שנה למותו - ראיון עם אמו של הלוחם נווה אסולין ז"ל: "לפני מותו חלמתי שהוא נהרג במלחמה"

בשנה מאז האובדן, הוריו אושרית ושלומי, האחים ספיר ויהב ובני משפחה וחברים, מנציחים אותו בכל דרך אפשרית - במעשים שממשיכים להפיץ את הכריזמה שהייתה פורצת מעיניו, טוב ליבו וערכיו הגבוהים. הם הקימו מצפה הנצחה בישוב, הכי קרוב לבית, כדי שיזכרו את נווה שלהם וכדי שחיוכו ונפלאות ליבו ימשיכו להאיר את הדרך גם לדורות הבאים.

כמי שרצה תמיד להציל חיים - בדרך הייחודית שלו ובחמלה הטבועה בו  - השאיר נווה מזכרת של חיים למשפחה שמגדלת ודואגת לחתולה הלבנה שלהם שאימצה אותה ללא דופי אחרי שנווה מצא אותה בין הריסות עזה, והחליט להציל את חייה ולגאול אותה מעתיד חסר סיכוי. בדרך מפתיעה וקוסמית, החתולה נמצאת אצל הוריו עד היום.

החתולה שאימצתם היא בעצם סמל של המשכיותו של נווה

"נווה היה אדם עם חמלה ענקית. ביום חמישי לפני שנהרג נווה צלצל אליי ואל בעלי ואמר 'אימא תקשיבי, יש בעזה חתולה מסכנה שאני רוצה לאמץ'. אמרתי לו נשמה, תשחרר אותנו מחתולים כי כבר הייתה לנו אחת נעלמה וחתול אחר טרף תן - די לטראומות. הוא אמר לי לא, אני אחזור הביתה ואטפל בה. ביקשתי שידבר עם אבא על זה והוא אכן צלצל אליו וביקש שיקבע הרס"פ שלו שייקח ממנו את החתולה".

הוא הסכים?

"שלומי ניסה להתקשר לרס"פ ולא הצליח ליצור עמו קשר. לבסוף נווה אמר שגם ככה לא הסכימו לו לקחת את החתולה והיא נעלמה. לאחר שנווה נפל, הרס"פ החליט שהוא חוזר לעזה ומחפש אותה. לבסוף הצליחו לאתר את החתולה והביאו לנו אותה במהלך השבעה. היא לבנה כשלג, אבל אז הביאו אותה אלינו מפויחת וחיוורת. זה היה כל כך משמח את נווה. זוכרת שאמרתי לו 'נווה, אתה במלחמה ובקטסטרופה בעזה ועל חתולה אתה חושב?' הוא ישר ענה לי 'אימא אל תדאגי, אני דואג גם לעצמי".

איך קראתם לה?

"נווה רצה לקרוא לה לאהיא, אבל שם הוא נפל, אז אחותו קראה לה לילי. אנחנו שומרים עליה מאוד, שמנו לה צ'יפ ואנחנו ומאוד אוהבים אותה. היא הנסיכה של הבית. נווה היה ילד של אהבה, ילד של שלום ומלא בחמלה גם לבעלי חיים. בוקר אחד בעלי התעורר מוקדם וקלט שנווה שם עקרב שחור שנכנס לחדר שלו בבית בתוך קופסא שהביא מהמטבח, כדי שחלילה לא נהרוג אותו. לא הבנתי למה הוא שומר עליו והוא ענה לי: 'אימא, למה להרוג - הוא היה פה לפנינו. אני מחזיר אותו לטבע'. זה היה נווה".

שנה מאז האובדן הקשה של בנכם - מה עבר עליך מאז שנהרג?

"השמיים נופלים, זו טלטלה קשה. מנסה עדיין להבין ולעכל מה קרה. לי לקח קצת זמן לעכל. נווה נפל בעזה וכשהוא נפל החברים שלו המשיכו בלחימה, לכן בתוך תוכי חשבתי או האמנתי וניסיתי לשכנע את עצמי שהוא עוד מעט חוזר. הייתה בי הדחקה, אז כשהם יצאו מעזה להפוגה ונכנסו לעזה פעם נוספת עד השחרור בחודש אפריל, האמנתי שהוא עדיין חוזר. רק אז נפלו לי כל האסימונים והבנתי שנווה נפל ולא חוזר. שם החלה ההתמודדות האמיתית".

איך מתמודדים?

