רוביק מציג: "אני הראש, אני אשם" – גרסת בירת הנגב
15.09.26 / 09:00
מרוץ לילה שהביא עשרות אלפי חוגגים לרחובות הוכתר כ"קטסטרופה" בגלל כמה שעות של פקקים, ומצלמות אכיפה שעושות בדיוק את מה שדרשנו מהן – לעשות סדר – הובילו למרד תושבים מתוקשר. בסוף השבוע בחר ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', להתנצל פומבית ולהקפיא את חלוקת הדוחות. אבל רגע לפני שמריעים על "לקיחת האחריות", חייבים לשאול את השאלה המתבקשת: על מה, לעזאזל, היה צריך להתנצל כאן? האם העירייה איבדה כיוון, או שאנחנו, התושבים, פשוט התרגלנו לדרוש חוק וסדר רק כשזה נוח לנו?
הפסטיבל התורן ברשתות החברתיות בבאר שבע הגיע בסוף השבוע לשיאו, והסתיים ב"ניצחון" מוחץ של זעקת הפייסבוק. שתי סערות במקביל טלטלו את הרשת המקומית: מרוץ הלילה ששיתק את התנועה בעיר רגע לפני החג, ומערך מצלמות האכיפה העירוני שהחל לשגר דוחות בסיטונות לנהגים ולנהגי מוניות.
הלחץ הציבורי עשה את שלו, וראש העיר רוביק דנילוביץ' שחרר לקראת צאת החג פוסט התנצלות חריג וחסר תקדים בנוף המוניציפלי הישראלי. "בתפקידי כראש עיר אני אחראי לכל דבר - לדברים הטובים שקורים ולטעויות שנעשות, תוך כדי עשיה'', כתב דנילוביץ', והודיע על שורת "הטבות": המרוץ הבא יוזז לחודש מאי, ומצלמות האכיפה יוקפאו עד להסדרת מפרצי חניה, כשהיועץ המשפטי מתבקש להמיר דוחות קיימים לאזהרות.
הציבור הריע, הלייקים נערמו, והזעם שכך. אבל כשבוחנים את הפרטים לעומק, עולה תהייה מטרידה: האם ההתנצלות הזו בכלל במקום? האם ראש עיר צריך להכות על חטא על כך שהפיק אירוע ספורט ענק ומוצלח, או על כך שהעז סוף סוף לאכוף את חוקי התנועה שמיררו לנו את החיים?
תסמונת ה"רק הורדתי מישהו": צביעות בחסות הארנונה
נתחיל בסיפור המצלמות. במשך שנים, אנחנו הבאר-שבעים זועקים עד לב השמיים על היעדר משילות. אנחנו מצלמים רכבים שחונים באדום-לבן, חוסמים נתיבי נסיעה, חונים בתחנות אוטובוס או על חניות נכים, ודורשים יד ברזל. "איפה המשטרה? איפה העירייה?", אנחנו שואלים בכל פעם שרכב משתולל בכביש או עוצר בחריקת בלמים באמצע ציר תנועה.
ואז הגיעה העירייה, השתמשה בכספי אגרת השמירה שלנו, בדיוק כפי שהבטיחה ורישתה את העיר במצלמות שנועדו להחזיר את הסדר לרחובות ולייצר הרתעה. אלא שפתאום, התברר שהמצלמה העיוורת לא מבדילה בין "עבריין" לבין "אזרח נורמטיבי" שרק "קפץ רגע לקיוסק" או "עצר לשנייה לאסוף את החברה ממשמרת לילה". הקריאות ברשת היו סוערות. נהגי המוניות איימו בהשבתת העיר, ותושבים התלוננו על "מסחטת כספים" ודוחות מצטברים מיולי שנוחתים כעת בתיבות הדואר. הטענה המרכזית: "לא הפרענו לאף אחד, הכביש היה מספיק רחב".
אבל זו בדיוק הבעיה: תרבות ה"עיגול פינות" הישראלית מתנגשת חזיתית עם מערכת שאוכפת חוק יבש. כשאנחנו רואים נהג אחר חוסם נתיב, אנחנו קוראים לו עבריין. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו קוראים לזה "עצרתי לשנייה, הרגל הייתה על הברקס". אכיפה דיגיטלית ואובייקטיבית היא סימן ההיכר של ערים מודרניות בכל העולם. היא אמורה לחנך ציבור, גם אם זה כואב בכיס.
