בזמן אמת יש משמעות והשגחה מלמעלה. לפעמים אני חושב שאם לא הייתי נפצע, יכול להיות שהייתי קצין בסיירת צנחנים ונכנס ללחימה ב־7 באוקטובר. אני לא יכול לדעת מה היה קורה, אבל המחשבה הזאת שינתה את הדרך שבה אני מסתכל על החיים"
ולא וויתרת לרגע על הרצון להתגייס לצבא
"הפציעה והחלום שלא הגשמתי עדיין חלק מהסיפור שלי, אבל הבנתי שהם לא כל הסיפור. גם עם הצליעה, אחוזי הנכות והכאבים, אני יכול להציב לעצמי מטרות חדשות ולהמשיך קדימה. לאורך כל הדרך המשכתי לנסות להתגייס, גם כשאמרו לי שזה לא יקרה, כי לא הייתי מוכן לוותר על האפשרות לתרום למדינה".
והיום אתה קצין בצה"ל. מה המשמעות של המדים והדרגות עבורך?
"עבורי, להיות קצין בצה"ל זו שליחות. זו הדרך שלי לתרום למדינה, מתוך ערכים של נחישות, אחריות ומחויבות שעליהם גדלתי בבית ובפנימייה הצבאית.הדרגות, המדים וההצטיינויות שקיבלתי לאורך הדרך אף פעם לא הרגישו כמו סגירת מעגל. סגירת המעגל האמיתית עבורי היא היכולת לקום בכל בוקר עם תחושת שליחות ומשמעות ולתרום למדינה שלי, למרות שבמשך תקופה ארוכה זה בכלל לא היה מובטח.
גם אחרי שישה ניתוחים, כשהרופאים אמרו שלא אצליח להתגייס, כשהמשפחה חששה מהדרך הזאת וכשהגעתי שוב ושוב לוועדות רפואיות בצבא - לא ויתרתי. מבחינתי, עצם העובדה שאני כאן היום, קצין בצה"ל אחרי כל מה שעברתי, היא ההוכחה שגם כשנדמה שהדרך נסגרה, אפשר להמשיך להילחם על מה שחשוב לך. הבנתי שאני יכול להפוך את הקושי למנוע של צמיחה".
אחרי הפציעה והשיקום בחרת להציב לעצמך יעד חדש: תחרות מר ישראל. למה דווקא פיתוח גוף?
"בחרתי בפיתוח גוף מכמה סיבות. הראשונה היא שזה ענף שבוחן אותך גם פיזית וגם מנטלית, בדיוק כמו הדרך שעברתי בעקבות הפציעה. מצד אחד, אימונים פיזיים קשים שמשתלבים עם טיפולי הפיזיותרפיה שלי, ומצד שני, המאבק המנטלי שבו אתה צריך לנצח את עצמך מחדש בכל יום. הסיבה השנייה היא שאני אוהב להציב לעצמי מטרות שנראות בלתי אפשריות. להתחרות בפיתוח גוף טבעי, תוך כדי התמודדות עם הפציעה, שירות כקצין וטיפולי פיזיותרפיה, היה אתגר עצום. אבל בזכות המשפחה והסביבה המנצחת שיש לי, האמנתי שגם אם הדרך תהיה קשה, אני מסוגל להגיע לשם.
אור: הסיבה השלישית היא המסר שאני רוצה להעביר: לא תמיד אנחנו יכולים לבחור מה יקרה לנו בחיים, אבל אנחנו יכולים לבחור איך להתמודד עם זה ולאן לקחת את עצמנו מכאן. בעזרת אמונה בקב"ה, נחישות וכוח רצון, אפשר להפוך את הקושי למנוע של צמיחה ולהגיע למקומות שפעם נראו בלתי אפשרי".
עם 69 אחוזי נכות לצמיתות, פציעה מורכבת וכריתת בוהן, מה היה האתגר הגדול ביותר בהכנות לתחרות?
"האתגר הפיזי הגדול ביותר היה להתמודד עם הפציעה שלי תוך כדי ההכנות לתחרות. היו לילות שבהם הייתי צריך להרים את הרגל כדי לאפשר זרימת דם טובה יותר, לצד טיפולי פיזיותרפיה אינטנסיביים שנועדו לשקם ולחזק אותה. אבל האתגר המנטלי הגדול ביותר היה לנצח את עצמי בכל פעם מחדש. להבין שגם אם נפלת, אתה יכול לקום, להתחזק ולהתמודד עם האתגר הבא. במהלך הדרך פגשתי כמעט כל סוג של קושי, פיזי ומנטלי. היו רגעים שבהם לקום מחדש ממש לא היה פשוט, אבל למדתי שכל משבר וכל כאב שהתמודדתי איתם יכולים להפוך למקור של כוח.
ואז הגיע רגע האמת: עמדת על הבמה וזכית במקום השלישי בשתי קטגוריות - מה הרגשת באותו רגע?
"ברגע הזכייה חשבתי על דבר אחד: שבלי המשפחה שלי, החברים שלי, האמונה בעצמי והאמונה בקב"ה, שום דבר מזה לא היה קורה. מבחינתי, המדליה היא לא המדד לניצחון האמיתי שלי. היא מסמלת את ההישג על הבמה, אבל הניצחון שלי קרה עוד לפני התחרות, בדרך שעברתי.
כשהסתכלתי על הבמה וראיתי 38 אנשים שהגיעו במיוחד כדי לתמוך בי ולעודד אותי, הבנתי שזה הניצחון האמיתי שלי. האנשים האלה היו שם בשבילי לאורך השיקום ובתהליך ההכנה לתחרות, ובלעדיהם לא הייתי מצליח לעבור את הדרך הזאת. אני ניצחתי עוד לפני שעליתי לבמה. ניצחתי בדרך, בזכות האנשים שהאמינו בי, תמכו בי ולא נתנו לי לוותר גם ברגעים הקשים ביותר. זאת המדליה האמיתית שלי אני רוצה להפוך את הסיפור שלי לשליחות".
אם נער או צעיר שמתמודד היום עם פציעה, מגבלה או משבר קשה יקרא את הסיפור שלך, מה היית רוצה שהוא ייקח ממני?
"הייתי רוצה שכל מי שמתמודד עם משבר יבין שהמציאות שלנו לא תמיד בשליטתנו, אבל הדרך שבה נבחר להתמודד איתה כן. אל תוותרו על החלומות שלכם בגלל המגבלות. תאמינו בעצמכם, בקב"ה ובאנשים שסביבכם, ותזכרו שהניצחון האמיתי הוא בדרך ובאדם שאתם הופכים להיות"
ומה החלום הבא שלך?
"החלום הבא שלי הוא להפוך את הסיפור שלי לשליחות, לעזור לאנשים להתמודד עם משברים ולהוכיח להם שגם מתוך הכאב אפשר לצמוח ולבנות חיים מלאי משמעות. אני רוצה לקחת את הערכים שליוו אותי לאורך הדרך ולבנות באמצעותם את UNBROKEN - דרך שתעזור לאנשים להתחזק, להאמין בעצמם ולהמשיך קדימה".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
