"רק כשאיבדתי אנשים מהחיים שלי, הבנתי את הדוד שמעולם לא הכרתי"

יש ימים בלוח השנה שאתה לא באמת צריך תזכורת בשביל להרגיש אותם. יום הזיכרון הוא כזה. הוא תמיד היה שם - בבית, בשיחות, בשם אחד שחוזר שוב ושוב: שי. סגן שי־אבשלום ארבלי ז״ל.

הדוד הצנחן שלא הכרתי באמת, אבל היה נוכח בכל פינה. גדלתי לתוך משפחה שכולה. זה לא משהו שלומדים עליו - זה משהו שנושמים. עם השנים, אתה כמעט מתרגל. מתרגל לשקט הכבד שממלא את הבית בשבוע שלפני יום הזיכרון ובמיוחד ביום הזה, למבט בעיניים כשמישהו מזכיר את השם שלו, לכאב שעולה שוב ושוב - אבל נשאר, איכשהו, קצת רחוק. כאילו הוא שם, אבל לא ממש שלך.

האמת היא שאף פעם לא הרגשתי את זה באמת בלב. איך אפשר להרגיש אדם שלא הכרת? שי היה קצין. לוחם. אדם שחבריו מתארים כ״איש צבא, קצין מבריק, מפקד נערץ, אדם בעל שיעור קומה, אופי של ברזל, וחבר נהדר״.

הוא נפצע שלוש פעמים במהלך שירותו - בטובס ב־1988, בבקעת הירדן ב־1991, ושוב בלבנון באותה שנה. בכל פעם המשיך את הקרב. נלחם באירוע. ושב וחזר לפלוגה לאחר שהחלים.

עד שביום ח׳ בכסלו תשנ״ב, 14 בנובמבר 1991, נהרג בעת מילוי תפקידו, בתאונת דרכים בבקעת הירדן, בעת שיצא להכנות לקראת ניווט של טירוניו.

כל העובדות האלה תמיד היו שם. ידעתי אותן. אבל הן היו סיפור. לא תחושה. ואז הגיעו השנתיים האחרונות. פתאום זה כבר לא רק “המשפחה”. זה חברים שלי. אנשים שצחקתי איתם. אנשים שגדלתי לידם. שמות שהפכו לכתבות, ללוויות, לזיכרון. פתאום זה לא רק יום אחד בשנה - זה כאב שנכנס לחיים עצמם, יושב לידך, לא הולך לשום מקום.

ובתוך כל זה - גם העבודה, גם הדרך - ללוות מקרוב את העוטף, את המשפחות, את החיילים. לראות בעיניים את מה שפעם היה רק סיפור של אחרים. להבין שהשכול הוא לא רגע - הוא חיים שלמים.

ושם, בתוך כל זה, משהו בי השתנה. פתאום שי כבר לא רק שם. הוא לא רק סיפור משפחתי רחוק. הוא חלק מאותה שורה. מאותו כאב. מאותה הבנה.

פלד של פעם ידע להסביר מה זה שכול. פלד של היום כבר מרגיש אותו. זה הפאנץ' הכי כואב, אבל גם הכי אמיתי: רק כשאיבדתי אנשים מהחיים שלי - הבנתי באמת את מי שאיבדתי עוד לפני שנולדתי.

פלד ארבלי, לשעבר כתב הדרום ברדיו דרום ובמעריב, וכיום דובר תנועת “עתיד לעוטף”; אחיינו של שי אבשלום ארבלי ז״ל.