"לא פשוט, זה קשה מאוד. הגעגוע גדול, אני מנסה להיות כל הזמן חזקה לצד בעלי והילדים". 

מה השתנה בך מאז שנווה נהרג?

"השתנה כבר מאז השבעה באוקטובר. אני לא שומעת יותר מוזיקה. מאז מותו אני גם לא רוצה לשמוע מוזיקה. אני אומרת לעצמי, נפלה עלינו שואה מאז השבעה באוקטובר, אי אפשר לשכוח מה שקרה לנו – איך אפשר לשמוע מוזיקה, לשמוח? הילדים שלי אמרו לי לפני שנווה נהרג, והגדולה בעיקר: 'אימא נראה לי את בדיכאון. עניתי לה אז שלא, אני בעיקר עצובה. הצליחו לחדור למדינה ולעשות מה שעשו לנו בטבח הנוראי מכל, שרפו אותנו, רצחו ואנחנו עדיין בתוך המלחמה - עוד לא מבינים את גודל הזוועה. שהכל יסתיים אנחנו נשמע עוד ועוד סיפורים, ועוד לא מכירים את כל הסיפורים הקשים. גם לא מצליחים לזכור את כולם, חיילים רבים נפלו - פשוט זוועות שקרו לנו".

יצא לך כבר לחלום עליו?

"כן, חלמתי עליו לפני שהוא נהרג, שהוא נהרג במלחמה. נבהלתי וניסיתי להיאחז במשהו, אז התקשרתי לגיסי שמתגורר בשדרות כדי שיבדוק מה לעשות. הוא אמר לי שאעשה פדיון נפש והוא ילך ללמוד תורה עם המתפללים בבית הכנסת ויבקש שיקדישו ברכה להצלחת נווה שחלילה החלום יתבטל. זה לא הצליח".

"לגורל, כך נראה, הייתה יד בהחלטה על חייו של נווה. מבחינה רפואית הוא לא היה אמור להיכנס לעזה - שני ניתוחים חיכו לו בעקבות נזק גופני שנגרם לו בשירות. אבל נווה, באהבתו העמוקה למולדת, סירב לוותר. ״אמרתי לו שהוא לא חייב להיכנס, שיש לו ניתוחים לפניו" סיפרה אמו אושרית בכאבה. ״אבל הוא ענה לי:  'אימא, אל תדאגי. אני אסיים בעזה ואתחיל את הפרוצדורה מחדש. לא היה אפשרי לעצור אותו. הוא היה ילד של נתינה ועשייה. נווה תמיד אמר: 'אם כל אחד יגיד לא להיכנס לעזה, מי ילחם למען המדינה?".

כך, בין כאב הגוף לקול הלב, בחר נווה לצאת שוב לקרב. בחירה של נאמנות ושל לב ישראלי אמיתי.

איך התבטאה אצלו אהבת המולדת והאדמה?

"כשנווה היה בן 18, הוא אמר לי 'אימא תקשיבי, אני רוצה ללכת לצורף שלך כדי שיעצב תליון בצורה של מפת ארץ ישראל. הוא ישב, שרטט וביקש שבצד אחד של התליון יהיה חרוט 'אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת', ובצד שני ביקש לחרוט 'יש לי חור בצורה שלך'. אני אומרת לעצמי, ככה הוא רואה את החיים? הוא כתב באינסטגרם שלו בערב יום הזיכרון מה הוא חושב על להיות לוחם דרך עיניו. ואוו, מה זה הילד הזה? איזו כתיבה. אני לא נמצאת ברשתות, אבל כשנווה נפל החברים שלו הראו לי מה כתב שם והייתי בהלם. הוא גם כתב על איך הוא רואה את מלחמת 'חרבות ברזל', והתרגש מזה שילד בן 7 שולח ציור לחיילים וכותב בו תשמור על עצמך, כמה זה חימם לו את הלב. אני קוראת ולא מאמינה".

במהלך השבעה אושרית ושלמה קיבלו לידיהם את הטלפון של בנם נווה, ובו מצאו פתקיות מצמררות שכתב לעצמו. ביניהן היה מכתב שנווה השאיר למקרה שייפול בקרב. כל מילה שנכתבה תישאר חרוטה בליבם השבור בחייהם, ואולי כל אחד מאיתנו צריך לאמץ את 'הוראות לחיים של נווה" כדי לחיות נכון ובטוב. נווה כתב: ״אם כבר למות, אז בעד ארץ ישראל. שזו הזכות והמצווה הכי גדולה שיהודי יכול לרכוש לעצמו. הרי אומרים מי שהציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם שלם' כתב לפני מותו.