הקפאת המצלמות על ידי דנילוביץ' בגלל מחאת הפייסבוק היא אולי צעד פוליטי חכם לקראת החג, אבל היא משדרת מסר בעייתי: המשילות מוקפאת עד להודעה חדשה, כי לאזרחים לא נוח לעמוד בחוק. האם בעוד חודש נחזור להתלונן על הכאוס התחבורתי? קרוב לוודאי שכן.
על מה אנחנו מתלוננים כשמביאים לנו אירוע של 10,000 איש?
החזית השנייה שעליה התנצל ראש העיר היא מרוץ הלילה. המרוץ, שנדחה ממועדו המקורי בשל המלחמה, התקיים השנה ימים ספורים לפני ראש השנה. כ-10,000 רצות ורצים, מכל רחבי הארץ, פקדו את הרחובות באירוע ספורטיבי, קהילתי ומרגש שנועד להנציח את גיבורי המלחמה.
בכל עיר מטרופולינית המכבדת את עצמה – מתל אביב ועד ניו יורק, פריז וברלין, מרוץ בסדר גודל כזה גורר אחריו חסימות צירים. זהו מחיר טבעי, הגיוני ומתקבל על הדעת עבור עיר שמבקשת להיות מוקד תרבות וספורט. אבל בבאר שבע? הפסטיבל ברשתות חגג. תושבים זעמו על כך שהם עומדים שעה בפקק בדרך לקניות של החג, והכתירו את האירוע כ"מחדל". דנילוביץ' ספג אש כבדה, ובתגובה, שוב הרכין ראש: "טעינו בהחלטה".
האם באמת הייתה כאן טעות? עיר שרוצה להיות אבן שואבת לצעירים ולתיירות פנים חייבת לארח אירועי ענק. 10,000 משתתפים שממלאים את העיר, קונים בעסקים המקומיים ומעלים את המורל הלאומי בתקופה כה קשה – הם הישג פנומנלי, לא מחדל. חוסר הנוחות הזמני בכבישים הוא כסף קטן לעומת הרווח התדמיתי והקהילתי של אירוע כזה.
ההתנצלות על קיום המרוץ במועד הזה מרגישה כמו כניעה לתרבות ה"מגיע לי כאן ועכשיו", שבה הזכות של נהג להגיע לסופרמרקט תוך שבע דקות גוברת על הרצון לקיים אירוע הנצחה המוני ומכובד.
ועם זאת, חייבים להיות הוגנים ולומר: סוף מעשה במחשבה תחילה. נכון שאירוע ענק הוא מבורך, אך קיום מרוץ שמשתק חצאי עיר יום לפני חג – שבה הלחץ ברחובות ובמרכזי הקניות נמצא ממילא בנקודת רתיחה – מעיד על כשל תכנוני. העירייה הייתה צריכה לגלות רגישות גבוהה יותר לטיימינג ולתכנן את הפקת הלקחים מראש. במקום לייצר חגיגה נטו, התזמון הבעייתי הפך אירוע מרגש לסיר לחץ מיותר. קצת יותר מחשבה תחילה מצד המארגנים, וההתנגשות החזיתית והמיותרת הזו עם התושבים הייתה נמנעת לחלוטין.
פופוליזם של מקלדת מול מנהיגות
אין ספק שדנילוביץ' הפגין אצילות כשלקח אחריות אישית והשקיט את הזעם. זה מה שמצפים ממנהיג – לא להאשים את הפקידים או את המשטרה, אלא להתייצב בחזית ולומר "אני אחראי".
ועדיין, אי אפשר שלא להרגיש חמיצות מהמהירות שבה העירייה התקפלה מול הצעקות ברשת. עיר שמבקשת להיות המטרופולין של הדרום לא יכולה להקפיא מצלמות אכיפה רק בגלל שנהגים התרגלו לחנות בתחנות אוטובוס, ולא צריכה להתנצל על קיום אירוע ספורט ענק, גם אם הוא יצר קצת פקקים.
ההחמרה אינה של עיריית באר שבע, אלא של אזרחים שהתרגלו לסטנדרט כפול: משילות מלאה על אחרים, והנחות סלב לעצמנו. בפעם הבאה שנתלונן על כך שהעיר חנוקה מרכבים חונים באדום-לבן, או נבכה ש"אין פה אירועים גדולים כמו בתל אביב", כדאי שנזכור מי צעק כדי להעיף מכאן את האכיפה ואת המרוץ – אנחנו.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
