פאודה היא לא רק סדרה, היא סימפטום: כשהמדינה נסוגה, האנרכיה לובשת מדים

פאודה היא כבר מזמן לא רק סדרת טלוויזיה מצליחה; היא הפכה לסימפטום. התמונות האחרונות של החוליה שהתחזתה לחיילי צה״ל אינן נראות כמו עוד אירוע פלילי שבשגרה. הן נראות כמו סצנה שנלקחה היישר מהמסך, אך במובן העמוק והמסוכן ביותר של המילה: אנחנו עדים לטשטוש מוחלט בין חוק לפשע, בין מדים לתחפושת, בין נוכחות המדינה לבין אנרכיה מוחלטת.

כשרואים חולייה חמורה נעה בוואן מסוג סאוואנה, מצוידת בציוד טקטי מלא, מסכות, כלי נשק רבים ומקוצררים, ונראות צבאית מוקפדת שכללה אפילו תיעוד עצמי – מבינים שזה לא היה ניסיון להסתתר. זו הייתה הפגנת כוח. זו הייתה תודעה. הצגה שנועדה להעביר מסר של שליטה. פעולה כזו דורשת תכנון מוקדם, אימונים, והרבה מאוד ביטחון עצמי מופרז.

התגובה האינסטינקטיבית של כולנו היא זעם, ובצדק. אבל אם נעצור רק בכעס, נפספס את הסיפור האמיתי שמבעבע מתחת לפני השטח. דווקא מהמקום המזעזע הזה, חשוב לומר ביושר את הדבר המורכב הבא: אלה חבר’ה צעירים. הם לא אידיאולוגים דתיים קיצוניים, והם גם לא “אויבי מדינה” במובן הקלאסי והמוכר. אלו צעירים שמחפשים זהות, שייכות, מסגרת ומשמעות. אלו צעירים שבמציאות אחרת, מתוקנת יותר, היו יכולים ללבוש את המדים האלו באמת – לא כתחפושת לצורך שוד, אלא כשליחות.

לא כולם רוצים או יכולים להיות רוקחים, פקידים או מורים. יש צעירים בדואים רבים שחולמים על קריירה צבאית או ביטחונית. הם צמאים למסגרת היררכית, למשמעת, לתחושת ה"ביחד". אבל המציאות בשטח היא שהדלת לא תמיד פתוחה בפניהם. וכשאין מסלול חוקי ולגיטימי להשתלבות, נוצר ואקום. הטבע שונא ריק, ולתוך הוואקום הזה נכנסת הפשיעה. בתוכה, באופן כמעט בלתי נמנע, נוצרים חיבורים חוצי גבולות, שיתופי פעולה מסוכנים עם גורמים עוינים, והרחבת מעגל האלימות.

חשוב להבהיר נקודה קריטית: בתוך החברה הבדואית עצמה, המעשה הזה לא נתפס כגבורה. להפך. זו בושה. זו פגיעה אנושה בכבוד המשפחה וכתם עמוק. בניגוד למה שנהוג לחשוב מבחוץ, טעויות כאלה לא תמיד נגמרות בכלא הישראלי. לא פעם הן נגמרות בחיסול פנימי, בנקמת דם אכזרית ובמעגל דמים אינסופי.

אפשר וצריך להחזיק שתי מחשבות בו־זמנית, גם אם זה מורכב:

1. המעשה חמור, מסוכן ובלתי נסבל שדורש יד קשה.

2. האנשים המבצעים אותו הם תוצר של מציאות מוזנחת שלא טופלה עד הסוף.

כאן נכנסת האחריות של המדינה. "פאודה" במציאות לא מתחילה בשוד מזוין. היא מתחילה הרבה קודם – כשיש אזורים שהמדינה מתקשה להיכנס אליהם, כשלא מצליחים לגבות ארנונה ומסים, כשחברות תשתית לאומיות כמו חברת החשמל אינן יכולות לפעול בבטחה או לבצע אכיפה, וכשנוצרות מובלעות אקס-טריטוריאליות שבהן החוק מתכופף מול הפחד. כך בדיוק נראו אזורים כמו הארלם בארה"ב בשנים שבהן המדינה נסוגה והפשע מילא את החלל. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מציאות כזו בנגב.

וצריך לומר ביושר גם דבר נוסף, אישי וכואב: אמירה ישירה, עקבית וברורה על המתרחש בדרום אינה תמיד נוחה למערכות. ביקורת אותנטית מהשטח, שמסרבת לייפות את המציאות או להסתפק בכותרות יח"צ רכות, גובה לעיתים מחיר אישי. גם אני שילמתי מחיר מקצועי כבד על עצם ההתעקשות לומר את הדברים כפי שהם. הפסקת עבודתי במועצה היא חלק מאותו מתח מתמיד בין אמירת אמת לבין הנוחות המערכתית. אבל המציאות לא משתנה באמצעות השתקה, אלא רק באמצעות התמודדות אמיצה בעיניים פקוחות.

אני רוצה מכאן לומר תודה ולחזק את ידי השוטרים והשוטרות, לוחמי מג״ב, אנשי השב״כ, המפקדים בשטח, המפכ״ל והשר לביטחון לאומי. מבצע “סדר חדש בנגב” הוא לא סיסמה; זו עבודה יומיומית, מסוכנת ונחושה, של אנשים שמסכנים את חייהם כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן בביטחון. פתיחתו של מרחב רותם היא ההוכחה למה שקורה כשיש נוכחות, משילות והתמדה: השטח נפתח, האכיפה חוזרת, והמסר ברור – המדינה כאן.

לסיכום, אם רוצים למנוע את הפאודה הבאה, צריך להפסיק לבחור בין אכיפה לשילוב – כי צריך את שניהם במקביל. ריבונות ברורה ושוויון מלא גם בחובות, לצד הזדמנות אמיתית להשתייכות למי שבוחר בדרך הישר. הויכוח הנצחי על מי בא קודם, הביצה או התרנגולת, לא מקדם אותנו. עכשיו השאלה היא מי מוכן באמת לעצור ולטפל בבעיה מהשורש, ומי מעדיף להמשיך לעצום עיניים.

הכותבת היא עורכת הדין ויועצת התקשורת מור אדרי | המצפן הדרומי.