נווה גם ביקש במילותיו ממשפחתו להמשיך לחיות: ״תמשיכו את החיים! גם אם אני לא ביניכם, אני עדיין אתכם בכל מקום. תחייכו, תצחקו, תאהבו ותנצלו כל רגע, כי חיים פעם אחת. זו לא קלישאה, זו האמת. אל תשקעו בעצב, אני במקום טוב יותר, שומר עליכם מלמעלה״ כתב ושמר.

נווה בעצם כתב הוראות ברורות איך כדאי לכם להמשיך את החיים - אתם מצליחים?

"איך ממשיכים את החיים אחרי אובדן כזה? אנחנו עסוקים בלהנציח אותו, בלספר את הסיפור האישי של נווה ואת דרך החיים שלו. הקמנו מצפה מטורף ליד הבית שלנו בכרמית לזכרו, השתתפנו במרוץ באר שבע לזכרו ובמרוץ בישוב כרמית. אנחנו מתכננים להכניס ספר תורה לזכרו בבית כנסת בישוב כרמית וגם לזכר עמית כהן שנרצח במסיבת הנובה. אנחנו עסוקים בהרבה מיזמים. פעמיים דאגנו להכנת אלפי כריכים של שניצל בלחמנייה ללוחמים בצפון ובדרום, שיצאו למענם. יש לי גם רשימה של כל ההנצחות שעשינו ואנחנו רוצים לעשות עוד לזכרו בעתיד".

מה את זוכרת מהשיחה האחרונה שלכם?

"לפני שנווה נהרג ביום שני ה-11.11.24, הוא ביקש מהמ.פ שלו להתקשר אלינו. דיברנו יחד למעלה מחצי שעה. שיחה מוקלטת ששמורה בנייד של בעלי לשם הוא חייג. בהתחלה הוא דיבר עם בעלי וסיפר לו שהוא נכנס לאחד הבתים העשירים בעזה ותיאר לו את מה שראה. מדם על הקירות, חבל תלוי, ממטרנות ועד אוכל של תינוקות. היה חשד ששהו במקום חטופים. הבית ננטש והם מצאו גם תעודות זהות של הדיירים שאותם העבירו ליחידת שון. נווה אמר לאביו שישמיע לי את השיחה המוקלטת, כי הוא יספיק לספר לי את כל מה שסיפר, כדי שאתגאה בו. כשאני שוחחתי איתו בעיקר שאלתי אם הוא אוכל והאם מצליח לישון. נווה תמיד ענה שלא אדאג, שיש להם שם הכל".

ואז הגיעה הדפיקה הנוראית מכל

"קיבלנו את הבשורה בבית חולים איכילוב, כי בעלי היה צריך לעבור ניתוח באותו יום. נווה דאג לאבא שלו ואני רציתי להרגיע אותו ואמרתי לו שאעדכן את המ.פ וקצינת הת"ש שלו כדי שיעבירו לו שהכל בסדר. לבית החולים הגיעו המודיעים ושם בחדר קיבלנו את ההלם הכי גדול של החיים - בשורת איוב שאי אפשר להבין אותה. משם שחררו אותנו הביתה לבשר לילדים. נסיעה הכי ארוכה בחיינו".

מה היו החלומות והשאיפות של נווה?

"היו  לו המון חלומות ושאיפות, אבל נווה חלם לסיים את הלימודים ולטוס עם חברים לטיול הגדול של אחרי הצבא עם החברים. גם אנחנו תכננו שאחרי השחרור שלו נטוס כל המשפחה לתאילנד כמו שטסנו בעבר. נווה גם רצה ללמוד אדריכלות, אבל לצערי זה לא יקרה".

את רוצה להעביר מסר לקוראים?

"המסר שנווה היה תמיד רוצה להעביר זה שעם ישראל צריך להיות באחדות, שנהיה סלחניים אחד כלפי השני, שנהיה ביחד, סבלניים. אנחנו מעבירים את המסרים האלה בהרצאות שלנו בבתי הספר. אנחנו עורכים שיחות עם תלמידים בבתי ספר על חארמות וחוסר סבלנות, כמה זה חשוב שנהיה סבלניים יותר, נאהב האחד את השנייה ונהיה טובים יותר".